התיק האנטומי על אודות "מלאך המוות מאושוויץ", יוזף מנגלה, כלל רק נתונים מעטים: זכר לבן בגובה 174 ס"מ, בעל היקף ראש של 57 ס"מ, 12 סתימות בשיניו. לפי הדיווחים השונים, בפברואר 1979 טבע מנגלה בים בעת שחייה בעיירה אמבו בברזיל, אבל גם שנים אחר כך לא נרגעו הרוחות סביב חייו ומותו.
ב־1985 נערכו ניסיונות מחודשים ללכוד את הרוצח הנאצי, וכדי לוודא את המידע על אודות טביעתו בים אישרה ממשלת ברזיל לפתוח את קברו כדי לאמת את זהותו, ולשם כך אף הוקם צוות בינלאומי של אנשי מקצוע מארה"ב, גרמניה וברזיל. למרות הנתונים האנטומיים הדלים, כאמור, הכריעו המדענים משלוש המדינות שהבדיקות שביצעו הראו כי הגופה שהוצאה מן הקבר היא אכן זו של מנגלה, אולם אישור אחרון נדרש ממדינת ישראל, אשר תוכל לקבוע באופן סופי כי ניתן לסגור את התיק.
לשם כך הוקם צוות בין־משרדי עם נציגים מגופים שונים, שכלל גם את נציג המשטרה, ראש מז"פ יוסי אלמוג. במז"פ למדו את דוח הבדיקה, ואלמוג קבע שכדי להגיע להחלטה ברמת הסבירות המקובלת במז"פ יהיה צורך בזיהוי טביעות אצבעות או באנליזה של דנ"א.
"טביעות אצבעות כבר לא ניתנו להפקה מהשלד, אבל סברנו שיש סיכוי להפיק ממנו דנ"א", נזכר אלמוג. "וכנגד מה יושווה הדנ"א? התברר ששירותי המודיעין שלנו איתרו בגרמניה את בנו הביולוגי של מנגלה, רולף, ואת אמו, אשתו של הצורר".
היעד היה, כאמור, להשוות את הדנ"א של הבן עם זה שיופק מהשלד, אבל במז"פ לא היו בטוחים שהשניים יסכימו לתת דוגמה מדמם לצורך ביצוע הבדיקה. הצוות הציע לשגר את אלמוג לגרמניה, לפגישה עם התובע הכללי של מדינת הסן, הממונה על תיק מנגלה, כדי שישכנע אותם לשתף פעולה.
אלמוג סיפר למפכ"ל דוד קראוס על הרעיון המתגבש וביקש את אישורו לנסיעה, אבל קראוס, ניצול אושוויץ בעצמו, החליט אחרת. "הוא אמר לי ממש כך: 'התוכנית מקובלת עלי, אבל לא אתה תיסע לפרנקפורט. אני אסע. לי יש חשבון ארוך עם מנגלה. אני זוכר את עצמי עומד בכניסה לאושוויץ עם אחותי התינוקת בידי. לפתע הגיח מנגלה וחטף אותה ממני. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה בחיים'".
קראוס נסע, וזכה לתמיכתו המלאה של התובע. הוא אפילו פנה לפרופ' אלק ג'פריס, מפתח שיטת הדנ"א הפורנזית, וביקש ממנו שיקבל על עצמו את עריכת הבדיקה. ג'פריס הצליח להפיק מעצם הירך של השלד כמות קטנה של דנ"א, ובדיקת הדנ"א הראתה תוצאה ברורה: השלד הוא אכן של אביו הביולוגי של רולף - יוזף מנגלה. "הרגשתי גאווה על כך שתרמתי לבירור הפרשה, ועל כך שאני זה שהתעקשתי על עריכת בדיקת הדנ"א", אומר אלמוג. "ג'פריס כתב שביצע את הבדיקה אך ורק בשל ההתעקשות של משטרת ישראל".
אני מניח שהסיפור הזה, שלא פורסם בכללותו, היה אחד האירועים המכוננים בחייך המקצועיים.
"במידה רבה כן".
