"בראסו" / מבצע מלביש
ה"בראסו" היה כינויו של השוטר הצבאי, וכאלה יש גם כיום כמובן. אך מה רב ההבדל בין אז והיום, שכן היתקלות עם "בראסו" בשנות ה־50 וה־60 אף פעם לא הסתיימה טוב עבור החיילים: "פס" (אישור שהייה מחוץ לבסיס) שתוקפו פג, דסקית חסרה, שיער פזור לחיילת, תספורת ארוכה מדי לחייל, אי־עמידה בקוד הלבוש הקשוח שהיה נהוג בצה"ל בזמנו (בצילום, מ־1969) - זה תמיד הסתיים בקנס או בהעלאה למשפט. אגב, השם "בראסו" בא ממשחת ההברקה, שבה עשו השוטרים הצבאיים שימוש רב.
שקמיסט / מעל המצופה
"הגיע האוטו עם הבפלה? אז תביא בפלה. אין בפלה? אז תביא תפוזים עם בפלה". הקנטינה הניידת, שנכנסה לפנתיאון במערכון הקלאסי של הגששים "המכונית המגויסת", נעלמה עם השנים. היא היתה נהוגה בידי שקמיסט בגופייה שנראה תמיד מיוזע וזועף, והגיעה לכל חור כדי למכור לחיילים בקבוקי שתייה "טמפו" עם ופל בציפוי שוקולד שכבר נמס. המותג "שק"ם" (שירות קנטינות ומזנונים) כבר לא קיים, ובמקומו צצו חנויות נוחות בחלק מהבסיסים. גם התואר "שקמיסט" הומר ב"מנהל כוורת בעל יחסי אנוש מעולים ויכולת ניהול מלאי". בצילום: קנטינה ניידת, 1961.
מרכזנית צבאית / הקשר לעולם החיצון
המרכזנית הצבאית (בימים ההם הג'וב היה מזוהה בעיקר עם חיילות) היתה הרביעית ברמת חשיבותה בבסיס - אחרי המפקד, סגנו והרס"ר האימתני. זאת מכיוון שבזמנים שבהם אפילו טלפון קווי היה מצרך נדיר המרכזנית היתה הקו המחבר, תרתי משמע, לעולם שבחוץ. כולם התחנפו אליה כדי לזכות לקבל קו לשיחה, ואז היא היתה מתקשרת עם מרכזייה צבאית אזרחית (מצ"א) ומארגנת לחייל שיחה נכספת עם הבית. בכל דקה היתה עולה על הקו כדי לברר "עדיין מדברים?", וכשהשיחה היתה מתארכת מדי - היא היתה דורשת "לסיים בבקשה, יש הרבה ממתינים". בצילום: מרכזנית צבאית, תחילת שנות ה־70.
מקרין צבאי / סרטים עם מורשת
המקרינים היו אזרחים עובדי צה"ל שפעלו במפקדת קצין חינוך ראשי, שהוקמה ב־1948 ושהיתה אחראית ל"חיזוק תחושת השייכות והמחויבות של מפקדים וחיילים בצה"ל למדינת ישראל, לארץ ישראל, לעם ישראל ולמורשתו" - כפי שהגדיר רה"מ דוד בן־גוריון. לפיכך, חלק גדול מהסרטים שהגיעו להקרנה בבסיסי צה"ל עסקו בנושאים חינוכיים־לאומיים־ציוניים, ורובם לוו בהרצאה מקדימה של מומחה. רק מתחילת שנות ה־60, כשהטכנולוגיה אפשרה תרגום בגוף הסרט, הוקרנו גם סרטים זרים - אחרי שעברו צנזורה מחמירה. בצילום: מקרין צבאי בפעולה, 1966.
שַלָם צבאי / משכורת ביד
לצד המטלות שאיתן התמודד צה"ל עם הקמתו, היה גם נושא תשלום המשכורות לחיילים, בזמנים שבהם לרובם לא היו עדיין חשבונות בנק, והפתרון היחיד היה תשלום במזומן. השלמים עברו קורס צה"לי שנמשך כחודש, ויום הגעת השלם או השלמת לבסיס, אחת לחודש, נחשב יום חג. הקמת מערך השַׁלָּמוּת הצבאית הושלמה בתחילת 1950, ומשכורתו של טוראי רווק באותו הזמן עמדה על 10 לירות בחודש. להמחשה: כיכר לחם עלתה אז 42 פרוטות, ובכל לירה היו 1,000 פרוטות. בצילום: שלמות צבאיות, 1950.
מקלען, מטילן, אלחוטן, טכנאית בד וצבע / ירדו מהאוויר
בחיל האוויר היו כמה תפקידים שהתייתרו עם השנים בשל התפתחות הטכנולוגיה. בין אלה נמצאו מקלען אוויר, שהיה אחראי על המקלעים במטוס; המטילן, שהיה משליך פצצות במשימות הפצצה; והאלחוטן, שתפקידו הועבר לאחריות הנווט במטוס. בעלי תפקידים אלה השתלמו במסגרת קורס הטיס, שאותו סיימו בדרגת סג"מ - עם כנפי טיסה שנשאו במרכזן סמליל שהעיד על תפקידם.
טכנאות בד וצבע היתה מקצוע צבאי שיועד בעיקר לנשים, שהשתלמו בשדה דב במלאכת תיקוני בד וצבע של המטוסים הקלים, כמו ה"אוסטר". בצילום למעלה: חנה קפרא, טכנאית בד וצבע, 1949.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו