משדר אופטימיות: רגע אחרי המעבר לרדיו ת"א, דידי הררי פונה לחטופים באופן אישי בשידור - ויש לו מסר למדינה

המציאות שאנחנו חווים כאן מאז 7 באוקטובר הפכה את שדרן הרדיו הוותיק דידי הררי - הישראלי הכי ישראלי שקיים - לגרסה מקומית של רובין וויליאמס בקלאסיקה הקולנועית "בוקר טוב וייטנאם". כמו אדריאן קרונאוור (דמותו של וויליאמס בסרט) - השדרן האקסטטי והרגיש שהרים את מוראל הלוחמים האמריקנים במלחמה המדממת ההיא כששידר ב"רדיו סייגון" - כך הררי שומר על שפיותם של הלוחמים הישראלים בעזה, עם לא פחות אקסטזה ולב.

בשלב מסוים הוא גילה, לתדהמתו, שלא רק הלוחמים מקשיבים לו, שואבים ממנו כוח ומחזיקים מעמד בזכותו בלב התופת. "חטופה שיצאה מעזה אמרה לי ששומעים את דידי הררי שם", הוא מספר. "כל החטופים בעזה שומעים אותי ואוהבים. היא ניגשה אלי ואמרה לי 'כל החטופים שומעים ואוהבים אותך, כי אתה מדבר עלינו'".

"הייתי מוציא הרבה יותר כדי לזעזע את העולם, כי כשאתה לא מפרסם את הדברים המזעזעים באמת, אתה מקבל אנטישמיות שרק הולכת וגדלה. היא תמיד היתה שם, אבל עכשיו היא מרימה את הראש"

אתה באמת מדבר עליהם הרבה.

"ברור. זה הקהל הכי חשוב שלי בתקופת המלחמה - החטופים. והנה, הם שומעים אותי. בכל פעם שאני מדבר אליהם, אני פונה אליהם אישית. מדבר אליהם כאילו הם עכשיו על הקו איתי בשידור. הכי אישי בעולם. גם כשאני מדבר עם המשפחות שלהם בשידור, אני לוקח רגע, מדבר איתם בישירות, נמצא איתם ומבקש מהם להחזיק עוד קצת. ממש עוד קצת".

אילו תגובות אתה מקבל מהלוחמים בעזה?

"כמה לוחמים שלחו לי לא מזמן סרטונים מהעמדה שלהם. הכל מפויח ומפוצץ מסביב, והם יושבים שם עם טרנזיסטור קטן ושומעים אותי מדבר אליהם. אתה מבין מה זה עושה לי? גמרתי שידור ואמרתי לעצמי 'דידי, אתה עושה נכון בזה שאתה משדר לאנשים האלה שהכי זקוקים לקול מהבית, מהאזרחות'".

"כמה לוחמים שלחו לי לא מזמן סרטונים מהעמדה שלהם. הכל מפויח ומפוצץ מסביב, והם יושבים שם עם טרנזיסטור קטן ושומעים אותי מדבר אליהם. אתה מבין מה זה עושה לי?"

קולי נדם

במשך חודשים ארוכים, עד שהצטרף לרדיו תל אביב 102fm על תקן שדרן ומנכ"ל התחנה, תושבי מרכז הארץ, שלא כמו החיילים והחטופים בעזה, לא היו יכולים להקשיב להררי ברדיו באוטו.

זו לא היתה תקופה קלה עבורו ועבור מאזיניו הרבים, שכן מדובר במסורת ישראלית שנמשכת כמעט ברצף משנת 1987 - אז גויס הררי על ידי השדרן יקיר אביב לתוכנית המצליחה דאז "שלושים בצל" ברשת ג' והחל את הקריירה כאיש רדיו.

פתאום, אחרי 29 שנות שידור ברדיו ללא הפסקה 103fm, הררי, שיחגוג בחודש הבא את יום הולדתו ה־68, מחפש עבודה חדשה. "שבוע-שבועיים אחרי המלחמה, הם הוציאו את כל הרדיו לחל"ת", הוא מספר. "זה היה מאוד מוזר בעיניי, כי רדיו לא אמור לצאת לחל"ת. בטח לא בזמן מלחמה. המאזינים רוצים לשמוע אותך, הם זקוקים לך - בין שזה כדי להירגע ובין שלא.

