לפני כמעט 21 שנים למדנו להתאהב בכוכבים אינסטנט. המדינה כולה צפתה אז בגמר "כוכב נולד" בניצנים וחיכתה בקוצר רוח לגלות אם המתמודדת שלנו זכתה. והיא היתה שלנו, וייצגה אותנו, הצופים.
מעולם קודם לא נתנו לנו לבחור את המגישים שלנו, האמנים שלנו, האנשים שלנו. תמיד בחרו עבורנו. ואז הגיעו תוכניות הריאליטי ויצרו מרחב טלוויזיוני שאנחנו מעורבים בעיצובו, גם אם רק לכאורה. האהבה שלה זכתה נינט, החיילת האנונימית מקריית גת, היתה חסרת תקדים, גם מפני שהיתה ראשונית, ואולי תמימה, אבל הרגשנו שאנחנו בחרנו בה, ולכן הניצחון שלה היה גם קצת הניצחון שלנו.
"אני אוהב את זה", אומר צדי צרפתי, השופט האגדי של "כוכב נולד" ובמאי תיאטרון מהמובילים בישראל. "בעבר זמרים לא נבנו דרך הקהל, אלא דרך תחנות הרדיו. שלטו בהן עשרה שדרנים, שהקריירה שלך היתה תלויה בהם. הם יכלו לבנות או להרוס אותך. פעמים רבות התקשורת ניסתה להוריד מישהו, והצליחה, או שבתיאטרון היה מישהו שהקהל העריץ, אבל הביקורת לא אהבה והוא לא הפך לכוכב.
"אני אוהב קהל, ולאהבת הקהל יש משמעות היום. לפעמים אתה מתאכזב כשאתה רואה שמישהו שאתה לא מתחבר אליו עולה בזכות הקהל. היו הרבה שזכו במקום הראשון, שאני לא התחברתי אליהם. אבל זה המשחק, ואני אוהב את זה. גם המערכת מאחור רוצה שיזכה זה שהקהל רוצה בו. זה טוב להפקה, כי היא סיפקה את הקהל. מה זה רייטינג? זה קהל".
ואכן, אף שז'אנר הריאליטי, על גווניו הרבים, מצליח פחות מאשר בעבר, הוא עדיין מגיע לשיעורי הצפייה הגבוהים ביותר בערוצי השידור המסחריים הממוסדים (המכונים "ערוצי הברודקאסט").
איך, לדעתך, תוכניות הריאליטי השפיעו ו/או שיקפו לאורך השנים את המציאות החברתית שלנו?
"אני לא רואה אפילו ב'כוכב נולד' תוכנית ריאליטי", אומר צרפתי, "אלא תחרות כישרונות. תוכניות ריאליטי זה 'האח הגדול', עם אנשים שרק רוצים להתפרסם. בבישול או בשירה אתה חולם להתמקצע ולבנות קריירה במקצוע ספציפי. אני זוכר שבהתחלה, גם בתקשורת וגם אנשים מעולם התרבות הישראלית לעגו לתוכנית הזאת. כל כוכב שהתגלה קראו לו יוצא ריאליטי. זה התפוגג ונעלם. זה כמו שבזמנו היו לועגים לבוגר להקה צבאית. היה בזה טעם לפגם.
"מה זה שינה, את שואלת? את פני עולם הבידור זה שינה לגמרי, כי כל האנשים שיצאו מהתוכניות האלה הם אנשי מקצוע עם הוכחה שהם יכולים להתמודד, לכבוש קהל ולמכור את עצמם. היום הכוכבים הכי גדולים הם יוצאי עולם הריאליטי. בעולם שלי, מי שהתחרה בתוכנית ריאליטי עבר סוג של בית ספר. הוא למד לשיר חי, גם בשידור חי מול עשרות ומאות אלפי אנשים, הוא למד מה זה מצלמה, למד להשתחרר על הבמה. מהריאליטי אתה יוצא איש מקצועי עם ידע".
