הילד בן 90: מתבייש בפארסת פרס ישראל, קורא לבחירות ולא שוכח את התפקידים הגדולים - גבי עמרני לא נח

כשבידו האחת הסיגר המיתולוגי, ובאחרת צרור עשבים שוטים שעקר מהגינה המטופחת סביב הבית הפרטי שבו הוא גר ברמת גן, גבי עמרני נראה נמרץ וצעיר בהרבה מהגיל שמצוין בתעודת הזהות שלו. השנים רצות מהר, ובאוקטובר הקרוב יחגוג השחקן הוותיק 90, אבל הלהט, ולצידו החיוך הממזרי הידוע מתחת לשפם, עדיין שם, במלוא אונם.

הרופאים לא סיפרו לך שסיגר זה לא בריא?

"אני כבר בן 90, לא יעזור", הוא מחייך. "בהתחלה היתה המקטרת, אחר כך הסיגר".

בוא נדבר רגע על הגיל המכונן הזה, 90.

"גיל הוא תהליך שאתה לא מרגיש בו, הוא לא מופיע במכה ומפתיע אותך. ועדיין, מבחינתי, לפני 20 שנה הייתי בן 20, אז מה פתאום 90 עכשיו? הייתי בעבודה כל כך אינטנסיבית, שלא שמתי לב. אני זוכר שכשהגעתי לגיל 80, עשיתי דברים שלא חשבתי שאעשה בגיל ההוא, לפעמים גם שליליים ולא נעימים. נכשלתי ונפלתי".

נפלת, ולא מטאפורית.

"נכון, הייתי עולה על סולמות, ואז התברר שזה לא דבר טוב לבן 80. עליתי על הגג בבית ונפלתי, קרעתי את שתי הרצועות בידיים. רק כשאתה עובר את גיל 85, פתאום אתה מרגיש שכל דבר הוא רציני.

"פתאום קשה. אם אתה קצת חולה אז וואו, אתה נופל. הגוף לא מחזיק אותך, ואז מתחילה המחשבה מה אני כן יכול לעשות. אני יכול לעשות חזרה להצגה חדשה? אני יכול להצטלם לסרט חדש? וכל המחשבות האלה מלוות בעצב ובכעס. כן, אפילו כעס, כי הרי אני בסדר, מרגיש בסדר, אז למה אני צריך להוריד הילוך? לפעמים, כשאנשים אומרים לי 'מה אתה מקשקש, אתה בן 90', אני מבין שאני יכול לטפוח לעצמי על הכתף ולהגיד 'גוד בוי'. הראש עובד, וזה הכי חשוב".

והגוף?

"בתקופה האחרונה היו לי משברים, והם שברו אותי עוד קצת. לפני שנה וחצי סיימתי הצגה בתיאטרון באר שבע והתחלתי לחשוב על התפקיד הבא. קיבלתי הצעה להצגה נוספת, ואז נסענו כל המשפחה בראש השנה לטיול מסורתי ביוון. שם קרה לי אסון לא נעים, נפלתי חזק. קבוצה של ישראלים עברה במכונית וקראה לי 'בוא אלינו, גבי'. אני לא שמתי לב שיש מדרגה ונפלתי נפילה קשה מאוד, עם הראש על עציץ שהיה על המדרכה. חטפתי מכה רצינית, בית חולים, תפרים, צילומים. גם כשחזרתי עשיתי בארץ את כל הבדיקות.

"זה פגע בי לא רק פיזית רפואית, אלא בעיקר נפשית, שפתאום אני נופל. עברה שנה, ובטיול ראש השנה שאחרי זה קיבלתי שפעת חזקה. התברר בעצם שזו היתה דלקת ריאות. חזרתי מחו"ל ונכנסתי ישר לבית החולים כאן, שבו השאירו אותי זמן מה. יצאתי מדלקת הריאות חלוש. התרופות החלישו את הגוף.

"אז פתאום יש לך פה כאבים, שם כאבים. פתאום כאב הגב שלי, שלא היה חשוב, הפך לחשוב, ולפני זמן קצר, אחרי שמעולם לא החמצתי הצגה אחת של 'אשכבה' בתיאטרון הקאמרי (מחזה של חנוך לוין שרץ שנים רבות, מ"כ), פתאום נאלצתי להודיע שלא אגיע. הרגשתי שאני באמת צריך להתחזק. אז בינתיים אני עושה הליכות וגם עושה זריקות לגב, לפי מה שאמרו לי".