"גם אם המצב הכלכלי ברדיו לא טוב וההכנסות יורדות כי אין פרסומות, אפשר לדבר עם השדרים ולפתור את זה. אני מאמין שלא היה שדרן אחד בתחנה שלא היה מוכן לעבוד בלי כסף במשך כל תקופת המלחמה כדי להיות שם עם המאזינים. ניסיתי לדבר, לשאול, להבין למה, מה ההיגיון, ואמרו שזה נעשה מתוך שיקולים כלכליים".

באסה.

"כן, הרגשתי מוזר, כי לרדיו יש תפקיד שהוא מעבר לקטע הכלכלי בעיניי. רדיו הוא סוג של חבר, מודיע, האיש שאתה סומך עליו. הוא כמו האמא והאבא שלך כשאתה הולך לאיבוד בקניון. רדיו הוא לא משהו שאתה סוגר. בטח לא בזמן מלחמה. תמיד אפשר למצוא פתרונות יצירתיים - ואת זה לא עשו שם. חמישה חודשי חל"ת במונחי רדיו, בתקופה כזאת קריטית, זה המון".

בסופו של דבר, הררי התייאש והחליט לפרוש. "כשהבנתי שגם אחרי החזרה מהחל"ת הרדיו יתנהל אחרת, הגעתי למסקנה שזה הזמן ללכת לאתגר הבא: לקחת תחנה שהיא לא בטופ מבחינת הרייטינג ולנסות להביא את השינוי. כמו שעשיתי אצלי בתוכנית - לעשות את זה גם שם".

הפרידה היתה קשה?

"מאוד, פרידות הן תמיד עצובות, אבל זה מין עצוב כזה של הסתיימה תקופה והתחילה לה תקופה חדשה. ומאז שעברתי אני כל כולי בזה".

אתה השדרן הוותיק בתחנה ואיש רדיו חזק ובעל השפעה. לא חשבת לדפוק על שולחנות כדי לחזור לשדר?

"בהתחלה ניסיתי, אבל קלטתי שאין לזה שום היענות ושחררתי, אז פשוט המשכתי לשדר בתחנות שכן רצו. חמישה חודשים שאני משדר רק בדרום ובצפון - ולא באוויר באזור המרכז. זה המון זמן מבחינתי ומבחינת המאזינים. מי שעושה רדיו יודע כמה הקשר עם המאזינים חשוב.

"אם אתה נעלם מהאוויר, נוצר ואקום שיתמלא במשהו אחר. לאורך כל השנים, גם כשהייתי בחו"ל, דאגתי שיהיו שידורים כי אני מבין את התחושה שאתה פותח רדיו ושומע אותי שם".

מרדיו 103 לא נמסרה תגובה לדברים.

"רדיו הוא סוג של חבר, מודיע, האיש שאתה סומך עליו. הוא כמו האמא והאבא שלך כשאתה הולך לאיבוד בקניון. רדיו הוא לא משהו שאתה סוגר, בטח לא בזמן מלחמה"

הררי נפרד באותה הזדמנות גם מהסייד־קיק שלו ברדיו ללא הפסקה - חברו הקרוב, הסטנדאפיסט רון שלום, הידוע גם כ"הרון הרון", דמותו הקורעת מהתוכנית. שלום, מצידו, השיק השבוע תוכנית צהריים חדשה ב־103, שתתחרה בתוכנית של הררי ושאותה יגיש עם הסטנדאפיסט יואב כהן.
"רון הוא כמו משפחה שלי, כמו אח", אומר הררי. "אנחנו 28 שנים יחד - הזוגיות הכי ארוכה שהיתה לי בחיים. הוא החליט מה שהחליט".

הצעת לו לבוא איתך?

"ברור, איזו שאלה, אבל הוא החליט שלא אני מקבל את ההחלטות שלו. יכול להיות שהוא הרגיש מיצוי ושבא לו לנסות משהו חדש. בגלל שאני אוהב אותו כחבר שלי, אני לא אעצור אותו מכלום. אני רוצה שיהיה לו הכי טוב. אם הוא מרגיש שהוא מיצה את הזמן איתי והוא רוצה ללכת למקום אחר, אני אפרגן לו".

גם אם הוא יהיה מתחרה שלך?