צדי צרפתי: "בעבר זמרים נבנו דרך תחנות הרדיו. פעמים רבות התקשורת ניסתה להוריד מישהו והצליחה. אני אוהב את הקהל, וזה שהקהל אוהב מישהו - יש לזה משמעות היום. אחרי הכל, מה זה רייטינג? זה קהל"
כישרון וגזענות
להבחנה של צרפתי בין תוכניות הכישרונות לתוכניות הריאליטי, שאינן מצריכות כישרון מיוחד, שותפים רבים בעולם התרבות. החלוקה בתוך הז'אנר, שהוא למעשה "מטא ז'אנר", כפי שמציין פרופ' מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן, כוללת תוכניות מגוונות, החל מתוכניות של ניסויים ומניפולציה חברתית כמו "הישרדות" ו"האח הגדול", דרך תוכניות כישרונות של שירה ובישול או תוכניות דייטינג כמו "חתונה ממבט ראשון", ועוד.
"מה שמשותף לכל התוכניות", אומר נייגר, "זה שכולן תוכניות בידור". ואכן, נדמה שתוכנית כמו "האח הגדול" התקבלה פחות יפה מאשר "כוכב נולד" בקרב מובילי התרבות בישראל. כבר בעונה הראשונה שימש העימות החזיתי בין עינב ויוסי בובליל לבין שפרה קורנפלד, הזוכה הגדולה, דרך להציג את הז'אנר כולו כסמן להידרדרות התרבותית והמוסרית של המדינה. קשת הואשמה כמי שמוזילה את התרבות שלנו ומספקת "אופיום להמונים", וכתבים שונים קיימו ראיונות עם גיבורי תרבות ותיקים, שהוכיחו עד כמה הז'אנר נחות.
"כנראה הגענו לתחתית הג'ורה", אמר אז בראיון חנן יובל, שהתלונן על כך שהקהל שהולך לתיאטרון לא נחשב אצל יוצרי הטלוויזיה. "אם היינו מדינה מתוקנת, היה פה גם מזה וגם מזה, אבל זו ארץ פרובינציאלית שבה כולנו שירה בציבור, כולנו בטברנה, כולנו בובליל. צריך לעשות בזה סדר. השלב הבא הוא שהאמנות תמות. במקום אמנים יכניסו לכלובים של קופים מצלמות, ונגמור עניין".
כן, מריחים את הגזענות, ואי אפשר להתעלם ממנה. העונה הראשונה של "האח הגדול" היתה מפץ טלוויזיוני חסר תקדים, שהביא לקדמת הבמה את היחסים הטעונים בין מזרחים לאשכנזים. כולם צפו בזה, כולם דיברו על זה ודיברו על עצמם ביחס לזה. מה שבאמת הפריע לכולם היה הכניסה של מזרחים לא מהונדסים להיכל הקדוש האשכנזי של הטלוויזיה.
"האח הגדול" נתנה ביטוי לדמויות טלוויזיונית שמגיעות מ"עולם אחר", ונדמה שהכל הופתעו לגלות שהוא בכלל קיים. מתברר שבאשקלון מתקיימת תרבות אחרת עם שפה אחרת, כתבו באחת הכתבות על השימוש במונח "פרידמנים". מתמודדת ברשימת הליכוד אמרה אז "אנחנו מפלגה של בובלילים, לא של פרידמנים". גם ש"ס כונתה "מפלגה של בובלילים" באחד מטורי הדעה בתקופה. שפרה, לעומת זאת, כונתה מי ש"הצילה את החברה הישראלית מקריסה". עד כדי כך.
הסטטיסטיקה מלמדת שבתוכניות המוזיקה וב"האח הגדול", שבהן הקהל בוחר, הרוב המכריע של הזוכים הם מזרחים. בתוכניות הבישול ההתפלגות זהה. ב"הישרדות" וב"המירוץ למיליון" רוב הזוכים הם אשכנזים
פופוליזם ואג'נדה
ד"ר נועה לביא, ראשת לימודי התואר השני בלימודי צעירוּת במכללה האקדמית תל אביב־יפו וחוקרת תקשורת, טוענת במחקריה שההבחנה בין התוכניות היא למעשה הבחנה מוסרית.