אבל הסיפור לא נגמר כאן. אחרי פרסום הידיעה בתקשורת, אי־אז ב־1992, זכה אלמוג לביקור של שתי נשים קשישות. "הן הציגו את עצמן כ'תאומות מנגלה' וביקשו בדמעות שנבטל את ההכרה בזיהוי השלד של הנאצי, משום שמדובר בזיוף, 'כמו שרק הנאצים יודעים לעשות'".
איך הרגשת?
"דמעתי כשהסברתי להן את הסיבות להחלטה. הן אמרו שזו לא הפעם הראשונה שקבוצות נאציות שמצאו מקלט באמריקה הדרומית מזייפות נתונים. אבל האמת המדעית לא היתה איתן. הן פעלו באופן רגשי וניסו לשכנע ששוב טומנים לנו פח. מצד אחד התרגשתי, כי הבנתי את הקושי הרב שהן חוו, ומצד שני ידעתי שג'פריס הוא המומחה מספר אחת בעולם לשיוך דנ"א לאדם. אגב, בחודשים הסמוכים לפרסום הידיעה על הזיהוי היו עוד אנשים שניסו להציע כי מדובר בזיוף. אבל אנחנו מחויבים לנתונים המדעיים שהראו כי השלד הוא של מנגלה".
אלמוג ביקש מהמפכ"ל דוד קראוס לנסוע לגרמניה ולקדם את בדיקת הדנ"א של מנגלה. "קראוס אמר 'אני אסע, לי יש חשבון איתו. אני זוכר שעמדתי בכניסה לאושוויץ עם אחותי התינוקת בידי. לפתע הגיח מנגלה וחטף אותה. זו הפעם האחרונה שראיתי אותה'"
מ־MIT למשטרה
אלמוג, בן 80, נולד בתל אביב, וחלם בכלל להיות חוקר באוניברסיטה. הוא סיים לימודי דוקטורט בכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית, ולאחר מכן שימש עמית מחקר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). לקראת סיום השתלמותו ב־MIT פנה אליו תנ"צ מאיר קפלן, מייסד מז"פ המודרנית, והציע לו להצטרף למשטרה.
"הייתי אז בפסגת האולימפוס האקדמי", נזכר אלמוג, "וחשבתי על קריירה אקדמית. ממש לא תכננתי לשרת במשטרה. אבל היה משהו חלוצי בהצעה שהצליח לסקרן אותי. זה גרם לי לחשב מסלול מחדש". באוקטובר 1974, אחרי שנת השתלמות מוצלחת, הודיע אלמוג ל־MIT שהוא חוזר ארצה. "הוריי לא היו מרוצים ותהו אם בשביל זה עשיתי דוקטורט והשתלמתי ב־MIT. אבל גם הם התרצו, ואפילו התגאו, לאחר שהבינו במה אני עוסק. מאז ועד היום לא הצטערתי לרגע על המהלך הזה".
ב־1984 מונה לראש המחלקה לזיהוי פלילי, תפקיד שאותו סיים בשנת 2000 בדרגת תת־ניצב. לאורך השנים הגיע לדרגת פרופסור, והמשיך ללמד כימיה פורנזית ומדע פורנזי באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטה העברית. ב־2005 אף היה לישראלי הראשון שהוענקה לו מדליית לוקאס, אות ההצטיינות החשוב ביותר של האקדמיה האמריקנית למדעים הפורנזיים.
בספרו החדש, "כמו כפפה ליד" (הוצאת תכלת), הוא חוזר אל הפרשות והפשעים החמורים ביותר שהסעירו את המדינה, ומספק הצצה אל הצומת המסקרן שבו נפגשים פשע, חוק ומדע. "השתדלתי לכתוב על פרשיות שמאופיינות בחשיבה חכמה או בפיתוחים מקוריים, וחלקן גם מסעירות בפני עצמן. בשנים שהתייחסתי אליהן, למשל, היו כמה זיהויים ראשונים בהיסטוריה של חומרי נפץ מאולתרים שנמצאו בידי המחבלים".
סבנה, למשל. חלק מהאלמנטים הקשורים למז"פ בחטיפה זו לא ממש זכו להתייחסות בתקשורת.
