המבדיל בין קודש לחו"ל: מצאתי פתרון לראשון לציון

אמר הראשון לציון, שהתמנה לתפקידו בסגנון המקובל במשפחת יוסף: אם תגייסו אותנו בכפייה, נעזוב את הארץ. ומייד עלתה בדמיוני הטיסה עמוסת האברכים הנוחתת באיזושהי מדינה שמוכנה לקלוט פליטי גיוס חסרי תועלת, והמוני חרדים לעצמם יורדים מהמטוס ומתפזרים בפזורה.

ואז הם מגלים כעבור כמה שעות שאין הם יודעים לתקשר ברמה הבסיסית באנגלית, ואין להם שום מקצוע, ואת סממניהם היהודיים הם חייבים להצניע, והאיום שאיימו וקיימו מתברר כמקח טעות. לבד בגולה, שבתות וחגים. וחשבתי שטוב יהיה שיעזבו את הארץ, לפחות ילמדו שפה ודרך ארץ וצניעות, וישובו עם טיפה פחות איומים ריקים אל חיק העם היחיד שיש להם.

אני מתחבר למה שאמר השר עמיחי שיקלי בשבוע החולף, שמי שלא משרת שירות כלשהו למען המדינה - לא יוכל להצביע. בעיניי זה הצדק בהתגלמותו. אם אתה לא רוצה להיות חלק מהמדינה, אם אתה רוצה רק לקחת, אם אתה מספר לי מעשיות סבתא על תרומת לימוד התורה הטהור לביטחון המדינה - סבבה, רק אל תהיה אזרח, תהיה תושב. כל הזכויות, חוץ מהצבעה.

רבים אומרים - אין לקשור בין חובות האזרח לזכויותיו. הזכויות מובטחות ללא זיקה לתרומה למדינה. אני חושב, ברשותכם, שזאת עמדה רקובה מוסרית, שאין לקבלה כלל. אני מאמין שמי שיוצר לעצמו סט משוכלל של תירוצים מדוע אינו יכול לתת שום דבר לכלל שבתוכו הוא חי, אינו יכול לקבוע כיצד ייראה השלטון במדינה, כי ברור שהוא מצביע עבור מי שמאפשר לו להמשיך לחיות בבועה החד־סטרית שלו, שאליה נכנסים חומרי הזנה, אך דבר לא יוצא מתוכה.

אני מבין את סכנת החילון המאיימת על הדור הצעיר של החרדים. אני רק חושב שיש הרבה צביעות בשימוש בטיעון הזה כלפי שכבת גיל שלמה המחזיקה שני טלפונים, כשר וטרף, הגולשת בטוויטר בשיא האנרגיה, המשתתפת בוויכוחים ציבוריים תקשורתיים ללא כל הגבלה, העוברת על הוראות הרבנים בריש גלי. החילון כבר בפנים, אז נא לעלות על מדים.

לא ניתן לכפות גיוס. מי רוצה בכלל חיילים כפויים? אבל מי שלא מגיע ללשכת הגיוס, שגם לא יגיע לקלפי. מודיע לכם באחריות - ברגע שזה יקרה, המונים יצטופפו בלשכות. נייצר תנאים, נְהַדֵר כשרויות, נתאים מסגרות. ככה זה לא יוכל להימשך. מקסימום יעזבו את הארץ. נלמד תורה במקומם ונציל את עצמנו.

עדן

תשמעי, עדן. ראיתי אותך מקבלת את ההודעה על השתתפותך באירוויזיון. כמה שמחת. ואני הרגשתי כמו מי שצופה באדם שמקבל את ההודעה שהוא צריך לקפוץ על רימון יד. נכון, יציל חיים, אבל באיזה מחיר? ככה גם את, עדן. בחרת לקחת על עצמך תפקיד שאני לא בטוח שאת מבינה מה הוא אומר ברגע הזה בתולדות האנושות העלובה. את הולכת לקפוץ על הרימון של תדמית ישראל בעולם, ואין לך שכפ"ץ, רק שמלה מהודרת דקיקה. מקווה שאת מגדלת עור עבה מתחתיה.

נתחיל בשבדיה. המדינה הזאת נכבשה טוטאלית בידי מהגרים מוסלמים שנכנסו באין מפריע וחירבו את המדינה השלווה הזאת לגמרי. היום שבדיה היא בירת האונס של אירופה, אולי של העולם. המשטרה לא יודעת לתת מענה לאינסוף הפראים שניכסו את עריה ותרבותה. את תרגישי את זה מהשנייה שתצאי מהמטוס. לא יחסכו לך. בשדה התעופה, בדרך למלון, מחוץ למלון, מחוץ לאולם, בתוך האולם, מאחורי הקלעים. בכל מקום ימתינו לך חמוצי פנים ורעי מזג שלא יודעים דבר על הסיפור שלנו, אבל בטוחים שהם יודעים שאנחנו התגלמות הרוע בעולם, ולא הם. אין להם גבולות, אין להם חוקים. נדמה להם שהכל מותר במאבק בישראל וביהודים, והמשטרות העולמיות די משתפות עם זה פעולה, מפחד.

יומך לא יהיה יום, לילך לא יהיה לילה. כל המופרעים של אירופה יבואו כדי לעשות לך נאחס. אלה שתומכים בנו יהיו בשקט, מפחדים מתגרת ידם של האנטישמים החדשים. ובתוך כל זה, בתוך התנאים הקשים האלה, את תצטרכי לפרוח, לזהור, לתת את כל אהבתך לאנשים ששונאים אותך על לא עוול בכפך.

לא מכיר אותך, עדן. אני מקווה שקיבלת בביתך כוחות עזים של חיזוקים שיאפשרו לך להשאיר את מילות הבלע של אויבינו עמוק בתוך הפה שלהם, שלא תיקחי ללב או לנשמה או לשום מקום את שלל האיומים, הקללות, השקרים, ההשחרות. יהיה סביבך הוריקן, עדן. ואת, בעין הסערה, תצטרכי לא לעוף.

את אישה צעירה ואמיצה, עדן גולן. את מזכירה לי את הלוחמים שלנו שמ־7 באוקטובר צועדים בעיניים פקוחות אל תוך התופת, בידיעה שזה מה שצריך לעשות עכשיו, וזה הזמן שלהם. זה הזמן שלך, עדן, לא משנה מה אומרים ההימורים, לא משנה איזה מקום תקבלי, לא חשוב כמה קשיים מנהלתיים עוד ישימו בדרכך. תראי להם מי את. בת לעם שנופל וקם, נופל וקם, ובדרכו הייחודית, מאיר את האולם.

נפצים

קו ישר מחבר את חג פורים ליום העצמאות, שני החגים המאתגרים שלפנינו - הנפצים. לא יודע למה הבעת שמחה הולכת גם פה וגם בעולם יחד עם פיצוץ מתקני נפץ זעירים, המבהילים את הלבבות אך לא גורמים נזק פיזי של ממש, על פי רוב. כבר שנים מתנהל המאבק הזה בין שלטונות החוק וההיגיון לבין יבואני הזבל הזה מסין, ובכל שנה ידם של האחרונים על העליונה.

והנה, השנה נמלאו בתינו ורחובותינו הלומי קרב בכל הרמות. וגם אם לא כולם ברמת הפגיעה הגבוהה, בטוח שקולות נפץ זה לא מה שרבבות האנשים האלה רוצים לשמוע. לא נפצים ולא זיקוקים. ונשאלת השאלה - מה עושים השנה שלא עשינו בעבר? והתשובה כמו תמיד היא - אחריות הורית.

ייקח כל הורה מסוג בן אדם את ילדיו לשיחה, ובה יסביר את הזמן המיוחד הזה, ויזהיר מאוד מפני השימוש בכל אבזרי המרעום למיניהם. ויבהיר גם שהשנה ייגבה, על סמך הצעתי כאן שאולי תספיק להיות מחוקקת עד פרוץ החג, סכום חסר תקדים של חמשת אלפים שקל מכל הורה של ילד שזרק נפץ ונתפס, ואף יתריע שעל פי אותה הצעת חוק עצמה, כל מי שינפץ ניפוץ, לא יוכל להוציא רישיון נהיגה חמש שנים קדימה. כי מי שלא יודע להתחשב בזולת הוא סכנת נפשות בכל מקום, ובוודאי בכביש.

אִמרו לי כיצד חברה חוגגת את חגיה, ואומר לכם מהו מצבה התרבותי והרוחני. בראש הטבלה ניצבות חברות שחוגגות בתפילה, בשירה, בריקוד, במתנות לאביונים, ביצירה ובשמחה. יש ציבורים בארץ שחוגגים כך, והם חביבים עלי עד מאוד. ויש חברות שחוגגות ההפך, לא בראיית הזולת אלא בהבהלת הזולת, בוונדליזם, בהרעשה כבדה, בזלילה וסביאה, בעשיית רע כזכות חוקתית. חברות כאלה לא מאריכות ימים, שכן הן נמקות מבפנים.

זוכר אני היטב את 4 ביולי לפני כמה שנים טובות, עת הזדמנתי לרחובות ניו יורק בערב יום העצמאות שלהם. היה ממש פיקוח נפש ללכת ברחוב, מכל מקום הושלכו מטעני חבלה אל הרחוב. חשבתי לי שזאת חברה בדרכה למטה. לא חלפו כמה שנים, והנה החברה האמריקנית אכן מתפוררת לפרודותיה. מחזה מכוער.

ואצלנו? יש כאלה ויש כאלה, ונשאלת השאלה מי משפיע יותר. בריוני החגים או נושאי הלפידים. והשנה, בצל המלחמה, יש סיכוי לעשות שינוי קטן ולחסל את סיפור הנפצים. ומתוך הצורך תיוולד ההתחשבות. אולי. ומי שממש חייב לשמוע קולות נפץ, שיעשה זאת באוזניות.

avrigilad@gmail.com