"צריך לשאול אותו. לא אותי. אני הצעתי לו הכל, והוא משום מה החליט שהוא רוצה לנסות אופציות אחרות - ואני מכבד את זה".

אתם בקשר?

"כן, בטח. מדברים והכל. זה לא כמו שהיה כי התרגלנו לראות אחד את השני יום־יום ועברנו הכל יחד, אבל אני תמיד אוהב אותו".

יש לו כבר מחליף?

"לא. אני עושה את התוכנית שלי עם סטנדאפיסטים, ויש מלא שפונים ורוצים לבוא. כולם מוכשרים מאוד, ואני מחפש עד שאמצא את הסייד־קיק שלי. בסופו של דבר התוכנית זה אני, וזה הבסיס".

"אם אתה נעלם מהאוויר, נוצר ואקום שיתמלא במשהו אחר. לאורך כל השנים, גם כשהייתי בחו"ל, דאגתי שיהיו שידורים, כי אני מבין את התחושה שאתה פותח רדיו ושומע אותי שם"

גיל זה לחלשים

בחודש האחרון הוא מגיע מדי בוקר למשרדי רדיו תל אביב 102fm בשני הכובעים החדשים שלו - מנכ"ל ושדרן. זאת, כחלק מהתחדשות רשת התחנות "רדיו ישראל", שנוסף על הררי החלה לשדר לאחרונה בכל תחנותיה, הכוללות גם את רדיו חיפה 107.5fm, רדיו דרום 97fm ו־95.8fm, רדיו חם אש 99.5fm, רדיו 90fm ורדיו 101.5fm.

"אחרי שהבנתי עם עצמי שאני צריך שינוי, יצרתי קשר עם הבעלים ואמרתי לו שאני רוצה לעבור", הוא מספר. "גם שמעתי שאין שם מנכ"ל, ואייל, הסוכן שלי, העלה את הרעיון שאקח את המשרה הזאת. חשבתי על זה עם עצמי והחלטתי ללכת על זה".

איך הגיבו שם כשהצעת את עצמך לתפקיד?

"בהתחלה הבעלים היו בהלם, רצו להבין אם אני רציני או מונע מכעס. אחר כך גם הצעתי את התוכנית שלי, והם התלהבו מאוד. מבחינתם ומבחינתי זו היתה חשיבה מחוץ לקופסה".

המאזינים כבר יודעים שעברת?

"כבר אחרי שבועיים אנשים מאזינים לי - וזה עוד בלי שפרסמנו את התוכנית. אני חושב שזה משהו שהחל עוד מהימים שעזבתי את רשת ג׳ והבנתי שהמאזינים הולכים עם השדר, הם רוצים לשמוע אותך, לא משנה איפה תהיה.

"אותו הדבר לגבי שדרים אחרים. האזנה ברדיו הפכה לאישית. אתה מחפש את השדר שאתה אוהב. בקרוב מאוד אנשים יתרגלו לתדר החדש. אני גם רוצה שזה יהפוך מ'רדיו תל אביב' ל'רדיו גוש דן'".

ואיך עושים את זה?

"בתמהיל שידורים הטרוגני רחב יותר, שפונה לקהלים נוספים, גם במוזיקה. הרעיון הוא להגדיל את ההאזנה בגוש דן, להביא קהלים ממקומות אחרים. זה מתחיל מעניינים טכניים של קליטה באזורים שאנחנו רוצים להגיע אליהם, ועד לתוכן השידורים.

"יש פה מגישים מצוינים: גורי אלפי וגלית חוגי, אופירה וברקו, טייכר וזרחוביץ, נלי תגר ולירון ויצמן. יש פה תמהיל טוב ומעניין, אפשר להוסיף עליו ולפתוח תחומים נוספים. יש פלוס מאוד גדול בכך שמגיע לרדיו מנכ"ל שהוא איש רדיו, כי את כל הדקויות הכי קטנות שיש בשידור אני מכיר בעל פה. אני 30 שנה בזה".

יש לך כבר רעיונות מה לעשות שם?

"אני הולך לקחת את הנבחרת הזאת ולהפוך אותה לקומנדו. יש לי כמה שמות בראש. עדיין לא פניתי למישהו, אבל כן פנו אלי אנשים שרוצים לבוא לרדיו. אני לוקח את הזמן כרגע, אני מרגיש את הרדיו וחווה אותו".

לקחת על עצמך אתגר די גדול בגיל 67.