המטרה היא להתחזק כדי לחזור במהרה לבמה?

"כאן מגיע הדבר הזה, שמשהו צריך לפתות אותך", הוא מחייך. "כשמדובר בקולנוע או בטלוויזיה אני בא ליום-יומיים צילום - והולך. אבל בתיאטרון אתה נותן את הנפש שלך בחזרות. שם צריך לעבוד, ואני מאלה שעובדים קשה, עד לקוצו של יו"ד".

בתיאטרון אין כמעט שחקנים־גברים מבוגרים, לעומת הרבה יותר שחקניות בגילים המתקדמים.

"זה נכון. אני חושב שנשים יודעות להזדקן יותר טוב מאשר גברים. גברים שמזדקנים מזדקנים עוד יותר, ונשים לא כל כך. מבחינת הכוחות והיכולות נשים עושות יותר בגיל הזיקנה".

"גיל הוא תהליך שאתה לא מרגיש בו. הוא לא מופיע במכה ומפתיע אותך. ועדיין, מבחינתי, מה פתאום 90 עכשיו? הייתי בעבודה כל כך אינטנסיבית, שלא שמתי לב. עשיתי דברים שלא חשבתי שאעשה, לפעמים גם שליליים ולא נעימים, נכשלתי"

הרבה שחקנים מבוגרים מרגישים קצת נשכחים.

"נכון, אבל זה תלוי מה עושים כדי לא להיות נשכחים. עוד לא הגעתי לשלב של להרים טלפונים לאנשים כדי להתעניין בתפקידים, ויש הצעות שמגיעות אלי. תסריטי סטודנטים, למשל. עדיין לא היה משהו שנגע לי בלב וגרם לי לומר 'יאללה, צא לעבודה', אבל אני רוצה. יש לי בת שחקנית, מוכשרת מאוד (מעיין), ששיחקה בבית ליסין ולאחרונה סיימה צילומי סרט קולנוע שעוסק בעולם החרדי, 'אין לי יום, אין לי לילה', שטרם יצא להקרנות, ואני מחכה לראות גם מה ייצא עם זה".

מעיין עמרני (29) היא בתו הצעירה של גבי מאשתו מנישואיו השניים, ורדה. בחודש הבא הם יציינו 50 שנות חיים ביחד. לזוג שתי בנות נוספות - נעמה, עורכת דין, ודקלה, שעוסקת בהנהלת חשבונות - והם סבים לארבע נכדות ולנכד. לעמרני יש בת גם מנישואיו הראשונים, וממנה יש לו נכד ונכדה. השחקנית אסי לוי היא גיסתו.

"מעיין היא היחידה שהמשיכה בתחום. כולן חשבו קצת להיות שחקניות ונגעו בעולם הזה, אבל המשיכו לתחום אחר. נעמה שיחקה בסרטים מגיל צעיר, ודקלה למדה בבית ספר למשחק, אבל שתיהן החליפו תחום. מעיין נשארה היחידה עם הראש בקיר", הוא צוחק.

קואוצ'ר לעזרה בצילומים

פסטיבל הקומדיה וההומור ע"ש ספי ריבלין, שייערך בשבוע הבא (23-20 במארס) בהיכל התרבות ראשון לציון ויציין עשור להיווסדו, יעלה מופע הצדעה מיוחד לעמרני, לציון יום הולדת 90 ופועלו בשבעה עשורי קריירה. במופע ישתתפו אלי יצפאן, בעז שרעבי, דרור קרן, חנן יובל, טוביה צפיר, לי בירן, מיקי קם, מירי אלוני, עידו מוסרי, קובי אוז ונעם סמל.

נדמה שאין צורך להציג את קורות חייו המרשימים של עמרני, שגדל בירושלים ועזב את השכונה לקיבוץ בגיל 15 עם גרעין השומר הצעיר. בצבא הפך לאחד מכוכבי להקת הנח"ל, לצד חיים טופול, אורי זוהר, שושיק שני ונחמה הנדל, עם סולו מיתולוגי בשיר "הוא לא ידע את שמה".