"המחבלים שלחו אל מגדל הפיקוח את דגימת חומר הנפץ שבו התכוונו להשתמש. שמואל ציטרין, שבדיוק החל בהקמת המעבדה לזיהוי חומרי נפץ במז"פ, הוזעק כדי לזהות את החומר. הוא קיבל גוש קטן של חומר כתום, דמוי פלסטלינה. זיהינו שם תערובת של שני חומרי נפץ, שכל אחד מהם כשלעצמו היה מוכר, אבל בתערובת הזאת לא נתקלנו מעולם קודם לכן.
"ציטרין הדגיש שלא היה שום אזכור לתערובת הזאת בספרות המקצועית - שני חומרי נפץ פלסטיים רבי־עוצמה. רק כאשר היה בטוח שלא טעה, דיווח את ממצאיו לראש מז"פ דאז, מאיר קפלן. התוצאות, שלפיהן החוטפים יכולים לפוצץ את המטוס, הגיעו גם לצוות המשא ומתן. רק לאחר מכן השתלטו לוחמי סיירת מטכ"ל על המטוס. למז"פ היה כאן תפקיד מרכזי".
"בחטיפת מטוס סבנה המחבלים שלחו למגדל הפיקוח את דגימת חומר הנפץ שבו התכוונו להשתמש. זוהו שם שני חומרי נפץ שלא היה להם אזכור בספרות המקצועית. הבנו שהחוטפים יכולים לפוצץ את המטוס. רק לאחר מכן ביצעו לוחמי סיירת מטכ"ל את ההשתלטות"
פרשת חטיפת מטוס סבנה נוגעת בסוגיה רחבה יותר – האופן שבו מז"פ יכול למנוע מקרי רצח ופיגועי טרור.
"הגינו במז"פ תפיסה חדשה הנקראת 'מדע פורנזי יוזם'. מדע פורנזי הוא מטבעו מדע מגיב, אבל הגענו למסקנה שבמקרים מסוימים אפשר לחזות מראש מהלכים של עבריינים שונים ולמנוע אותם. ברגע שזיהינו חומרי נפץ מאולתרים והגענו אל חומרי המוצא שלהם ולאופן שבו הכינו אותם, אפשר היה למנוע גישה אליהם על ידי מחבלים פוטנציאליים ועבריינים פליליים. זה נכון גם לסמים - כלומר, לחזות מראש אילו סמים חדשים יופיעו בשוק, ולהיערך לקראת ההופעה שלהם".
הפיתוח של המדע הפורנזי כתחום יוזם, כמו גם השימוש במדע הפורנזי ככלי לחיזוי מגמות פליליות בשוק, קשור בצורה הדוקה ליכולת נוספת המגיעה לצד המדע - יצירתיות. כך, למשל, היה בליל הקלשונים בפברואר 1992 - פרשת רציחתם של שלושה חיילי צה"ל, לאחר שמחבלים חדרו למאהלם בשטח אש שברמות מנשה.
"בחקירת ליל הקלשונים השתמשנו ביכולות של קצין המז"פ אליוט שפרינגר, שמכר סכינים בעת שהיה סטודנט בשיקגו. הוא הבחין שהסכינים בזירה היו איכותיות וחדשות, לא מהסוג הנפוץ, והציע לחפש את היבואן שלהן. כך הגענו גם למחבל שקנה את הסכינים"
"השתמשנו שם ביכולות של קצין המז"פ אליוט שפרינגר, שיצר לעצמו מומחיות בתחום הסכינים משום שצבר בו ניסיון, ואף עסק בו למחייתו כשמכר סכינים בעת שהיה סטודנט בשיקגו. הוא הבחין שהסכינים בזירה היו איכותיות וחדשות, לא מהסוג הנפוץ, והציע לחוקרי המשטרה והשב"כ לחפש את היבואן שלהן. האיתור של היבואן והחנות שבה נמכרו הסכינים הובילו למי שקנה אותן, מוחמד אגבריה ממושיירפה, שביחד עם מחבלים נוספים ביצע את הפיגוע המתועב".
צדק מאוחר
ליל הקלשונים בוודאי נצרב בתודעתו של אלמוג, כמו גם בתודעה הציבורית, אבל אם יש פרשה שהוא ככל הנראה מתקשה לשכוח - זה הרצח של ענת אלימלך, שבמהלכה עמד בראש המחלקה לזיהוי פלילי. "היו כמה גלים סביב הפרשה, ומדי פרק זמן התפרסם אודותיה מידע חדש", הוא נזכר. "המקרה הזה גם הדגיש עוד עבודה חשובה של מז"פ - מניעת הרשעות שווא. יש מי שחושב שהמדע הפורנזי אשם בהרשעות שווא, אבל זה הבל ורעות רוח. זה כמו לומר שהרפואה אשמה במותם של חולים. זו כמובן שטות מוחלטת, ואני רואה אנלוגיה מאוד ברורה בין השניים".
הזירה באותו מקרה היתה מטעה ומבלבלת, גם עבור אנשי המקצוע.
"הגופות נמצאו על ידי אנשי מז"פ שהגיעו לזירה. הם הבחינו שלענת יש חור קליע אחד בחזה. בן זוגה, דוד אפוטה, נמצא עם שני חורי קליעים בחזה. גם למתבונן המקצועי זה נראה כמקרה שבו היא כביכול ירתה בו שני כדורים ואז ירתה בעצמה. גם פרופ' יהודה היס, שניהל אז את המכון לרפואה משפטית, כתב בחוות הדעת שההנחה שלו היא שענת ירתה בדוד אפוטה, ולאחר מכן בעצמה. עובדה נוספת אף חיזקה את הרושם הזה: האקדח נמצא כשהוא נוגע בידה הימנית".
באינטואיציה הראשונית שלך, מה חשבת?
"ההנחה הראשונית והאינטואיטיבית היתה שאכן ענת היא היורה. אבל לא חלפה שעה, עד שנערכו בדיקות בריאגנט הפרופרינט - חומר הגורם לתגובת צבע על כפות ידיים לאחר החזקה של כלי נשק. החומר פותח במז"פ, ובעקבות הפעלתו עוד בזירה הגענו למסקנה שענת אלימלך לא אחזה כלל באקדח, אלא דוד אפוטה".
נשמע שהאמת היתה ידועה משלב די התחלתי, אבל הסיפור הזה רק הסתבך ככל שחלף הזמן. איך אתה מסביר את זה?
"אנשי המז"פ עדכנו את החוקרים בזירה המשטרתית בנוגע לממצא שלפיו ענת אלימלך לא אחזה באקדח. החוקרים לא עשו בזה את השימוש המתחייב, ולכן גם נגרם העוול הגדול לה ולמשפחתה, כאשר למחרת בתקשורת הופיעו ידיעות שככל הנראה היא ירתה באפוטה והתאבדה. היא גם נקברה כדרך המתאבדים - מחוץ לגדר. רק כעבור כמה שנים גופתה הוחזרה פנימה אל תוך בית הקברות".
האם מז"פ, בראשותך, לא היו צריכים לזעוק שהממצאים שלכם חד־משמעיים?
"דפקנו על השולחן, אבל ממצאי מז"פ לא פורסמו, החקירה עוד היתה בעיצומה, ובינתיים הנזק כבר נעשה. על אף התוכנית לחקור את שני אחיו של דוד אפוטה, שאחד מהם הורשע באיחור רב בשיבוש הזירה, הוחלט בתום השבעה בפרקליטות לסגור את התיק, למרות הראיות החד־משמעיות לשיבוש הזירה. חקירת המשטרה התחדשה רק לאחר דרישת משפחת אלימלך ולחץ ציבורי, ורק 14 שנים לאחר הרצח, ב־2011, החליט בית המשפט כי דוד אפוטה ירה בענת, וכי אחיו, יוסף אפוטה, שיבש את הראיות בזירת הרצח. השופט גם מתח ביקורת על הפרקליטות, על שבחרה שלא להאשים את אחיו של אפוטה בשיבוש מהלכי משפט".
הפרשה הזאת היא דוגמה לאופן שבו לחץ תקשורתי וציבורי עלול להשפיע על עבודת המשטרה, ומז"פ בתוכה. החוקרים ערים להשפעות האלה?