"כן. אף פעם לא ייחסתי חשיבות לגיל כפקטור במה שאני עושה. זה לא מעניין אותי. אני אותו הדבר מבחינתי, ואם בא לי שינויים - אני עושה אותם".

רוב האנשים לא ייכנסו לאתגר חדש בגיל הזה.

"אני לא נמצא שם. אני לא חלק מהבדרך כלל. אין אצלי דבר כזה. אני תמיד קופץ למים. יש בזה משהו מרענן וזה גם שומר אותך ברמת חדות של עשייה. זה דבר גדול שאתה מגיע למקום חדש, נותנים לך את הבמה הזאת ואומרים לך 'קח, תעשה'. אחד מהבעלים פה אמר לי 'דידי, תביא את מי שאתה. זה מה שאני רוצה'. אז אני מביא את זה, וזה כיף גדול".

אתה חושב שאתה מצליח להבין את הקהל הצעיר יותר?

"אני עוסק בזה. אני עוסק במוזיקה, ברשתות חברתיות. מה שכן, הטרנדים משתנים פה בקצב מסחרר. אתה הולך לישון עם טרנד אחד וקם בבוקר עם טרנד אחר, אז אני לוקח את האנשים הנכונים ולומד את זה.

"קח, לדוגמה, את ארז טל. תמיד אמרתי שהמומחיות הגדולה שלו היא שהוא ידע לבחור אנשים שהם אחרת ממנו ולהשתלב יחד איתם בלי לפגוע. אותו הדבר כאן: צריך לקחת אנשים שמבינים בתחום, לתת להם להתעסק בזה וללמוד מהם תוך כדי עשייה, כי הם מבינים את השפה".
אתה כאן גם כדי להכניס כסף לתחנה.

"29 שנים עשיתי את התוכנית שלי ב־103, וכל הקידומים המסחריים שהיו בתוכנית הגיעו ממני. כל הפעילויות האלה היו שלי. עם הזמן אתה יוצר קשרים ומניע את זה.

"ברור שצריך להגדיל פה את התקציב כדי לעשות את זה כמו שצריך, אבל אתה יודע, זה כמו הביצה והתרנגולת: תעשה תוכניות מעניינות ותביא רעיונות יצירתיים איך לקדם לקוחות, אז לקוחות יבואו".

ואתה טוב בזה?

"כן, חד־משמעית. אני בא משם, מהמקום של היצירה העסקית, המסחרית, ואני יודע לתרגם אותו לתוכנית פאן".

איך אתה עם כסף באופן כללי?

"מבחינתי זה אמצעי ולא מטרה. כשצריך אני יודע לעשות כסף, אבל אני לא איש עסקים".

דידי ודידי לנצח

שלא כמו רוב הסלבריטאים בארץ, החיים הפרטיים של הררי מעולם לא היו נחלת הכלל. הוא מקפיד מאוד לשמור עליהם מפני הרעשים שבחוץ. גם עכשיו הוא היה שמח שנדבר רק על רדיו, אבל השנים האחרונות בחייו היו סוערות, מתוקשרות ובווליום גבוה.

אשתו מירית הררי ז"ל הלכה לעולמה בספטמבר 2020 לאחר מאבק ממושך בסרטן, שאותו חשפה לציבור והפכה לסמל עבור רבים בנושא ההתמודדות. מאז, הררי באמת ירד למחתרת בכל הנוגע לחייו האישיים.

"אני מבין למה אתה שואל וגם למה זה מעניין, אבל אני תמיד העדפתי להיות פרטי", הוא מסביר. "אני יכול להגיד לך שהיום אני בזוגיות וטוב לי".

אתה מאוהב?

"הנה, עוד פעם אתה מתחיל עם השאלות האלה".

למה זה כל כך מביך אותך?

"במשך שנים אני קנאי מאוד לפרטיות שלי. אני מדבר הרבה ומספר המון, אבל בתכלס אתה יוצא משיחה איתי ואתה לא יודע הרבה עלי. אני מאוד אוהב לשמור את חיי הפרטיים לעצמי".

ובכל זאת, לאחר לחץ מתון, הוא מסכים לספר שקוראים לה דידי (זלצר, עורכת דין במקצועה, ע"ס), בדיוק כמוהו, שהם יחד קרוב לשנה וחצי, שהיא עורכת דין ושגם עבורה זה פרק ב׳. "אני יכול להגיד שהכל טוב. אני בזוגיות טובה".

