הטיפ ששומר הכי טוב על זוגיות מנצחת

יום אחד בלבד אחרי שציינו מלאת 25 שנה לנישואינו - תודה תודה, בקרוב אצלכם - התארחו בביתנו אלה ומשפחתה. הם חברים טובים וקרובים, ומטרת בואם היתה לבלות בכיף ובנוחות את השבת האחרונה שלפני חתונתה של אלה, יום למחרת.

כמנהג הדתיים, החתן לא היה, הוא בילה עם משפחתו וחבריו, ואנחנו התכנסנו סביב הכלה, שימחנו אותה והשתדלנו להפיג במעט את המתח ואת ההתרגשות שלה. או במילים מדויקות יותר, ניסינו להתמודד בקושי עם תועפות הקריזה שלה ושל אמה, כמנהגן של כלות והוריהן יום אחד קודם חתונתן.

הו, זה היה מתוק! שרנו וצחקנו ודמענו, וגם כמה בקבוקים התרוקנו, ואז באו עוד אורחים ועוד דודים, ודודים מחו"ל שבאו במיוחד, ונהיה שולחן גדול עמוס באנשים מעט שתויים. אני, המארח, חשתי צורך לנהל את האירוע, ובטיפשותי הצעתי שמאחר שרוב הנוכחים מצויים, או היו פעם, בזוגיות, וכולנו הרי מבוגרים מהכלה המאושרת העומדת רגע לפני שהיא בונה את ביתה החדש עם החתן המהולל שליט"א, אולי כדאי שכל אחד מהנוכחים ייתן לאלה את הטיפ שלו לחיי נישואים. אפילו התנדבתי להיות הראשון.

• • •

נאפדתי רוח פיוט מדרשית וציטטתי את הנאמר בפרשת השבוע ההיא: "אש תמיד תוקד, על המזבח לא תכבה". התורה מלמדת אותנו שאש פונקציונלית, שמודלקת אד הוק לצורך מסוים, אינה מספקת. כדי להחזיק את העסק צריך אש תמיד. זה נכון לגבי המזבח, זה נכון לגבי חוויית האמונה היהודית, וזה נכון, אמרתי, גם לזוגיות. העניין הוא אש התמיד. להחזיק אותה איכשהו בוערת כל הזמן. אש גדולה או אש קטנה, לא משנה. העיקר שתדלק.

כולם התרגשו, כמובן, חוץ מהכלה עצמה, שלא בדיוק הבינה, ממרום הלהבה שלה, במה מדובר. זה היה כמו לבוא למישהו ביום שרב ולתת לו חם־צוואר, שיהיה. הוא יחשוב שאתה משוגע. כל השאר דווקא הבינו היטב, החמיאו לדברים, ואף הסתכלו זה אל זו וזו אל זה במבטים שקנאה וייאוש ומרמור והשלמה משמשים בהם בערבוביה.

נפלה שתיקה, ואז החלו אף האורחים, איש־איש בתורו ובתורה, ליתן את עצותיהם. תחילה בביישנות מהוססת, ואז ביתר ביטחון ובקול גבוה יותר ויותר. הכי חשוב, אמר מישהו, לדבר על רגשות. לא להחזיק בפנים. נכון מאוד, אמרה מישהי, אבל חשוב גם ללמוד להאזין, לשמוע. זו לגמרי אמנות, אמנות ההאזנה. אבל בעצם, אמר עוד דוד שתוי להפליא, זה לא במקום הראשון. במקום הראשון זה: לוותר. ללמוד לוותר.

תלוי איך מסתכלים על זה, אמר אורח חכם וגרוש. הסעיף הראשון לדעתי הוא: אל תנסי לחנך אותו. הוא לא ילד. צריך לחנך את הילדים, לא את בן הזוג, וזה גם לא עובד. היי היי, אמרה מישהי בזעף. ומה עם להפך? לא חשוב שהוא לא ינסה לחנך אותה? וכל הגברים ענו במקהלה: שום גבר לא מנסה לחנך. וכולם צחקו בהקלה ובהשלמה.

• • •

בתוך שלוש דקות כבר אף אחד לא זכר שיש כאן כלה בסביבה (גם היא עצמה כבר נרדמה, לדעתי, על הכורסה), ומה שהתפתח שם נראה כמו ישיבת כותבים לתוכנית סטנד־אפ בנושא זוגיות. הכל צף ועלה, וכולם הגיבו בצחוק גדול ונכנסו זה לדברי זה, ואני חשבתי שקצת חבל שהכלה כבר לא איתנו, כי מבליל הקולות ההוללים שעלה שם, היא היתה יכולה לקבל את הטיפ הטוב ביותר בעולם לחיי זוגיות תקינים.

לאו דווקא מהתוכן - הן ממילא לא היה אפשר להבין מילה בתוך המהומה - אלא מהעובדה המצמיתה שעלתה מפרצי הצחוק התכופים ומהעונג שאחז בבני השיח, שעה שהם גילו את יסוד היסודות של חיי הנישואים מאז חוה ואדם המכוסים בעלי תאנה ועד אליקו ולירז: אצל כולם זה אותו הדבר.

• • •

אני מכיר את זה, וחי את זה היטב מחיי הבמה שלי. פרצי צחוק במופע סטנד־אפ - יש להם צבע ואופי משלהם. יש סוגים מסוימים של קטעים ושל בדיחות, ויש סאונד מסוים של צחוק המותאם לכל בדיחה. יש צחוק מתגלגל מתמשך וחסר שליטה של מצב כפית, יש צחוק של "וואו!" וצחוק של "וואלה". הצחוק הכי אופייני, שהכי קל לזהות אותו, הוא צחוק של "יואו, מאיפה הוא יודע את זה?"

הוא מתרחש כשהאמן תופס נקודה סמויה, שכל אחד חושב שהיא מתרחשת רק אצלו, בגוף שלו, בחיים שלו, בבית שלו, ופתאום מתברר שזה לא רק אצלו אלא גם אצל אורי חזקיה. המאזין ההמום צריך אז לבחור בין שני תרחישים: או שהחיים שלו ושל אורי חזקיה זהים באופן מטורף וחסר תקדים או, ובכן, שברגע זה הוא גילה שככה זה אצל כולם.

לצחוק הגדול והמופתע מתלווה, אפוא, צליל דקיק של אכזבה מאובדן האקסקלוסיביות. זה קורה הכי הרבה סביב נושאים שבזוג. כי אז, מלבד הצחוק וההפתעה, יש גם את מפגש העיניים ההמום בין בני הזוג, את טפיחת הידיים או החיבוק האומרים: יואו, הוא עלה עלינו. איך הוא עלה עלינו.

אז הנה, אלה היקרה, ותמסרי גם לשימי האהוב: שעה שתריבו, ואני מאחל לכם שתריבו, וברור שתריבו, כי הנודניק הרי יסרב להפעיל ווייז או לשאול מישהו וזה יפוצץ אותך, כך זה אצל כולם - אל תעשו מזה עניין כל כך גדול. זה מה זה לא אקסקלוסיבי. אצל כולם זה אותו הדבר. באמת מתחשק לכם לעשות דרמה כל כך גדולה ממשהו שזהה אצל כולם?

זו מערכת קבועה, שחוזרת על עצמה אצל כל זוג, וצריך לומר עוד משהו, חשוב לא פחות: היא חוזרת על עצמה גם אצל אותו זוג. שוב ושוב. אלה בדיוק אותן מריבות, על אותם נושאים, הן מתפרצות באמצעות אותם מאיצים, באותן נקודות בחיים ובשיחה, ובדרך כלל מתנהלות גם באותן המילים בדיוק. הכל, אבל הכל, כל כך לא ייחודי, עד שמאליה מתעוררת השאלה: זה לא קצת מסכן? לא קצת עלוב?

התשובה היא כנראה: לא ולא. האמת היא, כנראה, בדיוק הפוכה. דווקא התדירות הרפיטטיבית הזו היא שיוצקת את הבטון בעמודיו של המוסד העתיק הזה, וממנה מקור כוחו ונצחיותו. אפשר לחיות לצד המריבות הקבועות האלה ולהתייחס אליהן כאבני דרך חביבות, ובמקום זה לנסות לפתח את החלקים האינדיבידואליים בחיים הזוגיים, הקשר, האהבה, אש התמיד והחברות.

• • •

כי כה אמר הדוד החכם יעקב, בפרפראזה על דבריו של חכם אחר, בשם לב טולסטוי: כל המריבות הזוגיות דומות זו לזו. כל זוג אוהב - אוהב בדרכו שלו. הבנתם, זוג צעיר? לכו עם זה.

והשיח נמשך, ועוד ועוד דוגמאות הובאו והועלו, ופתאום הבזיק לי משהו. אה, אמרתי. יש לי, יש לי! זה היה באמת מצחיק בעיניי, וכבר התחלתי להציג אותו, את הטיפ החדש שהגיתי, אבל אז שמתי לב שאשתי מסתכלת עלי ומייד אמרתי: לא משנה. יאללה, בואו נברך ברכת המזון.