מאסטרפיס או זבל עופות? הרהורים על הסינגל החדש שהוצאתי

בשבוע שעבר יצא לי סינגל. סינגל זה אומר שיר. שיר שחשבתי שהוא מוצלח מספיק כדי שתחנות הרדיו ירצו לנגן אותו ואנשים ירצו להאזין לו. פעם זה היה אומר שצריך להדפיס דיסקים רזים כאלה, שיש עליהם שיר אחד, ולשלם ליחצן, שישלם לחברת שליחויות, שתשלח אותם לכל תחנות הרדיו, שם ישימו אותו בערימה ענקית עם עוד 50 הסינגלים שיצאו באותו שבוע.

היום זה אומר שצריך לשלם כסף בשביל שתחנות הרדיו יקבלו מייל שיש בו קישור לשיר שלך ויתעלמו ממנו יחד עם עוד 850 השירים שיצאו השבוע, עד שהיחצן שלך, שהוא איש שאת ליטרלי משלמת לו כדי להגיד עלייך דברים טובים, יתקשר אליהם ויגיד להם שהם חייבים להאזין לשיר כי הוא שיר מושלם, נצחי, מטורף וחד־פעמי, שהוא שורף את האינטרנט וחורך את הרשתות החברתיות, וגם שבקליפ שלו יש את מייקל לואיס שולף איברים מוצנעים ופותח באמצעותם קופסאות שימורים (אאוץ').

• • •

אם להיות רציניים רגע, השיר הוא אמנם שיר יפה מאוד, אבל הוא לא ממש כל הדברים האלה. לכן העורכים המסכנים ברדיו יאזינו ל־30 השניות הראשונות ויגידו שהם "חצויים", כי מצד אחד השיר באמת יפה ומצד שני את אינך אנה זק, אבל הם כן רוצים לשמור על יחסי עבודה תקינים עם מי שמייחצן גם את אנה זק.

ואז תהיה "ישיבת פלייליסט", שבה העורכים מחליטים אם הם כן או לא רוצים להשמיע את השיר שלוש פעמים תמימות, ואת תהיי שמחה אם כן ועצובה אם לא, כי ככה זה עובד. את כותבת שיר, הוא השיר הכי יפה שאת יכולה לכתוב, כרגע לפחות, ואת מעוניינת שאנשים יאזינו לו כי תמיד היה לך צורך חולני במחיאות כפיים ונכון שדיברת על זה עם הפסיכולוג, אבל זה לא אומר שאת יכולה להשתנות ולא פעם אנשים אשכרה מוחאים לך כפיים והאפשרות הזו מנציחה את המשך הניסיון. מה גם שמזה את מתפרנסת ומאוחר מדי לחפש עבודה אמיתית.

• • •

אז את מעלה את השיר לרשתות החברתיות. האלגוריתם לא מחבב תכנים ארוכים מדי, ואם אנשים יפסיקו להאזין לו באמצע, כי הם לא נכנסו לאינסטגרם כדי לשמוע שירים אלא כדי למצוא את המתכון ההוא לשווארמה צמחונית או כדי לעשות משהו עם העיניים שלהם בזמן שהם מחכים לאוטובוס, האלגוריתם יסיק מזה בצדק שהפוסט גרוע, השיר גרוע, את גרועה, ולמה לא הקשבת לאבא שלך שהציע ש"תמשיכי לעשות מוזיקה, אבל אולי בזמן הזה גם תואר".

לכן, צריך מבעוד מועד ליצור "תכנים" אחרים שמתאימים יותר לרשת. המילה "תכנים" מבלבלת בהקשר הזה, כי ממש אפשר היה לחשוב שאנחנו יצורים תבוניים, צרכני תרבות אנינים, המחליפים מאמרים מחכימים ודעות בענייני דיומא, בזמן שמה שאנחנו עושים ברשת זה לצפות בסרטונים של גולדן רטריברים לבושים כמו הבעלים שלהם ולבדוק מי בת הזוג של ריאן גוסלינג, כדי לדעת אם היא יותר יפה ממך (ספוילר: היא כן).

• • •

את יודעת את זה, לכן את טורחת לצלם קליפ. בהנחה שסמסונג לא ייתנו לך חצי מיליון שקלים לטובת קליפ לתרגום שעשית ללאונרד כהן בליווי תזמורת, אלא ישמרו אותם לשיר הבא של אנה זק, צילומי קליפ הם אירוע משונה מאוד. את משלמת לאנשים פחות ממה שמגיע להם, אבל יותר ממה שהיית רוצה, כדי שהם יסיחו את דעתו של מי שמאזין לשיר שלך.

זה מסוג האירועים שבהם גם צריך להיות מאופרים ומסופרים ולבושים באופן שלא יגרום לך להתכווץ מהקרינג' גם כשתצפי בזה בעוד עשור, ומכיוון שאת אישה בת 44, שסטייליסטים לא באמת יכולים להגיד לה מה ללבוש, את משלמת להם כדי שהם יגידו לך ללבוש דברים שאת כן מסכימה ללבוש, כלומר נראים זהה לחלוטין לבגדים שיש לך כבר בארון.

התגובות ל"תכנים", או לשיר, או לכל דבר בעצם שאת מעלה לרשת, נחלקות לכמה סוגים: אנשים שאוהבים אותך ואת מה שאת עושה ויעשו לייק עוד לפני שהם יאזינו, ואנשים ששונאים אותך כי את "סמולנית" ויכתבו תגובות מעליבות בלי להאזין. ואם במקרה הלא סביר ייתקלו בפוסט שלך אנשים שאין להם עדיין דעה לגבייך, פלוס יהיה להם ממש־ממש משעמם, הם יקליקו על השיר כדי לגלות אם הוא שיר מושלם, נצחי, מטורף וחד־פעמי, וגם כי אולי בקליפ שלו יהיה את מייקל לואיס פותח קופסת תירס עם ה - לא משנה!

• • •

אבל בסוף בסוף בסוף? יהיה מישהו, או מישהי, שהשיר הזה יגיע אליהם ברגע הנכון והם ירגישו כאילו הם קיבלו חיבוק. כאילו מישהו ניגש ואמר להם: "נכון מה שאתם מרגישים עכשיו? אז אני מבין את זה". וכל המבצע הזה יהפוך להגיוני.

העניין עם אמנות, וזה הקטע הטריקי, שצריך לפתוח את הדלת כדי לתת לה להיכנס. צריך להתמסר. לשים אוזניות. לחכות ולראות. לפעמים צריך לצאת מהבית, רחמנא ליצלן, כדי לצפות בה, צריך להצליח לעשות את הלא ייאמן ולכבות את הטלפון כשהכרוז באולם מבקש.

• • •

אני אמשיך לכתוב שירים. אנשים ימשיכו לאהוב אותם או להתעלם מהם. אני אמשיך לקלל נמרצות תוך כדי שאני כותבת וארגיש שהגעתי לפסגה של הפאקינג אוורסט כשאני מסיימת.

אני אמשיך לחשוב בכל פעם שזה! זה! המאסטרפיס! זה השיר! ואחרי יומיים שזה זבל עופות, ואז שוב מאסטרפיס וחוזר חלילה, אבל כל זה כנראה שווה את זה. ובעוד המון שנים מהיום אני אדע שהייתי נאמנה לעצמי, שעשיתי את הדבר שאני הכי אוהבת במשך רוב החיים שלי, כלומר לרפרש את העמוד שלי באינסטגרם.