"אחד ממאפייני מז"פ, בארץ וגם בעולם, הוא שהמומחים שלו יציגו אך ורק את מה שעיניהם ראו. אז כמובן חשוב מאוד להימנע מהשפעת לחץ תקשורתי, ציבורי או פנימי, על מסקנותיהם של חוקרי מז"פ. החוכמה היא איך לא ליפול במלכודות האלה, אבל אצל בני אדם קיימות הטיות מובנות, וזה בלתי נמנע. אחד הפרקים בספר עוסק בהרשעות שווא. בארץ כמעט לא היו כאלה, שהתבססו על בדיקות מז"פ. בתיק הדנ"א הראשון, למשל, מנענו הרשעת שווא והבאנו להרשעת הרוצח האמיתי.
"אגב, מקרה מפורסם שבו היתה הרשעת שווא בגלל הטיה קוגניטיבית הוא פרשת השישה מברמינגהאם, אנגליה. הנאשמים הורשעו בהנחת פצצות בפאבים בברמינגהאם ונידונו כל אחד ל־21 מאסרי עולם. אלא שהתברר כי מומחה המז"פ היה מושפע מהלחץ הציבורי וסיפק תוצאת בדיקה פזיזה. כלומר, זה היה מקרה בולט של הטיה קוגניטיבית - לחצים חיצוניים לא רלוונטיים שהביאו לתוצאה שגויה. העוול שנגרם לנאשמים היה נורא. הם ישבו 17 שנים בבית הסוהר, עד שבדיקת מז"פ מתקדמת הראתה את השגיאה".
אלמוג מוסיף כי באותו מקרה גם משטרת ישראל היתה מעורבת, כאשר אותו מומחה מז"פ אנגלי, כימאי בהכשרתו, פוטר בעקבות השגיאה והחליט לתבוע את רשת הטלוויזיה "גרנדה" שפרסמה את הפרשה. "הרשת פנתה אלינו, למז"פ של משטרת ישראל, כדי שנבדוק את הנתונים. ואכן, מומחה מז"פ שבדק את עבודת הכימאי האנגלי כתב דוח ביקורתי, שבעקבותיו אותו כימאי אנגלי משך את תביעת הדיבה שלו".
"אנשים נשברו ועזבו"
ההשפעות שעליהן מדבר אלמוג אינן, כמובן, רק קוגניטיביות אלא גם רגשיות. כך, את חלק מהמקרים הוא לקח הביתה, מקרים שהותירו בו רושם רגשי חזק. "המקרה של ענת אלימלך היה קשה עבורי, אבל היו עוד מקרים", הוא מספר. "בתקופתי ראש מז"פ היה מופקד גם על זיהוי קורבנות אסון המוני. תקופת הטרור היתה בעיצומה, והאינתיפאדות הראשונה והשנייה סיפקו לנו מקרים רבים כאלה".
אחד האירועים הקשים ביותר שחווה אלמוג הוא אסון המסוקים, שבו התנגשו בפברואר 1997 שני מסוקים של חיל האוויר הישראלי, ונהרגו 73 חיילים. "אחריות הזיהוי היתה של מז"פ, שיחד עם המכון לרפואה משפטית זיהתה את כל הנספים בתוך כמה ימים. הבדיקות האלה נעשו לא במכון לרפואה משפטית, בגלל המספר הגדול של הגופות, אלא במתקן רדינג בצפון תל אביב. זה היה אירוע קשה ביותר".
בספר אתה כותב שהחשיפה למראות קשים והעיסוק באירועים מטלטלים גורמים גם לא פעם למשברים, לסערה. התכוונת לאסון המסוקים?
"כן, זה היה אחד מהם, והיו גם מקרי פשע מרובי גופות. העבודה הזו אינה פשוטה, ולאורך השנים היו גם קצינים מהמעבדות הניידות של מז"פ, אנשים מאוד מנוסים בזירות עבירה ובחשיפה לגופות, שבשלב מסוים נשברו ועזבו, כי לא יכלו עוד להכיל את המראות הקשים. אני חושש שגם השבת השחורה גרמה ללא מעט מאנשי הזירה של מז"פ להיסדק, לכל הפחות. ברור לי שהשבת השחורה טלטלה גם את אנשי המז"פ המנוסים ביותר".