אתם גרים יחד?

"לא, אנחנו לא בשלב הזה. היא עם הילדים שלה ואני בבית שלי, והבנות מגיעות לשם כי זה העוגן שלהן".

במשך שנה וארבעה חודשים שמרת אותה בסוד.

"כן, כבר הבנת שאני לא אוהב לנפנף. דברים אישיים שלי אני שומר לעצמי".

הוא אב לשלוש בנות - מאיה, אבישג ונועה. שלושתן נשואות ויש לו מהן ארבעה נכדים. כשהוא לא בשידור, הוא סבא על מלא. "אני בקשר יומיומי עם הנכדים", הוא אומר. "אם קורה משהו, הם ישר מתקשרים אלי. הם משאירים אותי חד. בכלל, אנחנו משפחה מיוחדת מאוד, שנדבקה ככה. היינו ככה כשמירית היתה בחיים - והיא היתה הדבק - וגם אחרי מירית הרצון היה להידבק עוד יותר".

לפעמים מוות דווקא מפריד משפחות.

"לא אצלנו. זה הדנ"א של המשפחה שלנו. לפני שהיא נפרדה מאיתנו היא כתבה בהוראות ברורות ששום דבר לא ייעשה בכוח ושאף פעם לא נעשה משהו מתוך חובה, אלא מתוך רצון".

אתה קורא את הדברים שהיא כתבה מדי פעם?

"ברור. אני מתגעגע ויושב לקרוא, אבל היום זה בא ממקום עם חיוך. הכאב קיים ואתה לומד לחיות איתו. אני עדיין לומד את זה. החיים ממשיכים - גם בעבודה, גם במשפחה - אבל יש מדי פעם צביטה. אנחנו יכולים סתם לשבת לשיחה ופתאום אחת הבנות יכולה להגיד 'אם אמא היתה פה, היא היתה נקרעת'. מירית תמיד איתנו, גם אם היא לא נוכחת פיזית".

הסיפור שלך ושל מירית נגע בהרבה מאוד אנשים במדינה.

"נכון. הסיפור האישי שלנו היה מאוד בחוץ, אבל הרעיון להוציא את הסיפור החוצה היה של מירית, לא שלי. יש מקומות שאני רוצה לשמור אותם אצלי. הסיפור היה בווליום מאוד חזק, ההלוויה היתה בשידור חי ואנשים עצרו בצד כדי לשמוע את הדברים שנאמרו, אבל בסיפור הזה אני הייתי הסייד־קיק שלה".

איך הרגשת להמשיך הלאה בחיים, מקצועית ואישית, אחריה?

"מירית ואני היינו 30 שנה יחד. בטח שזה יהיה מוזר".

מה לדעתך היא היתה אומרת על התפקיד החדש שלך כמנכ"ל?

"חשבתי על זה המון לפני שהגעתי לפה. היא היתה אומרת לי 'ג'דידון, קח את זה, לך על זה, אתה תותח'. אני בטוח שהיא היתה בעד, אבל כן, זה קשה. הבנות שלי מתלוננות. אני בשבע בבוקר כבר ער, עושה אימון, מגיע לתחנה, עובד, יוצא לשדר ואז שוב חוזר לעבוד בנושאי הרדיו, והבנות והנכדים כל הזמן שואלים איפה אני".

"הנכדים ואני בקשר יומיומי. אם קורה משהו, הם ישר מתקשרים אלי. בכלל, אנחנו משפחה מיוחדת מאוד, שנדבקה ככה. היינו ככה כשמירית היתה בחיים - והיא היתה הדבק - וגם אחרי מירית הרצון היה להידבק עוד"

חיי כלב

המצב שמדינת ישראל נקלעה אליו בחודשים האחרונים מוציא ממנו כמויות לא מבוטלות של כעס וכאב. "הלב נקרע", הוא אומר. "אני חוזר לסרטונים מ־7 באוקטובר ולתמונות החטופים כדי לשמור את הזעם בתוכי וכדי לא לשכוח מה קרה. אנחנו חיים בתקופה היסטורית, מאוד מאתגרת, שהילדים שלנו עוד ילמדו עליה. חטפנו מכה נוראית ואני לא בטוח שאנחנו בסוף. יש לנו טעות גדולה שאנחנו לא מוציאים את הדברים החוצה".