אחרי שחרורו ניהל קריירה ענפה בתיאטרונים השונים, שיחק ביותר מ־50 סרטי קולנוע ("מלך ליום אחד", "משפחת צנעני", "תעלת בלאומילך", "אמי הגנרלית", "הצילו את המציל" ואיפה בעצם לא), כיכב בטלוויזיה בשלל דמויות קומיות ודרמטיות, ובעיקר בלט בתיאטרון הקאמרי כאחד השחקנים ה"לויניים" המצוינים והבולטים בחבורה שעבדה עם חנוך לוין. הוא שר בלהקת בצל ירוק והחליף את פופיק ארנון ב"שלישיית התאומים".

לאחרונה הפתיע כשהשתתף בסדרת הילדים והנוער "שלי הכובשת" בכאן חינוכית, בדמות כדורגלן עבר שממלצר בדוכן בורקס. המפגש עם בני הדור הצעיר בעולם החדש הפך לאתגר לא פשוט עבור עמרני, שידוע כמי שמקדש את התרבות העברית ואת השפה התקנית והעשירה.

"את מכירה את הסיפור על חוני המעגל? הוא ישן 70 שנה, ושהתעורר ראה שהכל שונה, שהוא לא מכיר אף אחד, ולא את השפה. אז הנמשל הוא שהכל מסביב בשבילי חדש ולא אהוב. קשה לי עם הרעש, עם חוסר האיכות, עם המלל, שלא שומעים שום דבר. אנשים ממלמלים, ורק האדם שמולם יכול להבין. וזה לא בגלל השמיעה שלי, יש לי מכשירים, אני שומע. זה לא זה, אלא שאנשים כבר לא מחויבים למילה".

אצל חנוך לוין לא היתה מילה אחת מיותרת, והטקסט עצמו היה קדוש.
"לא רק מילה מיותרת, אפילו פסיק", הוא מחדד. "אני זוכר שהייתי מתעורר באמצע הלילה וחושב 'מה היה חסר לי במשפט?' - ואז מבין שהפסיק לא היה במקום. רק אז הייתי שקט ויכולתי לחזור לישון.

"וזה התחיל עוד לפני חנוך. תמיד עבדתי כמו מטורף, גם כשעשינו דמויות במערכונים מצחיקים. אני זוכר שאנשים היו אומרים 'הכל יוצא לו ככה בקלות', וזה לא נכון. אני עובד ומדייק ולא מרשה לעצמי פישולים. זה נורא", הוא צוחק. "עכשיו גם מעיין ככה, ואני מנסה להגיד לה להקליל, שתרגיע, שהקהל מקבל היום כמעט כל דבר. זה לא מה שהיה פעם".

זה מעציב אותך?

"לא, זה רק אומר לי שאני כבר לא בתקופה ההיא. אני לא יכול להתחרות היום עם ילד שמדבר איתי, לא יכול להבין אותו. כששיחקתי ב'שלי הכובשת' היו כמה מקומות קשים מאוד, שבעצם לא הבנתי מתי הוא גומר את המשפט ואני צריך לענות לו. ניחא שלא הבנתי מה הוא אומר, יכולתי לקרוא את הטקסט ולדעת, אבל לא ידעתי מתי הוא מסיים כדי שאענה לו, אז הייתי צריך קואוצ'ר שיעשה לי סימן - עכשיו! ואז ידעתי שאני צריך לדבר. זה קשה".

הערת להם משהו? ניסיתי להעניק להם מניסיונך?

"כן, תמיד אמרתי 'חבר'ה, תעשו טובה, לפחות את המשפט האחרון תגידו ברור'. להגיד לך שזה עזר? לא. הם לא יכולים, אין להם את התרבות הזאת. בעיקר הצעירים. המבוגרים עוד איכשהו מצליחים לעשות את זה בתיאטרון".

כמי שבילה לא מעט שעות עם חנוך לוין, מה החוויה שאתה לוקח ממנו איתך?

"יום אחד, אחרי הרבה שנות תיאטרון, כשעשיתי את 'הזונה מאוהיו' של חנוך, הוא נתן לי ספר שלו וכתב לי בו הקדשה. הוא אמר לי, 'תדע שראיתי אותך ב'איפה הכסף שלך''. זה מחזה שעשיתי בזמנו על פי 'הקמצן' של מולייר והפך לשלאגר אימים. הוא אמר לי, 'ראיתי את כל המוליירים שיש בעולם, וזה היה המולייר הכי טוב שראיתי'.

"אני נדהמתי, כי לא ידעתי שהוא בכלל ראה את ההצגה ההיא. עד כמה שחנוך היה פתוח עם אנשים, לשמוע את זה ממנו - מאוד ריגש אותי.
"אהבנו לעבוד יחד, אבל היה לנו גם סיפור של הצגה שבה משהו לא הסתדר בינינו. אני כבר לא זוכר את שם המחזה, אבל הרגשתי שאין לי בו תפקיד. הוא לא כעס עלי, רק בכל פעם אמר 'אנסה לתקן', ובכל חזרה היה מביא ורסיה אחרת. זה עדיין לא הסתדר, ואז הגיע היום שבו החלטנו שאני עוזב את ההפקה. זה היה אחד הימים הקשים - גם לו וגם לי. חששתי מאוד שהוא ינתק איתי את הקשר, אבל זה לא קרה כי זמן קצר אחר כך כבר קיבלתי תפקיד בהצגה אחרת שלו והמשכנו לעבוד יחד. ואז הוא חלה".

הספקת להיפרד ממנו?

"עד לרגע האחרון עוד עבדנו יחד בבית החולים שבו שכב על המחזה 'הבכיינים', וזה היה קשה מאוד. היו לו עליות ומורדות, עשינו חזרות על מיטת חוליו, ואחרי כל סצנה היינו יושבים מסביבו, למרגלותיו, והוא היה נותן את ההערות שלו. היינו מסיימים חזרות והולכים הצידה ובוכים, שהוא לא יראה. ביום שהוא נפטר היה לי קשה מאוד. אני לא זוכר הרבה אנשים שהפרידה שלי מהם היתה כל כך אישית וכואבת".

"יום אחד חנוך לוין נתן לי ספר שלו עם הקדשה. הוא אמר לי: 'ראיתי אותך פעם במחזה שכיכבת בו על פי 'הקמצן' של מולייר. ראיתי את כל המוליירים בעולם, וזה היה המולייר הכי טוב שראיתי'. אני נדהמתי. לשמוע את זה ממנו - ריגש אותי מאוד"

"לא חיפשו 'תימני'"

לצד הדמויות הלויניות, כיכב עמרני על המסך בתקופה שבה הקולנוע הישראלי היה משופע סרטים שזכו לביקורות איומות, מז'אנר סרטי הבורקס ועד לקומדיות העממיות. עם הדיסוננס הזה, מתברר, הוא חי עד היום בשלום.

"האמת היא שיש לי מזה ומזה. יש אנשים שזוכרים אותי מהתיאטרון, מ'הנהג של מיס דייזי' ומההצגות של חנוך, ויש כאלה שזוכרים מדברים אחרים, כמו הסרטים. אין לי בעיה עם זה, כי אהבתי את שני הדברים, ובשניהם עבדתי ברצינות. אם כי כשחקן מטומטם, אחרי שעשיתי קומדיות מייד רציתי איזו דרמה או טרגדיה, כדי לעשות עוד ועוד. תמיד עברתי בין הרציני לקומי".

רבים מסרטים אלה נקטלו בזמן אמת על ידי המבקרים כז'אנר נחות ולא איכותי. איך התמודדת עם זה?

"שום דבר", הוא מבטל מייד. "קודם כל, לא ראיתי את הסרטים ששיחקתי בהם. עד היום".

אתה רציני? לא צפית באף סרט שלך?

"לא, כבר כשצילמנו היה לי קשה לראות את עצמי, והיום אין לי את הזיקנה של הסיפורים, של לשבת עם הנכדים ולראות את הסרטים שסבא שיחק בהם. אין לי את זה, אני לא יודע למה. הנכדים בעיקר ראו דברים שעשיתי לילדים, מ'רחוב סומסום' ועד 'חסמב"ה'. אין לי את המרגוע של לשבת על ידם ולהגיד להם 'פה סבא שיחק', ולהתרפק על זה. אין לי את זה, וזה חסר לי".

"אין לי את הזיקנה של הסיפורים, של לשבת עם הנכדים ולראות את הסרטים שסבא שיחק בהם. אני לא יודע למה. הם בעיקר ראו דברים שעשיתי לילדים, 'רחוב סומסום' ו'חסמב"ה'. אין לי את המרגוע של להתרפק איתם על כל זה, וזה חסר לי"

בוא נחזור רגע לביקורות שקטלו.

"חלק מהביקורות אז היו אולי מוצדקות, אבל לא השתתפתי בסרטים ההם כדי לציין עוד נדבך בתרבות בישראל. העיקר היה עצם ההתפתחות של הקולנוע בארץ. אל תשכחי שזו היתה ההתחלה, והיה צריך ללמוד מטעויות. למדו לצלם, לכתוב תסריט. נכון שיש נקודות שאולי צריך היה לתקן, אבל בעיקר חשבנו לעשות קולנוע".

עד כמה נכחו אז גזענות, אפליה והתייחסות למוצא עדתי?

"כשעשינו את הסרטים ההם לא היה בראש של אף אחד 'מזרחי' או 'אשכנזי'. לא עשו לזה חשבון".

זה לא היה הרושם בקומדיות העממיות והעדתיות, שבהן המתח הבין־עדתי היה מנוע נפוץ לעלילה. נדמה שאותך ניסו תמיד ללהק לתפקידים כאלה.

"אז באמת היו כמה סרטים שסירבתי להם, כי אמרתי שאני לא רוצה להיות עוד פעם 'השוטר המזרחי'. המצחיק הוא שלא עשינו בכלל חיקויים או מבטאים, עשינו סרט. זה מה שהרגשנו אז, שבאנו לעשות קולנוע. לאט־לאט הרמה התרוממה".

כיום גובר השיח על "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה".

"זה קשקוש בלבוש, יצרו איזה מצג שווא, שלפיו המזרחים בזמנו חשבו שכל הממשלה וקובעי המדיניות הם אשכנזים, והאשכנזים חשבו שכל המזרחים נמצאים במעמד הנמוך. זה לא היה ככה. מובן שלצד כל זה כן היה עיוות במקומות מסוימים, אני לא אומר שלא, אבל אני ברמה האישית כמעט לא הרגשתי אותו. אולי היה פה ושם, אבל זה לא גרם לי לצאת עם הדגל. המזרחיות שלי לא נולדה כמזרחיות. בגיל 15 הלכתי לקיבוץ (בית אלפא, מ"כ), ומשם לנח"ל.

"עם מה שעברתי אני לא יכול לדבר על קיפוח. גדלתי בירושלים בשכונה הכי סלאמית שיכולה להיות, 'שכונת הפחים'. גם בקיבוץ הייתי תמיד שובב, פעלתן, רץ, קופץ, עושה בכל מקום ששמו אותי את העבודה ומתקדם צ'יק צ'ק. כשבאו הפקות אמריקניות לצלם פה, לא הסתכלו עלי כעל מזרחי או שחרחר, אלא רק אם אני מתאים לתפקיד או לא. הייתי עם שועי העולם".

בלהקת הנח"ל היית ה"תימני" היחיד.

"במבחן הקבלה לא נבחרתי רק על ידי מפקד הלהקה, אלא גם על ידי מפקד הנח"ל ועוד כמה בכירים שראו אותי. זה לא שהמפקד שם קבע שהוא רוצה תימני ללהקה. רק בהמשך, כשכבר הייתי חלק מההרכב, הוא נהג תמיד להגיד בצחוק 'וואו, אני רוצה שתמיד יהיה תימני אחד בלהקה'. אחרי זה באמת בא גם איתמר כהן, ששר את 'רחל רחל'".

הנושא העדתי דובר בלהקה?

"לא, בשום אופן לא. השיחות אז היו אחרות. היום כשאתה עולה לאוטובוס מייד תשמע ויכוחים על הממשלה, על פוליטיקה ועל המצב, אבל אז זה לא היה. דיברנו על אמנות. לאיזה סרט כדאי ללכת, ומה יהיה בהופעה בעוד שעתיים, זה היה השיח. לא דיברו על עדות. חוץ מהתקופה שטופול קיבל לעשות את 'סאלח שבתי', עם נחמה הנדל, בכלל לא שמעת בלהקה מבטא מזרחי (מדובר במערכוני 'סעדיה והסעד', פרי עטו של אפרים קישון, שלהקת הנח"ל העלתה ב־1955 - וששימשו בהמשך השראה לסרט הקולנוע הנודע בכיכובו של טופול מ־1964, מ"כ)".

לא כעסת כשטופול קיבל תפקיד של "מזרחי" בלהקה?

"זאת היתה הבחירה של קישון ההונגרי, שאני אוהב אותו. הוא היה החנוך לוין של אז. אז נכון שהיה גבי עמרני בלהקה, אבל טופול קיבל".

וקיבלת את ההחלטה בשוויון נפש?

"האמת היא שזה הכעיס אותי. בנסיעות הארוכות באוטובוס אני ושושיק שני נהגנו לעשות מערכונים קטנים כאלה, חיקויים של מזרחים, בשביל הכיף שלנו. ואז כשהגיע המערכון הזה חשבנו שזה יהיה שלנו, כי כבר היינו מוכנים לזה, אבל שנינו לא קיבלנו".

להקה צבאית לא אמורה להיות מקום רווי אגו וקנאות?

"טופול קיבל וזהו. תשמעי, טופול היה טופול, וכולם קיבלו את זה. זה לא הגיע לדרגות של חטיפות תפקידים או סכסוך. וזה באמת שטויות, כי הרי אני נקראתי להחליף ב'בצל ירוק' את עודד קוטלר, שהלך לתיאטרון. הוא היה נסיך, ואני החלפתי אותו, כך שהיו גם החלפות כאלה".

להקת הנח"ל במחזור שלך היתה מיתולוגית.

עמרני מתחיל לצחוק. "תראי, האמת היא שבלהקה היינו עושים כל מיני קונצים ושיגעונות. למשל, לי היה את הסולו של 'הוא לא ידע את שמה', וכשהיינו על הבמה הייתי שר וכולם מסביבי היו עושים לי באצבע, בלי שהקהל יראה, מין 'וישים'. כאילו נותנים לי ויש על התחת. ובתוך זה אני צריך להמשיך לשיר. האמת היא שהלהקה היתה יותר ממשפחה, חיינו האחד בתוך השני.

"בצבא אני בכלל רציתי להיות טייס, אבל לא נתנו לי, לא קיבלתי זימון. היה לי דו שיח במודיעין, רציתי להיות שפיון, ללמוד ערבית ולהיות מסתערב, וגם זה לא הסתדר. ואז, בעודי בגרעין, הלכתי לתל אביב לעשות את המבחן ללהקה, ומשם הכל היסטוריה".

"זה מחלחל מהמנהיגים"

בשנת 2000 קיבל עמרני פרס אופיר על מפעל חיים, אבל למרות גילו ועשייתו ארוכת השנים, טרם זכה לכבוד האולטימטיבי - פרס ישראל. לסערה שהתעוררה לאחרונה סביב חלוקת פרסי ישראל השנה, אחרי ששר החינוך יואב קיש החליט לבטל את כל הקטגוריות ולהותיר רק אחת, "תקומה: גבורה אזרחית וערבות הדדית", הוא מודע, ואפילו כועס.

"הבחור שהיה צריך לקבל את הפרס (היזם איל וולדמן, מ"כ) הוא כל כך מעל הפרס הזה, שלדעתי הוא היה צריך להגיד להם 'אוקיי, אתם הפסדתם'".

כל שאר קטגוריות הפרס בוטלו, ובהן זו של עולם התרבות.

"אני חושב שפרס ישראל הוא דבר הרבה יותר גדול מלתת אותו למישהו אחד. לפני כמה שנים באתי לרובי ריבלין, כשהיה נשיא, עם הצעה להפסיק לתת פרס אחד לשחקנים, כי אתה נותן פרס אחד לשחקן, ושנה אחר כך מתים שבעה שחקנים מבלי שהספיקו לקבל, למרות שהגיע להם. ריבלין, שאני אוהב אותו והוא אותי, אמר שאני צודק.

"במקום לתת פרס ישראל לאמנים, אני חושב שזה צריך להיות כמו באנגליה, כשאתה מגיע לאיזו דרגה אתה מקבל תואר סר. כמו אלוף. אתה הולך למסיבה עם המדליה שלך. אפשר לקרוא לזה 'רב־אמן', ואתה יכול לחלק בכל תחומי האמנויות, לכמה אמנים במקביל"

"אני חושב שזה צריך להיות כמו באנגליה, כשאתה מגיע לאיזו דרגה אתה מקבל תואר 'סר'. זה כמו אלוף. אתה הולך למסיבה עם המדליה שלך, עם תואר סר. אפשר לקרוא לזה 'רב־אמן', למשל, ואתה יכול לתת רב־אמן בכל תחומי האמנויות, ולכמה אמנים. כמו שיש אלופים בצבא, כך יש רבי־אמנים בתחום התרבות. אתה נותן פרס ישראל בתיאטרון, ורק אחרי שבע שנים אולי חוזרת הקטגוריה, ובינתיים מתו אני לא יודע כמה שחקנים שהגיע להם הפרס, ולא קיבלו אותו".

אתה חושב שלך מגיע לקבל?

"אני לא רוצה לענות, כי אין הנחתום מעיד על עיסתו".

אני מבקשת מעמרני, שאין חולק על מידת התאמתו לזכייה בפרס, לדבר על התקופה הקשה שעוברת ישראל בחודשים האחרונים. בתגובה, הוא חוזר אחורה, הרבה לפני פרוץ המלחמה בעזה.

"התקופה הקשה לא התחילה ב־7 באוקטובר. זה התחיל בקורונה, כשלצד הפגיעה הפיזית היתה גם מחלה פסיכולוגית. משהו קרה לאנשים. אחרי זה באו השינויים בממשלה, שהיכו באנשים מכל מיני כיוונים. חלק שמחו, אולי יותר מדי, וחלק היו עצובים שהממשלה השתנתה. ואז הגיעו ההפגנות, וזה עשה לא רק קרע בעם אלא גם דיכאון כללי נוראי. התחילו מלחמות בינינו, ופתאום הגיע 7 באוקטובר שסתם את הגולל.

"אני משתדל לא לראות חדשות, לא יכול לראות את הכתבות האלה יותר, את שיירת המכוניות, זה קשה. ואני באמת ראיתי פה הכל".

"קשה לי להיות אופטימי. אני קורא עיתון, רואה מה קורה. הנה, התגובה של הליכוד לוועדה של אסון מירון. אלוהים אדירים, זה בית משפט. ככה מגיבים לבית המשפט? יש איזו התנערות מאחריות באופן כללי. איך אף אחד לא קם ואמר 'מה קורה פה?'"

אחרי שראית הכל, אתה עדיין מצליח להישאר אופטימי?

"קשה לי להיות אופטימי. אני קורא עיתון, רואה מה קורה. הנה, עכשיו, אחרי ההחלטה של הוועדה על אסון מירון, הגיעה התגובה של הליכוד. אלוהים אדירים, זה בית משפט. ככה מגיבים לבית המשפט? יש איזו התנערות מאחריות באופן כללי. איך אף אחד מהליכוד לא קם ואמר 'מה קורה פה?'"

צריך, לדעתך, לצאת עכשיו לבחירות?

"אני חושב שצריך להקים את כל הממשלה מחדש. ללכת לבחירות, גם במלחמה. ולא צריך להיכנע בעניין חוק הגיוס, כי זה יהיה בעוכרינו לכל החיים. זה לא קשור לימין ולשמאל. אם יהיה משבר סביב הגיוס, אז יהיה משבר. יהיו ויכוחים, אבל רק שלא יהיו נבזויות.

"את רואה איך המנהיגים שלנו מתנהגים, וזה מחלחל מלמעלה. אנשים יכולים להגיד 'למה שאתאמץ ואתנהג אחרת?' למה לא להגיד לשוטר 'לך לקיבינימט, אתה יכול לקרוע את הדוח'? אני מנסה למצוא נקודות חיוביות דרך כל מיני אנשים בפוליטיקה, שאולי יצליחו לשנות את המצב ולהתחיל את הכל מחדש".

"הגובה הפריע לי"

בסקירה לאחור של חייו, יש אלמנט פיזי שעמרני מחשיב כ"הדבר היחיד שהפריע לי". מדובר, אולי לא קשה לנחש, בעובדה שהיקום לא בירך אותו בגובה רב. "הפריע לי שאני נמוך. בצעירותי הייתי רץ למרחקים ארוכים, בצורה מקצועית, והגובה הפריע".

יש רושם שלקריירה שלך זה לא הפריע.

"נדמה לך. הגובה שלי הפריע מאוד, אם היו לי עוד עשרה סנטימטרים הייתי עושה יותר סרטים. אבל בשלב מסוים זה כבר עבר ולא הפריע לי, כי אמרתי 'מי שלא לוקח אותי, מפסיד'. אמרתי את זה תמיד".

מנעו ממך פעם תפקיד רק בגלל הגובה?

"לא, כי לא אומרים לך את זה בפנים, אבל אתה מבין מה קורה".

ומה הלאה, גבי? אחרי שתתחזק תחזור לבמה?

"כן, אני מבטיח. אם יהיה תפקיד טוב - אני חוזר".

Maya19.10@gmail.com