"מי שמלהק תוכניות ריאליטי בישראל, מלהק אותן עבור ערוץ 12", אומרת לביא. "לכן צריך להיות בהן ייצוג של מה שהיום נחשב רב־תרבותי, וזה גם מה שמביא את הקונפליקט: מזרחים־אשכנזים, הומואים־סטרייטים, וכו'".
פרופ' מוטי נייגר טוען שבתוכניות הריאליטי נוצר "פלורליזם ממוסד": "מצד אחד מביאים לפריים־טיים אנשים מהפריפריה, שזוכים פתאום לחשיפה. מצד שני, אנחנו יודעים שהפלורליזם הזה נבנה רק לצורכי ההפקה והתוכנית. הקאסט של כל ריאליטי בנוי על מתחים או קונפליקטים. המתח הזה משמש מנוע עלילתי שמעביר את העלילה מפרק לפרק, ומנוע כלכלי שמייצר הזדהות של צופים שונים עם דמויות שונות".
"מי שהיה אמור להגיע בתור קוריוז, נתקע יותר מדי בבית", אמרה שפרה קורנפלד באחד מפרקי העונה הראשונה של "האח הגדול". אבל הבובלילים ללא ספק היו אלה שיצרו את הנרטיב והובילו את העלילה. אמרו עליהם שהם משתמשים במאבק המזרחי והופכים את הכישלון האישי לאג'נדה של מאבק באשכנזים. עצם המזרחיות שלהם - צורת הדיבור, ההתנהלות - שרבים חוו כאותנטית, תוארה על ידי אחרים כפופוליסטית. אבל הם הביאו אל התודעה את הנושא אולי הכי מושתק בחברה בישראל.
"בתוך הבית לא ידעתי שזה ככה, העניין עם הפרידמנים", אומרת עינב בובליל בראיון. "אצלנו באשקלון זה היה סלנג ידוע, לאו דווקא עניין של אשכנזים ומזרחים. היו את החננות ואת אלה שכמונו, הצעקנים. גם לאמא שלי קראתי פרידמנית. אבל ברור שהעניין של מזרחים ואשכנזים עלה, גם בתוכנית וגם אחרי התוכנית. היו אלה שראו אותי ולא אמרו לי שלום ולא התקרבו אלי בגלל מי שאני, ומצד שני היו אלה שאומרים שהם אוהבים אותי וקופצים עלי. זה ככה". הסיווגים של בובליל בהחלט חצו זהויות אתניות כשהגדירה את רנין בולוס, אחת המתמודדות בעונה, "ערבייה אשכנזייה".
נתונים שאספנו על זוכי תוכניות הריאליטי מאז עלייתה של התוכנית הראשונה בערוצי הברודקאסט, מראים שמרבית הזוכים, 48%, מזוהים או מזדהים כמזרחים ו־38% כאשכנזים. כמו כן, שישה מהזוכים הם יוצאי אתיופיה וארבעה מהם ערבים. בהינתן ריבוי המשתתפים המזרחים בתוכניות הריאליטי, דומה שהפער בין הזוכים שניתנים לזיהוי כמזרחים וכאשכנזים לא גדול במיוחד.
עינב בובליל: "זה ניסוי חברתי, ואחד החזקים שבהם. אבל אני כבר לא צופה בזה. ההתנהגויות מוגזמות. לא רציתי שהילדים שלי יראו את זה. אני עשיתי אצבע משולשת למצלמה, וכולם דיברו על זה. היום כל הגבולות כבר נפרצו"
"הצופים אוהבים להשאיר את אלה שעושים בלגן עד הסוף, אבל בסוף ייתנו למישהו אחר לזכות", אומרת בובליל. "אני אשתמש בך כל העונה ואז אצביע למישהו אחר, זה ששמר על טוהר המידות". היא נותנת כדוגמה את העונה האחרונה של "האח הגדול", שבה זכתה יובל מעתוק, הצעירה בעלת לב הזהב. אבל אם תזכרו מישהי מהעונה הזאת, כנראה זאת תהיה סתיו קצין (ברבי), שזכתה במקום השני. וכך היה גם במקרים רבים אחרים.