היית מוציא הכל?

"הייתי מוציא הרבה יותר כדי לזעזע את העולם, כי כשאתה שומר ולא מפרסם את הדברים המזעזעים באמת, אתה מקבל אנטישמיות שרק הולכת וגדלה. היא תמיד היתה שם, אבל עכשיו היא מרימה את הראש. אנחנו חייבים להפנים את זה, להגיב בהתאם ופחות להתחשב".

נלחצת כשהחלה המלחמה?

"בוודאי, כמו כולם. אתה פתאום מבין שזה יכול להגיע אליך הביתה. כל יום שקט שעובר פה זה יום שהם יושבים שם ומתכננים איך לפגוע בנו. זה שהם בשקט, זה אומר שהם מתכננים את הצעד הבא. החיים במדינה הזאת הם חיי כלב: כל שנה שלנו היא שבע שנים של מדינה אחרת מבחינת ההתרחשויות פה. אנחנו בציקלון נון־סטופ. כשאנחנו מגיעים לחו"ל אנחנו נגנבים מהשלווה, ואנחנו רחוקים שנות אור מהמצב הזה".

אתה מכיר מישהו שנהרג או נפצע?

"אני מכיר חיילים שנפגעו, כולל פגיעות נפש של אחרי מלחמה וגם בתוך הבית שלי. החתן שלי, בעלה של נועה, חזר מעזה אחרי שלושה חודשים - והוא לא חזר אותו הדבר. במשך חצי שנה של נישואים הוא היה יותר משלושה חודשים במילואים. מאז שהם התחתנו היא היתה יותר לבד מאשר איתו".

דאגת?

"בטח. נועה היא הקטנה שלי, וגם היו ימים שהיא באה לישון אצלי. גם בעלה של אבישג, בתי האמצעית, בצבא, בתפקיד שאי אפשר לדבר עליו".

ביולי אשתקד, הרבה לפני פרוץ המלחמה, הוא נשא מונולוג ארוך, נוקב ורגשי בתוכניתו על הקיטוב בעם שנוצר בעקבות כוונת הממשלה להחיל רפורמה משפטית מצד אחד וההפגנות היצריות של מתנגדיה מצד אחר.

"הפסדנו את האחדות שלנו, את האמון הבלתי מעורער שהיה לנו בצה"ל ואת הוודאות שצבא העם יהיה שם כדי להגן עלינו בכל מצב", אמר. "אנחנו הפסדנו, הפסדנו פה הרבה, ואני מקווה מאוד שנצליח לאחות את הקרע הזה בשנים הבאות. מה שנותר לנו לעשות זה לשאת תפילה קטנה בלב לאחדות של העם הזה - ולנשום. זה מין קטע כזה שצריך לעשות כדי לחיות ולעבור את היום".

משהו השתנה כאן, לדעתך, אחרי 7 באוקטובר?

"מה שאני מרגיש זה שהרבה יותר אנשים היום מבינים את כוחה של האחדות. מבינים עד כמה אנחנו צריכים להיות יחד. המלחמה היתה צריכה לבוא כדי לתת את הסטירה הזאת. תמיד יהיו קיצוניים בשוליים שיחרחרו וינסו כמה שיותר לנשוך ולקרוע, כי זו המהות שלהם. בלי זה הם לא קיימים. אבל אני חושב שהרוב מבינים שאם אנחנו לא נהיה מאוחדים, מה שחווינו יהיה פסיק קטן לעומת מה שנקבל".

"אני מרגיש שהרבה יותר אנשים היום מבינים את כוחה של האחדות, מבינים עד כמה אנחנו צריכים להיות יחד. המלחמה היתה צריכה לבוא כדי לתת את הסטירה הזאת"

מה אתה מאחל למדינה בשנה כזאת?

"השנה זו שאלה קשה. אחדות היא דבר ראשון. יש משפט שאני אומר תמיד: אנחנו לא חייבים תמימות דעים, אבל אנחנו ממש חייבים אחדות. זה בסדר שכל אחד מאיתנו חושב אחרת, אבל אם לא נהיה מאוחדים - לא נהיה כאן. והכי חשוב: שהחטופים יחזרו בשלום, וכמה שיותר מהר".