מאבק משפחות החטופים צודק, אבל שגוי

למשפחות היקרות של החטופים, בבואי לתת לכן עצות, אני קודם כל משיל נעליי מעל רגליי. אני לא במקום שלכן, אני לא יודע מה עובר עליכן, אני לא מרגיש את הרגשות שלכן, אלא רק צופה מהצד. אבל ככזה אני רואה את ההתנהלות של חלק מכן, וחושב שאולי יש לי מה להגיד.

הבחירה להגביר את הלחץ על הממשלה אינה בחירה טובה בעיניי. אני מבין שאתן בלחץ ורוצות לבטא אותו החוצה. אבל הלחץ הזה לא יעזור לבני המשפחה שלכן שם, במנהרות האופל, ומצד שני יפגע קשות ברגש כלפיכן, כפי שכבר ניכר בשיח. על כל לחץ שתפעילו יופעל עליכן לחץ נגדי, הכוחות הפעילים בחברה הישראלית יבודדו אתכן, ישניאו אתכן, יהפכו את המאבק שלכן ללא לגיטימי. וזה כבר קורה.

ממקומי הנוח אני מבקש להציע לכל המשפחות לעזוב את המילה "מאבק". כי בעניין החטופים כולנו כאחד. אין במי להיאבק. אל תקנו את האמירות כאילו יש לממשלה אינטרס להשאיר את יקיריכן בעזה.

בסבירות גבוהה זה שקר בוטה שתפקידו לגייס אתכן למאבק בשלטון הנוכחי, שאכן ראוי לכל מאבק, אבל לא עכשיו. חילופי שלטון לא יביאו את האהובים שלכן הביתה. חסימות כבישים לא ישחררו את משוש ליבכן מהשבי הנורא. לא. כל הפעולות האלימות שהיו בשבוע שעבר, ובוודאי ישובו השבוע, לא רק מעלות את המחיר ומשמחות את לב האויב - הן הופכות אתכן למחנה פוליטי, וככזה אתן מאבדות את התמיכה הטבעית של כל העם והופכות לכלי משחק בידי הכוחות המחפשים להפיל את הממשלה בכל תירוץ: גיוס חרדים, השבת חטופים, חלוקת תקציבים, לא משנה מה. הממשלה תוחלף בסוף, אבל לא עכשיו. זמן לכל נפילה, עת לכל בחירות.

התנאים שדורש חמאס כרגע אינם קבילים. אני מבין שאתכן זה לא מעניין. שייתנו לו את הירח מבחינתכן. זו עמדה רגשית והיא מקובלת. אבל מי שלא מושקע רגשית בסיפור שלכן לא יכול לתת יד לירידה על הברכיים של מדינת ישראל ועם ישראל. לא מרוע, לא מאטימות - מדאגה אמיתית ליום שאחרי ולהשלכות הוודאיות של כניעה כזאת.

בני ובנות משפחה יקרים. הדאגה מטריפה אתכם. אתם מוכרחים לפעול כדי לשמור על שפיות, זה מובן. אתם חייבים למצוא דרכים מחברות ולא מנתקות, רכות ולא קשות, הכוללות את כולם ולא משאירות בחוץ אנשים רבים כל כך. אל תחזרו אל 6 באוקטובר. רק יחד נשיב את הלב מעזה. אמן.

אופטימיות

בשבוע שעבר פרסמתי כאן טור שתיאר את המציאות שבה נחיה עוד מעט, אולי, כשנישאר לבד לגמרי בעולם. קיבלתי המון תגובות שזעפו עלי, על הפצת מחשבות פסימיות. רבות מהן התייחסו ללימוד שאני לומד ומלמד, של תורת ימימה, ושאלו אם זה מה שימימה מלמדת את תלמידיה - להפיץ פחד ומורך לב.

עניתי לכולם, ועכשיו אומר גם כאן, שהלימוד הרוחני שלי מחנך אותי להביט לאמת בעיניים, לא לייפות אותה ולא לכער אותה, לא לקשט אותה במשאלות ליבי ולא לשרוט אותה עם הפחדים והחרדות שלי. התפקיד שלי, כפי שאני רואה אותו, הוא להאיר את הנקודות הטובות בעם ובארץ שלנו, ובמקביל להצביע על סכנות, גם אם הן נורא מפחידות.

ואיך אדע אם מה שאני כותב אלה התרעות אמת או הבהלות ריקות? רק על סמך העבר. ואני חושב שהרווחתי ביושר תשומת לב לאזהרותיי. הנה אחת שפורסמה בעמודים אלה ממש בדיוק לפני שנה, תחת הכותרת "גלות".

"ובחלומי ריב האזרחים מגיע לנקודה שבה אנחנו כבר כל כך חלשים ומסוכסכים, שאויבינו מזהים שזה הרגע להלום, והם הולמים, ואנחנו מוכרעים, ומוצגת בפנינו דילמה קשה - להישאר בארץ תחת שלטון מוסלמי או לעזוב ללא שום רכוש תוך חודש.

"וטיסות עמוסות ישראלים שנהגו לטוס לחופשות ועתה ממריאים לגלות נצח ממריאות משדה התעופה המופצץ לכל מיני יעדים בעולם, שבהם אף אחד לא מחכה לנו מלבד המוסלמים בתגבור האנטישמים בני המקום, שיוצאים מהחורים וממתינים לעשות שפטים בישראלים המגיעים, הפעם ללא גב, ללא מדינה, ללא כוח יהודי מאחוריהם, מובסים, עניים, פגיעים.

"וקמתי עם מועקה נוראית לעוד יום של התכתשות והליכה עד הסוף של אנשים משני הצדדים, שלא מבינים שעד הסוף זה לא צירוף מילים סתמי - הסוף שלנו כמדינה, כישות לאומית, כבית, כמגן, תמיד נמצא מעבר לפינה מיום שקמנו בארץ ישראל, ועכשיו קרוב מתמיד כי חורשי רעתנו קוראים אותנו כעיתון הפתוח, ויש להם יכולות ורצון ומחכים רק לשנייה שבה לא נשים לב. ולכל מי שאומר - לא אתפשר! קחו שנייה של דמיון מודרך: אתם בחו"ל בלי מדינה לחזור אליה, בלי עבודה, בלי כסף ועם שנאה יוקדת לכל מי ומה שאתם. עכשיו נראה אתכם לא מתפשרים".

אז נכון, הגזמתי שם קצת. אבל לא הייתי רחוק. גוזמה היא דרך ספרותית לעורר קשב. וזאת לא הפעם היחידה שראיתי לא רע פני עתיד. לכן אמשיך בתפקיד המבאס של לשים מעת לעת את המראה מול פני המציאות שלנו. כך בדיוק לימדה אותי מורתי היקרה. רק אמת. וגם אם היא לא נעימה עכשיו, זה ישתלם אחר כך. באמת.

סחורה

לקראת הפסח הלכתי לרכוש כמה מדפים כדי לארגן מחדש את הבלגן. באתי בשערי רשת שיווק גדולה לענייני הבית והלכתי למחלקת המדפים. היו שם מדפים לרוב, אבל עליהם לא היו מדפים - הם היו ריקים.

כשהרמתי גבה, אמר לי העובד האחראי: אין סחורה. אמרתי בליבי: אם כך, אשים פעמיי אל אגף מושבי האסלה. כבר מזמן רציתי להחליף, ואם אין מדף - לפחות נתחדש במושב. אותו סיפור. כל המושבים הנאים נגמרו, נשארו כמה שבית תרבותי לא יכול להרשות לעצמו. אמר האחראי: בגלל החות'ים אין סחורה.

אז יצאתי מאוכזב והלכתי לרכוש זיתים, כדי שאוכל ללפת בהם את הפת במלח שלי. נשבע לכם, באגף הזיתים בחנות היו פחים כמעט ריקים, כמה זיתים מעוכים בקרקעית, וזהו. אמרו לי: לא הגיעה סחורה. תהיתי מה הקשר בין החות'ים העוצרים את הסחורות מסין לבין הזיתים, והבנתי שכנראה הלוחמים התימנים האלה לקחו את הזיתים, שמו על המדפים ועושים לנו על הראש בעודם יושבים על מושבי האסלה שלנו.

אנחנו חברה צרכנית. אנחנו מגדירים עצמנו דרך קניותינו. אל מול מדף ריק אנחנו נתקפים אימה. אנחנו מכורים לאתרי קניות, לקניונים, לפיצויים קטנים וגדולים על מכאובי הנפש באמצעות כרטיס האשראי שלנו. אויבינו יודעים היטב שהדרך הטובה ביותר להעכיר את רוחנו היא למנוע ממשלוחים של סחורות להגיע אלינו. חסימת דרכן של האוניות נושאות הסחורות הזולות מסין היא ההברקה הכי גדולה שלהם. שימותו, אמן.

ואני נזכר במה ששמעתי על שנות הצנע, אי־אז בשנות ה־50, כשהמדינה היתה כה ענייה עד שנאלצה לקצוב את המוצרים שהאזרחים יכלו לקנות. אזרח מבוגר קיבל רק שתי ביצים בשבוע, ובשר פעם בשבוע, לפעמים פעם בשבועיים. וזוג נעליים אחד. חוּם. הכל התנהל עם פנקסי תלושים, והשוק השחור פרח. ולמרות שהיה קשה, עברו את זה. לא רק עברו - הקימו מדינה, התחזקו. וכשהמצב הוטב ביטלו את הצנע, וחזרו לצרוך כמימים ימימה.

ואני חושב שחלק מהנמנום הכללי שלקינו בו לפני 7 באוקטובר קשור גם להרדמה העצמית שלנו באמצעות הקניות. משהו מציק - מזמינים משיין וזה עובר. ואולי, אני חושב לי, לא יזיק לנו קצת לחוות מחסור. כי כשאין מה לקנות, אפשר לחשוב על מה שיש כבר שאינו בר־קנייה: משפחה, קהילה, עם, ארץ, אלוהים. זה מה שחשוב. כל השאר בזבוזים.

avrigilad@gmail.com