פילוח של הנתונים לפי תוכניות מעיד על הבדלים בזהות האתנית (ככל שהיא מוצהרת או ניתנת לזיהוי) בין הזוכים בתוכניות השונות: בתוכניות המוזיקה וב"האח הגדול", שבהם הקהל בוחר, הרוב המכריע של הזוכים נוטה לזהות מזרחית. בתוכניות הבישול ההתפלגות זהה. ואילו ב"הישרדות" וב"המירוץ למיליון" רוב הזוכים מזוהים כאשכנזים.
לדברי פרופ' נייגר, נתון זה עשוי ללמד על כך שסיפורים של מתמודדים מזרחים מדברים יותר אל הצופים. אבל ״צריך לזכור שתוכניות מציאות מבוססות קהל מספרות נרטיב שיש בו אוקסימורון: סיפור סינדרלה ייחודי אבל סטריאוטיפי. ברמת המיקרו, כל מתמודד הוא אדם עם סיפור ייחודי ונוגע, ואילו ברמת המקרו, רבים מהסיפורים הללו דומים זה לזה (סיפורי מצוקה, טיפוס מלמטה למעלה) ועושים שימוש בסטריאוטיפים הכי בסיסיים״.
לדברי לביא, ״בסופו של דבר, כשבוחרים את הדמויות שאמורות לייצג את הגוון הרצוי עבור תוכנית הריאליטי, בוחרים את הסטריאוטיפ המובהק. כמו שבוחרים שחקן: נבחר מי שהבמאי או העורך חושב שמשחק את התפקיד כמו שהוא רואה אותו״.
החוקרת נועה לביא: "אנחנו נמצאות עמוק בתוך עידן של פייק. אחד הזרזים של פייק עובדות ופייק ניוז הוא גם הריאליטי. הצופים היום מבינים את המנגנון. כולם יודעים שזה לא אמיתי. אנחנו חיות בתרבות של שקר"
״איך ערס אשקלוני הגיע ללב הביצה?״, שאלו בתקשורת לגבי יוסי בובליל, שכונה ״האבא הערס של עינב הפרחה״. ציבור שלם אף הכריז ״לא כולנו בובליל״. הסטריאוטיפ לא היה רק מזרחי; פתאום נוצרו גם ״פרידמנים״ כשם גנרי לסטריאוטיפ של אשכנזי. וכל הסטריאוטיפים הללו התממשו במציאות, לא בסדרות דרמה, לא בסרטי בורקס.
כוכבים ואותנטיות
תוכניות הריאליטי הראשונות ששודרו, יצרו כוכבים בסדר גודל שלא הכרנו. ״נכנסתי לתוכנית הבן אדם הכי אנונימי, ויצאתי הבן אדם הכי מפורסם במדינה״, אומרת בובליל. ״אחרי שיצאתי דודה שלי אמרה לי: 'נכון נינט? אז את יותר מפורסמת מנינט'. יומיים אחר כך כבר היו לי שומרים. הלכתי לקניון לקנות בגדים - וגיליתי שאני לא יכולה להיכנס לקניון. אוטובוסים שלמים הגיעו אלינו הביתה. אוטובוסים מאילת באו אלינו במיוחד. גרנו בקומה הראשונה, אבא שלי ואני היינו מעשנים במרפסת שפונה לכביש הראשי. אחרי התוכנית כבר לא היה אפשר לעשות את זה״.
בכל התוכניות הזוכים הם צעירים סטרייטים - מלבד שלושה להט"בים שזכו בתוכניות המוזיקה. כמעט כולם יהודים (מלבד שלושה לא יהודים שזכו בתוכניות הבישול ואחת בתוכניות המוזיקה), ורוב הזוכים שירתו בצבא
מהנתונים שאספנו עולה גם שרבים מהזוכים עוברים מהפריפריה למרכז אחרי הזכייה. מרביתם מקבלים או מרוויחים סכומים גבוהים של כסף, שמאפשרים להם להתקדם מבחינה כלכלית.