"באסון המסוקים אחריות הזיהוי היתה של מז"פ, שיחד עם המכון לרפואה משפטית זיהתה את כל הנספים בתוך כמה ימים. הבדיקות האלה נעשו לא במכון לרפואה משפטית, בגלל המספר הגדול של הגופות, אלא במתקן רדינג בצפון תל אביב. זה היה אירוע קשה ביותר"
מהניסיון שצברת, מה חשוב שאנשי מז"פ ישמעו בימים אלה, כשהם בודקים וחוקרים גופות על גבי גופות?
"המסר הכי חשוב הוא אל תעשו טעויות. החיפזון מן השטן. למרבה הצער, משטרת ישראל נחשפה ללא מעט אירועים רבי־קורבנות, וכתוצאה מכך פיתחנו, עוד בתקופתי, מערך מסודר לטפל באירועים כאלה, אם כי לא עלה על הדעת שיהיה צורך לטפל באירוע כל כך מפלצתי ורב־קורבנות.
"למעשה, המרכיב העיקרי ביכולת לזהות היטב גופות או שרידי גופות הוא ארגון העבודה. כבר בתקופתי פיתחנו במז"פ מערכת משומנת שהצליחה לזהות קורבנות אסון במהירות ובאופן מדויק.
"ב־2004, למשל, צוות ישראלי של מז"פ, יחד עם המכון לרפואה משפטית, יצא לתאילנד לזהות את הנספים הישראלים לאחר רעידת האדמה והצונאמי שפקדו את המקום. בהמשך המקומיים ביקשו שהם יישארו שם כדי לסייע להם, משום שהתרשמו משיטות העבודה שלנו. מז"פ נחשבת ליחידה מקצועית הנכונה תמיד לסייע לאחרים. אתן לך דוגמה מתחום אחר, מדבריו של ד"ר אביטל גנתון, שעמד בראש מערך הפוליגרף במשך שני עשורים כמעט: 'אנחנו לא מסתפקים בטייסי פייפר. אנו מכשירים בודקי פוליגרף ברמה של טייסי F16'. אני חושב שזה כך במערך כולו, הטובים למז"פ".
אילו תשתיות שהנחת במז"פ ככל הנראה רלוונטיות כיום להתמודדות עם אירועי 7 באוקטובר?
"מפריצות הדרך שהגיעו אליהן בזמני במז"פ אני חושב ששתי החשובות ביותר הן, קודם כל, הכנסת שיטת הדנ"א הפורנזית לעבודה. בעיניי זו פריצת הדרך הכי גדולה במדע הפורנזי לזיהוי בני אדם, מאז שהתחילו להשתמש בטביעות האצבע.
"השיטה השנייה היא ההשוואה האוטומטית של טביעות האצבע, ששיפרה באופן ניכר את הביצועים של מערך טביעות האצבע. כלומר, שיעור הגילויים עלה בהרבה. אני מניח שעושים בשיטות האלה שימוש גם כיום, וגם אחרי אירועי 7 באוקטובר".
איך נרגעים ומתאווררים מהעבודה הקשה המאפיינת את מז"פ?
"לדאבוני, עם הזמן הגוף והנפש מפתחים מעין מחסום, מעין קיר זכוכית שמפריד בינך ובין האירוע. אתה מרגיש מנותק נפשית מהדברים שרואות עיניך. אתה רואה בזה אובייקט למחקר, כביכול. זו כנראה הדרך לשרוד בתחום הזה לטווח ארוך, והדברים נכונים כפליים לאחר השבת השחורה".
לסיכום אי אפשר שלא לשאול - מה חשבת על הזיכוי של רומן זדורוב?
"באופן כמעט אירוני, בכל הרצאה שלי אני נשאל אודות הפרשייה הזאת, שאירעה שנים לאחר פרישתי. אני אמנם מעודכן בדברים, אך רק בעקיפין, אבל התחושה שלי היתה שהראיה המז"פית, עקבת הנעל, היתה נכונה, אף שמדובר בעקבה כל כך קשה להשוואה, כך שגם אנשי מקצוע עלולים לטעות בה. חשבתי שהיה טוב אילו היתה עוד ראיה פיזית כבדת משקל. לתחושתי, הוא אמנם כן עשה את מה שייחסו לו, אבל נראה שהראיה הפיזית לא הספיקה כדי לשכנע".
Ranp@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו