למה הנחיתי את הטקס ההוא? ג'קי לוי עונה

זה לא היה, משום בחינה, עוד יום עצמאות רגיל. בערב יום העצמאות האחרון נפלה בחלקי הזכות להנחות את טקס "כיבוי משואות והדלקת תקווה". הטקס המרגש, שלעיתים היה גם עוצר נשימה, התקיים מול קהל שגדש עד אפס מקום את אמפי שוני. באותה שעה שידרו רוב הערוצים טקס משואות מוקלט וללא קהל.

הטקס בשוני, למותר לציין, מומן כולו מכספי תרומות, אגורה לא נמשכה מכספי ציבור, והאמנים והאישים שהופיעו בו, כולל המנחים - חברתי לוסי אהריש ואנוכי - עשו זאת בהתנדבות מלאה. על שני האירועים אפשר כמובן להתווכח.

ומכיוון שהטקס עורר כלפיי שאלות, ואפילו התפרצויות זעם, ומשום שהעניין רלוונטי בעיניי מאין כמותו גם לציבור הרחב, אנצל את ההזדמנות ואגיב על כמה שאלות נפוצות. כאלה שהופנו אלינו מצד הבן התם, וגם כמה שבאו מכיוונו של הרשע.

• • •

למה בכלל לעשות טקס אחר? בניגוד לכמה התבטאויות, האירוע לא הגדיר עצמו כ"אלטרנטיבי", על כל מה שכרוך במונח הזה. זאת לא היתה פרודיה, למרות שכיבוי הוא ההפך מהדלקה. מעמד כיבוי המשואות היה ניסיון לתת מענה לישראלים טובים וכואבים, אוהבי עמם וארצם עד כלות, שפשוט לא יכלו למצוא את עצמם מול מה שהוצע להם בטקס הממלכתי.

לא היה להם עניין בפירוטכניקה, ואין להם כוח כרגע להדר המצעדים. המילה "תפארת" זורה מלח על פצעיהם, וכל המילים השמחות נושרות עליהם ממרום דוכני הנואמים כשלכת קלישאות ריקות מתוכן ומעליבות ממש.

מצד שני, היה להם צורך במפגש. בביחד. בטקס שעוסק פחות בלהרשים ויותר בלהקשיב. חלק גדול ממה שהכאב הישראלי תשפ"ד זקוק לו נואשות זה שמישהו יראה אותו, יניח יד רכה על כתפו, יקשיב וידבר אליו ולא מעל לראשו. הם היה זקוקים למבט עיניים, ולא היה להם מה לעשות עם אירוע מוקלט. בטח שלא אירוע שעצם הקלטתו מרוחה לעייפה בצידוקים שקריים ושקופים שכל תינוק יזהה. בוודאי ובוודאי שלא אירוע שמה שקדם לו הוא מאבק שליטה, סכסוך אישי ילדותי ואיזה עניין לא מעניין בנוגע לאגו של השרה מירי רגב או יו"ר הכנסת אמיר אוחנה. לא. בזה, למשל, לאיש לא היה צורך. לא השנה, בכל אופן. אם תשאלו אותי, באמת שלא ברור באיזו שנה זה כן אמור להיות נחוץ, אבל בואו נעבור את השנה הזאת בשלום ואחר כך נראה.

האירוע, שהוכן בחופזה, כעשרה ימים בסך הכל, והתרחש להפליא בערב יום העצמאות באמפי שוני, היה ניסיון לתת מענה לכל אלה. אנשים טובים. ישראלים נפלאים. אלה שבתפילות הימים הנוראים אנו קוראים להם בארמית "תבירי לבא". שבורי לב. "רחמנא דעני לתבירי לב, ענינן". האל האהוב המקשיב ועונה לשבורי לב, ענה לנו. עננו. טקס כיבוי המשואות שזכיתי ליטול בו חלק היה אירוע "עננו". וזאת השורה שדפקה לי בראש לאורך הערב כולו. עננו.

כולי תפילה שהרוח שליוותה את האירוע, הנכונות להקשיב באהבה גם לכאב, גם למילים מכאיבות ופוצעות שבוקעות מלב כואב, גם למילים שקשה להסכים איתן, תלווה את המדינה שלנו בדרך להחלמה.

• • •

למה לכבות משואות? איזה מין רעיון מוזר ומרגיז זה? הו, זאת דווקא שאלה טובה, ואני אשמח לענות עליה בציטוט מתוך דברים שכתבתי להנחיה: "אש היא סמל עתיק, עמוס משמעות וגם סתירות פנימיות. אש יכולה לחמם ולהאיר, לבשל ולקרב. והיא יכולה לשרוף ולכלות, ולהחריב הכל. לפידים ומשואות יכולים להראות את הדרך, והם יכולים גם לסמל את כל מה שאפל ומסוכן בהמון אדם. כולנו גדלנו על שורות כמו 'אנו נושאים לפידים', 'בידינו אור ואש'. כולנו גדלנו על שורות כמו 'שריפה, אחים, שריפה'.

"הערב הזה, כשאנו מציינים בגאווה ובדאגה 76 שנים למדינת ישראל, עם תום יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ובתוך שנה של קריסת מערכות ישראל, התכנסנו כאן כדי לכבות את מה שיש לכבות, ולהדליק את מה שנחוץ להדליק. לכבות את האש הזרה, את משואות הרוע והחידלון, כדי לפנות מקום לניצוץ של תקווה ודרך".

גורמים מסוימים, ולא מעטים, ניסו להשמיץ את האירוע ואת כל מי שנטל בו חלק. באופן לא מפתיע, איש מהם לא באמת התעניין מה יהיה תוכן הערב, מה הכוונה שמאחורי הדימוי של כיבוי משואות. כדי להטיל דופי, כמיטב מסורת מכונת הרעל, הם קבעו בביטחון שמשפחות החטופים מבקשות לכבות את אותן משואות עצמן שישראל מבקשת להדליק בכל שנה ושנה. הם באמת ניסו לטעון שאנחנו הולכים לבוז לערכים כמו גבורה והצלה, התיישבות והתנדבות, ולכבות את המשואות שיודלקו בהר הרצל. לבזות את מדליקיהן ואת מה שהם מייצגים.

אנחנו, מצידנו, באירוע עצמו על הבמה ובראיונות רבים שקדמו לו, חזרנו והדגשנו את אהבתנו ואת הערכתנו לכל מי שנבחר השנה להשיא משואה, ולמה שהוא מייצג. גם לוסי אהריש, וגם אנוכי, זכינו להדליק משואות בעברנו. באופן אישי גם הנחיתי טקס משואות אחד. עבור שנינו אלו הם אירועים יקרים ובלתי נשכחים בקורות חיינו, ואנחנו גאים בהם מאוד. אז למה להטיל דופי? ובכן, זה בערך כמו לשאול למה בכלל לצאת בקמפיין נגד משפחות החטופים.

לשאלתכם, באירוע עצמו כיבתה גלית דן את משואת הפקרת הביטחון. גלית היא אמה של נויה ובתה של כרמלה, השם ייקום דמן, בנות משפחתנו, שנרצחו באכזריות בניר עוז. אייל אשל, אביה של התצפיתנית רוני הי"ד, כיבה את להבת היוהרה שפשתה במערכת. מרב סבירסקי, שאיבדה אם, אב, ואח שנרצח בשבי חמאס, כיבתה את משואת הפקרת החטופים, לצד חברתה כרמית פלטי קציר. את כל אחת מלהבות האש הרעה הזאת, הלהבות הארורות הללו, אני מאמין שכל אזרח ישראלי סביר היה רוצה לכבות.

במילים פשוטות, האנשים שעשו את אירוע כיבוי המשואות מאמינים בכל ליבם שיש כמה סיבות למה שקרה פה ב־7 באוקטובר. מאחורי השיתוק והחידלון יש אש רעה, שאפשר וצריך לכבות. 7 באוקטובר לא פשוט "קרה". הוא לא גזירת גורל. אין דרך לנרמל אותו וגם לא להתנער מאחריות לו.
לשאלתכם, היה זה ערב עצוב ושובר לב, אבל מלא אמונה ועוצמה ואהבת ישראל. זה לא היה ערב זיכרון, כמו שניסו לטפול עליו, ובאופן מוזר כולנו יצאנו ממנו זקופי קומה וקצת יותר אופטימיים. שלא לדבר על כך שמזמן לא שמעתי שירה מתוקה כל כך של התקווה.

• • •

ועוד מילה אחת חמצמצה. מאז 7 באוקטובר מכירות משפחות החטופים שני סוגים של ישראלים. ישנם אלה שמציעים עזרה. חלקם יוצרים קשר ושואלים אם צריך משהו ואם אפשר לסייע. חלקם פשוט מגיעים ומציפים אותך בפינוקים ובאוכל לשבת, כמו הקהילה הנהדרת שיש לנו בירושלים.

חלקם שואלים אם יש צורך בייעוץ משפטי, ביטוחי או כלכלי. לשמור על הילדים לכמה שעות או אולי סתם לקחת את הרכב לטסט. הם יודעים שהחיים נטרפו. שהזמן נראה אחרת. הם מרגישים משפחה, כלומר ערבות, והם מציעים עזרה. אין אנשים כאלה בעולם. כמה טוב שהם בסביבה.

וישנם אלה שמותחים ביקורת. מהיום הראשון היו כאלה שביקרו את האופן שבו התבטא הכאב. לא, הם לא אוהבים את פעילות משפחות החטופים. לא לטעמם. הם מסתייגים באנינות מהסיסמה ההיא ומהנציג ההוא. יש להם שאלות, אוהו. למשל, השאלה הגאונית "למה אתם מפגינים מול ראש הממשלה ולא מול סינוואר?"

מה היינו עושים בלעדיכם, אנשים יקרים? ועד כמה קשה לכם להבין, בנסיבות הקיימות, למה, בשעת מבחן, אנחנו מעדיפים לסמוך על החבר'ה מהסוג הראשון?