צדי צרפתי מספר על האודישנים של "כוכב נולד", שנערכו במקומות שונים בארץ, ״גם מקומות כמו שדרות, אשדוד ואשקלון״, הוא מתאר.
״רצינו לתת מקום לאנשים מהפריפריה, כי זה עושה טוב לתוכנית, לאנשים ולצופים. כוכבים יכולים לכבוש את הקהל, וזה לא משנה מאיפה הם באים, והקהל מרגיש שיש לו ייצוג. זה בסדר. זה טוב. בארה"ב יש ייצוג לכל הגזעים. בבמות בברודוויי אתה לא יכול לבנות קאסט של לבנים בלבד, אתה מחויב ששליש יהיו אסיאתים, שחורים או פורטוריקנים. זה פותח את הדלת גם לאנשים האלה, וגורם לזה שהדלתות לקהל הרחב נפתחות. זה לא בטוח יכניס יותר כסף, אבל זה יחבר אותם רגשית, זה ייתן להם הרגשה טובה. יש גם להם ייצוג״.
גם עבור חלק ממי שלא זוכים, כמו ג׳קי אזולאי, תוכניות הריאליטי הפכו במשך השנים למקפצה. כבר קשה לזכור שהיא התחילה כמתמודדת דתייה וביישנית עם צמה ארוכה בעונה השלישית של "מאסטר שף" ב־2012. היום היא כבר אחרי כמה עונות של תוכנית ריאליטי משפחתית בערוצי הכבלים, שגם היא לא חמקה מהסטריאוטיפ המזרחי. ״ב'אחותי ג'קי' להיות ערסית זה סמל סטטוס״, נכתב על התוכנית ב־2016. ב"הישרדות" היא היתה מתמודדת חזקה מאוד. ״בעלת הבית״ כינו אותה, והיא הניעה את העלילה כמעט לבדה. דמויות כמו ג׳קי אמנם מגיעות לתוכניות ריאליטי כדמויות VIP, אבל מה שהיא מבטיחה זה רק את עצמה, בלי מסכות.
״בכל תוכניות הריאליטי אנשים אמורים להביא את עצמם ולהיות אמיתיים״, מבהיר פרופ' נייגר. ״זה גם חלק מההבטחה של ריאליטי כמותג. פעם קראו לזה Unscripted Entertainment. זה אמנם לא מדויק, כי יש תסריט מסוים לתוכנית, אבל הדיאלוגים לא כתובים. תוכן התוכנית נלקח מתוך צילומי הדברים שהמשתתפים אומרים. המבנה הזה אמור להוסיף רמה נוספת של אותנטיות״.
לדברי לביא, ״תוכניות הריאליטי צמחו עם הטלפונים החכמים והרשתות החברתיות, וכל אלה ביחד הפכו את המושג אותנטיות למשהו מאוד מורכב. אם אני שואלת מי המתמודד האותנטי, אני שואלת מה זה אותנטי. האם יש משהו שעובר לקהל כאותנטי? אולי שחקן שמשחק בדרמה ומתחבר לתפקיד זה אותנטיות? אולי זה שיודע שיש מצלמות? האותנטיות הפכה להיות סחורה״.
לביא מציינת כי פעמים רבות דווקא בשם האותנטיות מתמודדים מרשים לעצמם להתנהג באופן שלילי לאחרים ואפילו להתגאות בכך, כמו המתמודד שי חי. ואז המתמודד בעצם הופך משועבד להתחייבות שלו עצמו להיות אותנטי. ״וזה מתפתח במהלך השנים״, היא אומרת. ״צרכני טלוויזיה מושכלים היום יודעים בדיוק לשחק את האותנטיות״.
״אני נכנסתי באפס מודעות״, אומרת בובליל. ״אמרו לי משחק טלוויזיה, יש לך אופציה אולי לזכות במיליון שקל. היו מלא אודישנים ושלבים, אבל לא ייחסתי לזה כזה משקל כבד כמו שהיום מייחסים לזה. עשיתי ושכחתי מזה. ואז באיזה ערב הם התקשרו. אמרתי לאמא שלי, אני נכנסת לתוכנית טלוויזיה בעוד שבועיים. בהתחלה חשבתי שזאת תוכנית כושלת. כולם זוכרים את המונולוג שלי בתוכנית, כשדיברתי על זה שאף אחד לא רואה את זה.
״היום, בגלל שאנשים באים מאוד־מאוד מוכנים, הם לא באים בהצהרות פוליטיות גדולות, אלא באים יותר לקדם את עצמם. אני נלחמתי על הכל. לא רק בקטע של אשכנזים־מזרחים - בכלל, שאני מהפריפריה, אשקלונית, מתלבשת שונה, וגם מזרחית. הייתי גם דתייה והיו לי שם כל מיני מלחמות, כולל המלחמה על אבא שלי. לא הבנתי איך ילדים בני 20 מרשים לעצמם לצעוק על בן אדם מבוגר. היום המשתתפים יודעים שהם לא יכולים לא לכבד, כי הם מודעים לכוח של זה בחוץ. אנחנו לא היינו״.
לדברי פרופ' נייגר, ״כשאנחנו אומרים שיש יותר מודעות למצלמות היום בקרב המשתתפים בריאליטי, זה אומר שלכולם יש יותר מודעות - לקהל, לשחקנים וליוצרים. כולם מבינים שזה לא כמו שזה נראה״.
חוקר התקשורת פרופ' מוטי נייגר: "מביאים לפריים־טיים אנשים מהפריפריה, שזוכים לחשיפה. מצד שני, אנחנו יודעים שהפלורליזם הזה נבנה רק לצורכי ההפקה. המתח הזה משמש מנוע עלילתי, שמעביר את העלילה מפרק לפרק"
״אנחנו נמצאות עמוק בתוך עידן של פייק״, אומרת לביא. ״אחד הזרזים של פייק עובדות ופייק ניוז הוא גם הריאליטי. הצופים היום מבינים את המנגנון, יודעים מה צפוי, מזהים את העריכה, את הנרטיבים. אבל הם מוכנים לקבל את זה כי זאת החברה שכולנו חיים בה. כולם יודעים שזה לא אמיתי. אנחנו חיות בתרבות של שקר״.
קונפליקט ורייטינג
״הצורך ברייטינג והצורך לייצר את הקונפליקטים שיביאו את הרייטינג מצויים בגבולות הגזרה של מה שהציונות יכולה להכיל כרב־תרבותיות״, מציינת לביא.
הנתונים שאספנו מחזקים את דבריה ומלמדים על שמרנות רבה בתוכניות הריאליטי בישראל: בכל התוכניות הזוכים הם צעירים סטרייטים, מלבד שלושה להט״בים שזכו בתוכניות המוזיקה. כמעט כולם יהודים (מלבד שלושה לא יהודים שזכו בתוכניות הבישול ואחת בתוכניות המוזיקה), והרוב המכריע של הזוכים עשו צבא.
כמו בכל פורמט ריאליטי וכמו בכל מדינה, גם כאן צריך להפוך את הפורמטים לתוכניות ישראליות. ״איך אנחנו מרגישים שמדובר בתוכנית ישראלית?״ שואל פרופ' נייגר. ״זה האתגר. בתוך האתגר הזה יש הרבה מקום לשאלות של לאומיות ודת: טקסי השבת של 'האח הגדול' ונשיקה למזוזה בכניסה לבית האח, או הנחת תפילין ב'הישרדות' על האי. הפקטור שמשפיע הוא שזה משודר בערוצי ברודקאסט בפריים־טיים וחייב לדבר לכולם. לכן התוכניות פה יחסית שמרניות״.
בשל העובדה שמרבית המתמודדים צעירים וקרובים לגיל הצבא, ״השפה וההיסטוריה הצבאיות שלהם באות לידי ביטוי בטקסט שמוגש לקהל״, מסביר פרופ' נייגר. ״דוגמה לדמות אהובה שמחוברת לצבא היא עידן עמדי, שהתחיל את הקריירה שלו ב'כוכב נולד'. אבל כל המשתתפים מתמודדים עם שאלות על צבא״.
בתוכניות המוזיקה כנראה יש לזה משמעות מיוחדת, משום שבמהלכן אנחנו נקשרים למתמודדים אבל דרך הכישרון שלהם, לא דרך האופי שלהם, והדבר עלול לייצר דיסוננס. אגב, הקושי הזה לייצר נרטיב רגשי מוביל לכך שהרייטינג של תוכניות השירה יורד. "מאסטר שף", מנגד, הצליחה לייצר נרטיב רגשי ולשמר את שיעורי הצפייה הגבוהים.
הפער בין הדמות הטלוויזיונית המתבססת על כישרון לבין הדמות ה"אמיתית״ מתבטא בסיפורו של ג׳קו אייזנברג, שהיה מתמודד אהוב במיוחד עוד משלב האודישנים בעונה הרביעית של "כוכב נולד" ב־2006. הצופים אמנם לא ידעו כמעט כלום על חייו האישיים, מלבד הסיפורים המרגשים שהתאימו לעלילה, אבל תמכו בו והביאו אותו לניצחון.
רק כמה ימים אחרי שהרגיש על גג העולם, התראיין אייזנברג לכל העיתונים והשמיץ את המדינה. במקביל, התגלה שהוא לא התגייס לצבא. זה קרה כמעט מייד אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשגורלם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב היה לא ידוע. קצת לפני כן נחטף גלעד שליט והיתה התנתקות מרצועת עזה. ובכל זאת, הסערה היתה גדולה מעבר לכל פרופורציה. כולם קראו להחרים את אייזנברג: ראשי רשויות, משפחות שכולות, עיתונאים. בן כספית אפילו פרסם מאמר במעריב שבו כינה אותו "רפש". אייזנברג עבר להתגורר באמסטרדם, ושנים לאחר מכן סיפר שספג איומים, הטרדות ואלימות פיזית, ואף פיתח הפרעה פוסט־טראומטית.
העליות המהירות והנפילות החזקות של כוכבי הריאליטי ימשיכו כנראה להיות חלק מחיינו גם בעשור הקרוב, שצפוי להיות רווי סבבים אינסופיים של תוכניות מציאות, המקצינות מעונה לעונה. ב"האח הגדול" האחרון השתתפו צעיר חרדי וברבי. מעניין לאן יגיעו בעונה הבאה.
״עובדה שזה עדיין מעניין אנשים״, מציינת בובליל. ״כולם אומרים שהם לא צופים בזה, אבל בסופו של דבר כולם אוהבים לראות את הדברים האלה. הם רואים באינסטגרם, מתעניינים, רואים קטעים. כל בן אדם שצופה בתוכנית, מתחבר למשהו. זה לא צריך להיות אידיאולוגי. זה יכול להיות כל מיני דברים אישיים, אישיותיים. זה ניסוי חברתי, ואחד החזקים שבהם. אבל אני לא צופה בזה היום״.
מה? למה?
״ההתנהגויות מוגזמות, בעיקר לילדים שלי״, היא עונה. ״לא רציתי שהם יראו את זה. אצלנו זה היה יותר שמרני, יותר תוכנית לכל המשפחה. עשיתי אצבע משולשת למצלמה וכולם דיברו על זה. היום כל הגבולות נפרצו. בכל שנה הם מנסים להיות יותר בועטים ומביאים משהו מוגזם אחר״.
