אחיזת העיניים הגדולה של הבחירות המקומיות

בלילה שבין שלישי לרביעי התנמנמתי מול הטלוויזיה. הייתי כהרגלי מול חדשות 12, במשדר הסיכום של הבחירות לרשויות המקומיות. צריך להודות שלמרות הריכוז הגבוה של אנשים מבריקים באולפן, השעמום הרקיע שחקים. שוב ושוב שאלתי את עצמי אם כשעמית סגל אומר "אני קוטע אותך כי כרגע מדווחים לנו על דרמה גדולה בנתניה", הוא אכן מתכוון לכך, או שהוא פשוט מייצר רגעי פרודיה קומיים על דרמה גדולה.

כיוון שאני מכיר אותו, אני קובע שזה היה גם וגם: עמית העיתונאי מצליח להתרגש גם מהטיה פתאומית של רבע אחוז בקריית ביאליק, וסגל הקומיקאי מבין שהלוגו הנכון לשים בפינת המסך הוא של פיהוק אדיר, ובכישרונו הוא מלהטט בין שניהם.

• • •

יואו. איזה שעמום זה היה. למות. אנו, שהתרגלנו לכך שבחירות הן בין שני גושי ענק, שבעצם רבים על זהויות ולא על עמדות, שהכל מורכב מלוחות טקטוניים שנעים ונדים והכל מאוד גדול ומאוד דרמטי - עוברים פתאום לעיסוק בעניינים שברובם מעניינים רק פלחי אוכלוסייה מסוימים. וגם בהם - רק את ה־49% שבכלל טרחו להגיע לקלפי. וכל זה כשברקע משתוללת מלחמה ובעזה נמקים חטופים והעם כולו מדמם. דרמה בעיריית צפת? מי שישמע.

ואז החל האולפן לגעוש. כל השעמום המנומנם נעלם ופינה את מקומו לשיח ערני ואפילו לעימות. בטח לא תופתעו אם אגלה לכם את נושא הוויכוח: חרדים. התברר שיש נושאים שתמיד יודעים להזרים אדרנלין ולייצר עימות.

עוד מתברר שיש כמעט רק נושא אחד שהוא חלק מהפולמוס הפוליטי, גם בבחירות כלליות וגם בבחירות מקומיות. על הפרק: הערים החרדיות והמעורבות. בכל אחת מהן, מתברר, שאלת יחסי חרדים־חילונים היא שאלה יסודית, שאפשר להסיק ממנה גם מסקנות ברמה הארצית והלאומית. ירושלים. אשדוד. בית שמש. פתח תקווה. אפילו בחיפה, שבה הקונפליקט החרדי־חילוני לא ממש בוער, מה שהכריע את הבחירות היה עניין בעל הקשר יהודי מובהק, חזירים.

מישהו אמר: זהו. תם עידן. זה היה ראש העיר החילוני האחרון של צפת. וחיים לוינסון אמר לו בכעס: תגיד, מתי היית בפעם האחרונה בצפת? את האמת. ובן כספית אמר: כן, אבל סבתא שלי מצפת וסבא שלי מטבריה. וכולם נאנחו. וזה היה דיאלוג מאוד חשוב ומאוד עקרוני שבאמצעותו אפשר להבין עוד יותר טוב את המפה החברתית שלנו.

• • •

שהרי מה הסיפור של הקונפליקט הגדול שמלווה כבר שנים את הבחירות הכלליות? הסיפור הוא אחיזת העיניים, והאשליה שתוצאות הבחירות תוכלנה לבלום שינויים חברתיים שמתרחשים בארץ. זו בעצם לא אשליה, אלא חצי אשליה. תוצאות הבחירות יכולות להשפיע על השינויים האלה, אבל רק על קצב התרחשותם, לא על עצם היותם. כבר עייפתי מלכתוב ולתאר איך בשעה שבה מתקיים ויכוח על סליחות בתל אביב, מתפוצצים כבישי ירושלים מאירועי סליחות שבהם משתתפים בערך פי עשרה מאלה שאמורים להשתתף באירוע שבמריבה. על כן גם אם יסתיים הוויכוח ההוא בניצחון לצד ששולל את האירוע, מה הוא בדיוק השיג? האטה. מקסימום האטה. מהותית, הוויכוח כבר הוכרע.

בבחירות המקומיות, לעומת זאת, האשליה הזאת לא קיימת. שם, בדרך כלל, מה שמקבלים זה מה שזה. בערים שבהן המאסה הכמותית של החרדים מגיעה לכדי רוב - השלטון פשוט מתחלף. זה טבעי וזה בריא וזה דמוקרטי וזה קורה בכל הארץ ואין שום דרך בעולם למנוע מזה לקרות. והכי ברור וחזק זה קורה בירושלים.

• • •

בואו נדבר על ירושלים שלי. פתאום הבנתי שהמודל הטוב ביותר בג'ונגל הפוליטי והחברתי שלנו נמצא ממש מתחת לאף שלי. אם יש מבנה שבאמת יכול לשמש דוגמה הוא דווקא ירושלים. סליחה שאני שוב נדרש לוויכוח שהתעורר בפאנל ההוא, אבל הוא היה כה עקרוני והתנהל בין ארבעה חברים טובים שלי, לכן אני מרשה לעצמי. "ירושלים חרבה. היא גמורה. הלך עליה. אין בה כלום. אף אחד לא רוצה לבוא אליה", קונן לוינסון, ואני האמנתי לו שכך הוא מרגיש. מה שכן, חצי מטר ממנו ישבו באולפן שלושה ירושלמים גאים שכמעט מתו מצחוק.

הנה מה שקורה בירושלים: יותר מ־80 אחוזי תמיכה בראש עיר מכהן שאף אחד לא באמת קם והתייצב מולו. אלה מספרים סוריים. תמיכה מטורפת, חסרת תקדים. זה קורה בתום חמש שנים שבהן העיר המסובכת בישראל מגלה שקט חברתי מופתי שאי אפשר להאמין שהוא מתרחש.

בירושלים מתקיים סוג של ריקוד עדין, שמלווה את המציאות המשתנה ודואג שהשינוי הטבעי יתרחש בנחת. יש רוב חרדי בירושלים, אבל יש בה חיים חילוניים וליברליים שוצפים, ויש בה סצנות של צעירים ושל סטודנטים ושל היפסטרים ושל ברסלבים ושל בית"ר והפועל וקטמון וזילברמן ודתל"שים וחוזב"שים ודתל"פים וכל ראשי התיבות בגזרה.

• • •

מה שבעיקר קורה בה הוא תהליך מרהיב של מודעות משני הצדדים. אני נוהג להגדיר את הקונפליקט הפוליטי שלנו, ברמה הארצית, כמאבק בין רוב שחי בתודעת מיעוט ובין מיעוט שעדיין חי בתודעת רוב. ירושלים היהודית היא דגם מצוין כמיקרוקוסמוס לניתוח הזה, רק מהצד החיובי.

הרוב החרדי שבה יודע שהוא רוב, משתחרר מגינוני המיעוט הבכייניים ומשתדל להתנהג באבירות ובנדיבות של מנצחים. והמיעוט החילוני מפנים בתוגה מסוימת את היותו מיעוט. חלק ממנו מואס בחיים הירושלמיים ועוזב את העיר, אבל הרוב פשוט מסתגל ומבין בתבונה ירושלמית שככה זה, ולמרות השינויים הכל נעים וטוב והאבן הירושלמית היא אותה אבן והטעם של מנת הסופריטו בעזורה נותר אותו הדבר, גם אם מספר התלמידים בישיבת טשעבין הוכפל.

בנקודת הזמן הזו, לפחות, ירושלים הבירה היא מופת לחיים משותפים של הפנמה, התחשבות ורצון עז לחיות יחד (לא ממש יחד, כן? אלה לצד אלה). זה, אגב, קשור במישרין גם לראש העיר הנבחר. אני חייב לומר שמשה ליאון הוא קסם פוליטי שאין כדוגמתו, והלוואי שיעתיק בעתיד את הקסם הזה גם לזירה הארצית.

ומכל זה צריכה לעלות ההבנה שדיבורים בסגנון "כיבוש" ו"אובדן" בהקשרים סוציו־גיאוגרפיים - חייבים לעוף מהר מן השיח. "חרבה"? "גמורה"? תלוי את מי שואלים. מבחינת הרוב המאסיבי של תושביה, גם אלה שישבו השבוע באולפן, ירושלים היא אולי לא מופת לקדמה ולעדכון, אבל היא מטרופולין אדירה שהיא גן עד לחיים בה, מכל הקבוצות. הארץ משתנה, ערים משתנות, והחוכמה הלאומית, בוודאי עכשיו, היא לא להיאבק בנהי ילדותי בשינויים האלה, אלא לעשות כל צד את תפקידו באמונה: הרוב החדש - בעדינות ובהתחשבות ובוויתור. והמיעוט החדש - בהסתגלות ובאהבה.

רוצים לדעת איך? בואו לירושלים. 35 דקות ברכבת.