לדברי לביא, ילדי דור ה־Z דווקא יודעים היטב להתמודד עם תכנים מטרידים. ״הם ילידים דיגיטליים ולמדו להגן על עצמם ברשת״, היא אומרת, ״הם יודעים לא לשלוח תמונות, לא להיכנס לתכנים מסוימים. זה דור שמבין את הסכנות של החשיפה הרבה יותר מדור ה־Y״.
גם הרגלי הצפייה שלהם שונים, כפי שהיא מתארת: ״צעירים וצעירות היום פחות רואים פריים־טיים טי וי. הם לא יושבים לראות משהו. אין להם סבלנות לצפות בריאליטי כזה ארוך ומתוסרט. הם צורכים דברים קצרצרים.
"גם אם הם צורכים 'חתונה ממבט ראשון', הם צורכים את זה אחר כך, מעבירים קדימה ואחורה, בדרכים אחרות שיוצאות מהנרטיבים אשר מיוצרים בטלוויזיה. זה עוקף את המנגנון. אלה פרקטיקות צפייה שבאות עם העידן הדיגיטלי, וזה מדהים״.
אז איך עושים ריאליטי במציאות הנוכחית?
״כשאת חושבת קדימה יש את סדרת המשחקים של 'משחקי הרעב'״, אומרת לביא, ״אבל ברצינות, המציאות יותר מורכבת. בישראל עושים ריאליטי בשיעורים הכי גבוהים בעולם המערבי. אנחנו תעשייה קטנה וענייה וזה הדבר הכי זול לייצר. אבל זה גם קשור לתרבות בישראל. אוהבים כאן לצרוך את האירוע הזה ולדבר על זה אחד עם השנייה ולחוות דעה בפינת הקפה״.
אנחנו גם המדינה שבה רואים הכי הרבה חדשות בערוצי הפריים־טיים. לטענת לביא, הדברים קשורים זה בזה. ״אנחנו במצב חירום מתמשך ואנשים נדבקים לטלוויזיה״, היא אומרת, ״ומאז 7 באוקטובר אנחנו במרתון שידורי אסון שלא נפסק - 'האח הגדול סינוואר'. זה חלק מהדנ"א התרבותי שלנו: לצרוך את הזוועות של 7 באוקטובר, אבל את הסבל בעזה לא יראו לנו. זה נשאר בתיבת התהודה הקטנה שלנו והטלוויזיה המסחרית נמצאת בתוך הבועה הזאת, מחזקת אותה, מעצימה אותה. אלה בדיוק גבולות הריאליטי״.
זיהוי אתני של הזוכים*
מזרחי: 48%
אשכנזי: 38%
אתיופי: 5%
מעורב (מזרחי ואשכנזי): 2.5%
ערבי: 3%
אחר: 3.5%
זיהוי אתני של הזוכים, לפי תוכניות "האח הגדול":
מזרחים: 62.5%
אשכנזים: 19%
אתיופים: 12.5%
מזרחים+אשכנזים: 6%
תוכניות מוזיקה:
מזרחי: 54%
אשכנזי: 21%
אתיופי: 10%
מזרחים+אשכנזים: 7%
ערבי: 4%
אחר: 4%
תוכניות בישול:
מזרחי: 47%
אשכנזי: 47%
ערבי: 6%
"הישרדות" ו"המירוץ למיליון":
מזרחי: 32%
אשכנזי: 57%
אחר: 11%
מעבר מהפריפריה למרכז מגורים לפני הזכייה:
פריפריה: 40%
מרכז: 56%
חו"ל: 4%
מגורים אחרי הזכייה:
פריפריה: 24%
מרכז: 72%
חו"ל: 4%
נטייה מינית של הזוכים
סטרייטים: 95%
להטב"קים: 5%
* ככל שהוצהרו או היו ניתנים לזיהוי
** הניתוח הסטטיסטי מבוסס על נתונים שנאספו ביחס ל־123 זוכים ב־26 תוכניות ריאליטי ששודרו בין 2003 ל־2023 בשלושת ערוצי הברודקאסט המרכזיים (כאן 11, קשת 12 ורשת 13). איסוף וניתוח המידע: שאי אוקרופ, "STATISTICLAB"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו