"את מודה לי, אבל אני צריך לבקש מכם סליחה": המפגש המטלטל בין תושבת כפר עזה לקצין שניסה להציל את הקיבוץ שלה

לפני חודש צלצל הטלפון של סא"ל אלעד זנדני. על הקו הייתה איילת אפשטיין. "רציתי להגיד לך תודה שבאת להציל אותנו", היא אמרה לו, וזנדני, שעד לאותו רגע שמר על איפוק במשך שלושה חודשים, לא יכול היה לעצור עוד את הדמעות. מאוחר יותר כתב הודעה לאיילת: "השיחה שלך, שאת אומרת לי תודה שנכנסתי להילחם ולהציל, פירקה אותי לגמרי. כי אני בכלל במקום של לבקש מכם סליחה. סליחה שלא הצלחנו, או לא הצלחנו מספיק".

איילת היא תושבת כפר עזה. בטבח בשמחת תורה היא איבדה חמישה בני משפחה: בנה נטע, חמותה בלהה אפשטיין, שני גיסיה - אורי רוסו ואופיר ליבשטיין - ואחיינה ניצן, בנו של אופיר. רבים מחבריה ושכניה נרצחו, חלקם חטופים בעזה. מאז הטבח היא גרה עם בעלה, אורי, ובנותיה במושב בשרון, ומדי פעם קופצת הביתה לעוטף. בשבוע שעבר היא וסא"ל זנדני נפגשו לראשונה אחרי האסון, ואת עוצמת החיבוק שהיה שם, ממש ליד הדירה שבה נרצח נטע, לא היה אפשר להחמיץ.

כדי להבין את החיבוק הזה, ואת שיחת הטלפון ההיא, צריך להתחיל בשיחת טלפון אחרת, שהתקיימה לפני ארבעה חודשים. ב־7 באוקטובר, בסביבות תשע בבוקר, עמד זנדני בצומת הכניסה לכפר עזה. בשמיים נמשכו כל העת מטחי רקטות, מסביב נשמעו קולות ירי, ועשן נראה באופק. הוא ניסה להבין מה מתרחש, כשלפתע צלצל הטלפון. זה היה אורי אפשטיין, שמכיר את זנדני מתוקף תפקידו כמנהל העסקי של כפר עזה. "רצחו את אמא שלי", לחש אורי מתוך הממ"ד. המשפט הזה הבהיר לסא"ל זנדני דבר ברור אחד: אין זמן. חייבים להיכנס פנימה ולהציל אנשים.

רק שעתיים וחצי קודם התעורר זנדני בביתו במושב סמוך לקריית גת, בבוקר של חג שברגע התהפך. כקצין בכיר באוגדת עזה הוא הבין מייד שקורה אירוע חריג - והתארגן ליציאה. היה עליו רק אקדחו האישי. תוך שהוא מתארגן התקשר אליו אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב ותושב כפר עזה. "מה קרה?", שאל ליבשטיין. בדרך כלל, כשמתחיל סבב בעקבות חיסול מחבל בכיר או פעולה יזומה אחרת, הצבא ממהר להודיע לראשי הרשויות להיות מוכנים להסלמה. לזנדני לא היו תשובות בשלב הזה. דקות אחרי אותה שיחה נרצח ליבשטיין על שביל הכניסה לביתו.

כלכלת חימושים על הגג

אני פוגש את סא"ל זנדני סמוך למזכירות הקיבוץ בכפר עזה, ארבעה חודשים אחרי השבת השחורה. בלי לבזבז זמן הוא מוביל אותי בדיוק באותה דרך שעשה אז. "כשנכנסנו ראינו פה בכיכר רכב לבן, כשהנהג ירוי ומוטל על ההגה. בצד ראיתי רכב של מחבלים עמוס בתחמושת ובאר.פי.ג'י והבנתי שיש פה אירוע רציני. אבל לא ראינו את המחבלים".

כשזנדני אומר "נכנסנו" ו"ראינו", הוא מתכוון לצוות שהיה איתו - חמישה אנשים, שחוץ משניים מעולם לא נפגשו קודם לכן, שלא יודעים זה את שמו של זה, ושמאותו רגע הפכו ליחידה אחת שנלחמת על חיי הקיבוץ, וגם על חייהם שלהם.

זנדני: "איילת, את לא מבינה כמה השיחה שלך היתה משמעותית עבורי. הרגשתי אכזבה אמיתית, כי הייתי בן בית פה, ופתאום הדבר הזה שקרה, ואני לא שם להציל. ואת מצליחה בתעצומות נפש להגיד 'תודה'. אני בא ליישובים בפנים מושפלות"

הוא פגש בצומת שובה, על כביש 25, את ירון שהגיע מנתיבות ואת נועם שהגיע מירושלים, ושניהם הצטרפו לרכבו. בסמוך לצומת סעד פגש את השוטרים כתר צורן ואוריאל כהן, רכובים על קטנוע. הוא פתח חלון ואמר להם להצטרף, "כי יש מחבלים בכפר עזה". ללא היסוס הם נסעו בשיירה לקיבוץ.

כל אחד מהם הגיע ממקום אחר, בתפקיד או שלא. הם חברו יחד: זנדני - רע"ן עורף באוגדת עזה; רפ"ק כתר צורן - קצין ביחידת יואב של המשטרה, ואוריאל כהן - לוחם שלו; ירון - לשעבר איש שב"כ; ונועם בונפד - מ"פ לשעבר בשריון. "באותו שלב לא הכרנו בשמות. צעקנו אחד לשני 'אחי', וזה הספיק", משחזר זנדני. באזור צומת סעד הם ליקטו ציוד מכל הבא ליד: מחסניות, אפוד וקסדה משוטר - ונכנסו לכפר עזה.

אחרי שזיהו את הרכב הפגוע בכיכר, פרקו והתחילו להתקדם רגלית. זנדני מוביל אותנו דרך המדשאה, בין בתי הקיבוץ. "היה שקט, וזה קצת הפתיע אותנו. הלכנו לכיוון חדר האוכל, כי מישהו אמר שיש שם מחבלים. סמוך לכניסה אליו זיהינו שניים מחברי כיתת הכוננות שוכבים פצועים במסתור. לאריאל יש הכשרה רפואית, אז הוא נשאר לטפל בהם. פתאום שמענו ירי, וההיגיון אמר להמשיך להתקדם מערבה, כי משם צפויים לבוא המחבלים".

הם התקדמו בהליכה זהירה, כשבנקודה מסוימת זיהו מחבל רץ. "זה המחבל הראשון שראינו. ירינו ופגענו בו", הוא מספר. אני שואל את זנדני איך ידע שמדובר במחבל ולא בחבר כיתת הכוננות, והוא מסביר שאכן חשש מאוד מירי דו־צדדי, ולכן נזהר וזיהה מחבלים לפי הסרט הירוק שעל ראשם והנשק (קלצ'ניקוב; א"ב) שבידיהם.

הם המשיכו להתקדם בין הבתים, לכיוון הגדר המערבית של הקיבוץ, זו שמעבר לה נמצאת עזה. כשהגיעו לאזור מגורי הצעירים הבינו שמולם עומדים כוחות גדולים של מחבלים, ולא רק חוליה קטנה. הם תפסו עמדות והחלו לנהל קרב הגנה, כשבבתי הקיבוץ סביבם מסתגרים תושבים מבוהלים בממ"דים.

דקות ארוכות לחמו. מציצים לרגע, יורים, ומסתתרים שוב - וחוזר חלילה. המחבלים ירו אר.פי.ג'י למקום שבו הסתתרו ירון וכתר. ירון נפצע ונשכב. "חשבתי שהוא לא ישרוד את זה", אומר זנדני, "גם בגלל שבאותו זמן לא היה שום פינוי. ואם כבר מדברים על ירון, כדאי להבין מה זו רוח לחימה: בזמן שאנו נלחמים, אשתו לשעבר וילדיו היו נעולים בממ"ד כשסביבם מחבלים, ובכל זאת הוא לא אמר מילה עליהם ובחר להמשיך איתנו.

"אחרי חודש וחצי, כשבאתי לבקר אותו בבית החולים, לא הרפתה ממני השאלה למה הוא לא ביקש מאיתנו ללכת לכיוון הבית שלהם. כששאלתי אותו הוא פשוט הוריד את הראש במבוכה ואמר: 'ככה חינכו אותנו, לסייע לאחרים קודם כל'".

זנדני ונועם המשיכו לירות בצורה מדודה ומדויקת, כשהם מתחבאים בפרגולה ומאחורי קירות. "הבנתי שאנחנו בחיסרון מספרי עצום, ושאם נמשיך ככה אין לנו שום סיכוי. חיפשתי נקודת יתרון על המחבלים, משהו שייתן לנו איזה סיכוי בקרב".

הוא החליט לנסות לעלות על גג הבית הסמוך. "התחלתי ללכת לאורך הקיר, מחפש איזה מעקה או מרזב שאפשר לטפס עליו. פתאום, כנראה משמיים, היה שם סולם מושען על הקיר". הוא מראה בדיוק איך הלך, והנה הסולם עדיין שם, מוצב על הארץ - וראשו בקצה הגג.

זנדני: "להגיד 'צה"ל לא היה כאן' זו אמירה שאני מבין, אבל כשיצאתי בערב מכפר עזה ראיתי שורת נעליים אדומות של הרוגים מכוסים, ואמרתי לעצמי: 'צה"ל היה כאן עם כל מה שהיה יכול'. מנגד, אני מבין את האישה שהחזיקה שעות את ידית הממ"ד"

זנדני ונועם טיפסו למעלה, משכו אחריהם את הסולם, והמשיכו לנהל את הקרב מול המחבלים. "היה לגג מעקה מסביב, וזה נתן לנו אפשרות להסתתר. היתה לנו תצפית של 360 מעלות, וכל הזמן דילגנו מנקודה לנקודה, יורים ועוברים לעמדה הבאה".

הם הבינו שיש להם בעיה בכמות התחמושת, ולכן ניהלו כלכלת חימושים על הגג. מכוונים היטב, ורק אז לוחצים על ההדק, יורים בבודדת. "המחבלים זיהו בשלב מסוים שאנחנו למעלה, אבל לא הצליחו לפגוע בנו. היה צבע אדום בלופים, מטחי רקטות ופצמ"רים, כשאנו על הגג ללא יכולת להיכנס למיגון כלשהו".

מתי הבנת את גודל האירוע?
"תוך כדי שאנחנו נלחמים על הגג, ניסיתי להזמין כוחות שיגיעו לנקודה. חיברו אותי לצוות של סיירת מטכ"ל עם המפל"ג טלכו (רס"ן טל כהן ז"ל, שנהרג בקרב בכפר עזה; א"ב), והוא אמר לי שהוא בדרך אלי. אני מחכה ולא מבין למה הוא לא בא, הרי הסברתי לו איפה אנחנו. ואז אני מגלה שהוא ואנשיו היקרים נתקלו במחבלים בקיבוץ בדרך אלינו וספגו אבידות קשות: ארבעה הרוגים וחמישה פצועים.

"בהמשך ניסיתי להזעיק עוד כוחות, עליתי מול מסוק קרב ומול זיק (מל"ט תוקף; א"ב), וקיבלתי תשובה 'עסוקים במקביל בלהשמיד מחבלים במקומות אחרים'. ואני אומר לעצמי - יש מולי עשרות מחבלים, מה יותר חמור מזה? וואו, מה הולך פה?"

היה רגע שחשבת שלא תצא משם בחיים?
"היינו שעות על הגג, נגמרה לנו הסוללה בטלפונים, ובעצם איש לא ידע שאנחנו שם ושצריך לחלץ אותנו. אמרתי לנועם שנראה לי שאם לא נמות מהמחבלים, נמות מירי דו־צדדי. התחלנו להגיד תהילים תוך כדי הקרב. חזרנו על 'שיר המעלות' איזה 20 פעם".

איילת: "כששמעתי מה אלעד עשה פה, מאוד התרגשתי. זה אומץ לב ונחישות. הוא השאיר אישה, ילדים ומשפחה בבית, בא לפה וסיכן את חייו כדי להציל אותנו. לא יכולתי בכלל להכיל את זה. הרגשתי שאני חייבת לדבר איתו, שאני צריכה להגיד את התודה"

בשלב מסוים הגיע כוח של דובדבן על כלי רכב, והחל לחלץ תושבים ונפגעים. נכנס ויצא תחת אש תופת. אחרי שלוש שעות וחצי שבהן שכב פצוע, חולץ ירון מכפר עזה כשמצבו אנוש. בנס הוא שרד. זנדני ונועם ניסו לסמן למחלצים שהם על הגג. "נופפנו בידיים ובבקבוק שהיה לנו, עד שהם ראו אותנו והורידו אותנו מהגג. את הדרך החוצה עשינו כשכל העת מחבלים יורים עלינו, ולוחמי דובדבן משיבים אש מחרכי הירי שברכב הממוגן".

שם בעברית על הנשק

בזמן שהצוות של זנדני נלחם, לא רחוק מהם הסתגרה איילת אפשטיין בממ"ד. את השתלשלות אותו בוקר נורא היא מתארת: "בשש וחצי התחיל 'צבע אדום' בלי הפסקה. נכנסו לממ"ד - אני, אורי ובתנו עלמה. פתאום התחלנו לשמוע ירי מנשק קל, וזה היה דבר חדש וחריג. אחרי כמה דקות עמוס, אבא של אורי, התקשר ואמר שהוא לא יודע איפה אמא שלו, בלהה. הוא סיפר שהיא יצאה להביא את הטלפון מהקלנועית שבכניסה לבית ולא חזרה, ושהוא קורא לה והיא לא עונה".

איילת שמעה את הדברים ולא התבלבלה. "אמרתי לאורי 'אני הולכת לראות מה איתה'. חשבתי שהיא מעדה, שזה דבר שכבר קרה". וככה, בפיג'מה ובנעלי ריצה, איילת יצאה מהבית ופתחה בריצה לבית חמיה וחמותה. "שאלו אותי הרבה פעמים, 'לא שמעת ירי?' אז אני בטוחה ששמעתי, אני רק לא זוכרת ששמעתי. כי באמת, מבחינתי הייתי בבועה. מה שהיה לי בראש זה לרוץ ולראות מה עם בלהה.

"כשהגעתי למרפסת שלה, ראיתי אותה שוכבת עם הפנים למטה. וזהו. ירו בה דקות ספורות קודם. כשנגעתי בה היא עוד היתה חמה. בדיעבד התברר לי שבזמן שרצתי אליה נכנסו מחבלים לבית של השכנה שלנו מעבר למדרכה - ורצחו אותה. אז היה לי פה הרבה מזל. שנייה קודם או שנייה אחרי - כבר לא הייתי פה עכשיו".

היא נכנסה פנימה לממ"ד, שם המתין עמוס. מרגע זה ועד לחילוץ שהו יחד בממ"ד, כשהיא מתקשרת עם שאר בני המשפחה בבתים האחרים בקיבוץ, עד שאזלה הסוללה. "כל הזמן התכתבתי עם ניצן, האחיין שלי. הוא היה לבד ושמע את המחבלים נכנסים לדירה שלו. הוא ניסה להחזיק בכוח את דלת הממ"ד, ופשוט ירו בו דרך הדלת, פגעו בו בירך. הוא איבד המון דם. תוך שזה קרה, הוא היה בקשר איתי ועם עומר (קרובת משפחה; א"ב), שהיא רופאה, והיא הנחתה אותו איך לעשות חסם עורקים, והוא באמת עשה את זה והצליח לעצור את הדימום.

"בסביבות עשר חמאס פגעו במרכזיית החשמל, והטלפונים פשוט הלכו ואזלו. עומר היתה בקשר עם ניצן עד שלוש אחרי הצהריים, עד שנגמרה לו הסוללה, ובעצם מאז אותו רגע אנחנו לא יודעים מה קרה לו. אנחנו יודעים שכשהגיעו חיילי דובדבן להוציא אותו מהחדר, הוא לא היה שם, ורק כעבור 11 יום מצאו אותו מחוץ לדירה".

את סיפרת לנטע על ניצן?
"קודם הייתי צריכה לספר לו על סבתא שלו, שזה היה לו מאוד קשה, ואחר כך הוא שאל על אופיר, דוד שלו".

איך את ידעת על אופיר?
"אורי אמר לי. זה התחיל מזה שאביב (בנו של אופיר; א"ב) אמר לאורי: 'אנחנו לא יודעים מה עם אבא, הוא יצא, קפץ עם כיתת הכוננות ולא עונה לנו בטלפון'. אורי אמר, 'בסדר, הוא בטח נלחם, אין מה להילחץ'. כעבור שעה הם איכנו את מיקום הטלפון שלו וזיהו שהטלפון נמצא ממש ליד הבית. אורי אמר לאביב, 'בטח כשהוא קפץ עם כיתת הכוננות נפל לו המכשיר מהכיס'. זה לא הרגיע את אביב.

"באיזשהו שלב הם יצאו, אביב מהבית שלו ואורי מהבית שלנו, ומצאו את אופיר. בהתחלה חשבו שזו גופה של מחבל. אורי אמר לו, 'קח את הנשק, שיהיה לך'. ואז כשלקח את הנשק, אורי אמר לו, רגע, זה נשק צה"לי בכלל. אביב הסתכל וראה את תווית השם של אופיר. ככה ידענו על אופיר".

איילת מובילה אותנו פנימה, לממ"ד של נטע, לחדר שבו נרצח בנה. "בסביבות 11:00 נכנסו אליהם מחבלים לדירה. נטע כתב לי 'אמא, הם פה. זהו'. את השאר אנחנו יודעים מאירן".

נטע החזיק בידית הממ"ד, וכשהמחבלים ירו בדלת הוא נפגע. הם פתחו את הדלת והשליכו פנימה רימון, שהתגלגל לכיוון המיטה שמתחתיה הסתתרה אירן. נטע קפץ על הרימון והציל אותה. המחבלים ירו בו, הסתובבו ויצאו. כנראה לא הבחינו באירן.

"לפני שנטע התגייס, ראינו ביחד את הסדרה 'שעת נעילה', על מלחמת יום כיפור, ויש שם קטע שהסורים זורקים רימון לבונקר - ומישהו קופץ עליו כדי להציל את חבריו. נטע אמר לי: 'אם הייתי במצב הזה, זה מה שהייתי עושה'. אמרתי לו 'לא לא לא, נטע, לא לא לא...', וזה מה שהוא באמת עשה".

"הייתי כמו בן בית פה"

מצעירותו היה ברור לאלעד זנדני שהוא הולך לשירות משמעותי בצבא. בגיל 15 החל ללמוד בפנימייה הצבאית אור עציון. כשסיים את לימודיו, לפני הגיוס, הלך למכינה הקדם־צבאית בעלי, זו שרבים מבוגריה נפלו במערכה. הוא התגייס ליחידת מגלן, ואחרי קורס קצינים שב ליחידה לתפקידי פיקוד. כשהיה מפקד פלוגה נפצע במהלך פעילות, ועבר חודשים ארוכים של שיקום. הירידה בפרופיל הקרבי לא אפשרה לו לחזור לתפקידים מבצעיים, אך הוא המשיך במגוון תפקידים בצבא. לפני כשנה וחצי מונה לרע"ן עורף באוגדת עזה - תפקיד שעתיד לשנות את חייו.

"התאהבתי במקום הזה. הגעתי לעוטף, שאמנם הכרתי מתפקידים קודמים, אבל הפעם ממש נוצר חיבור. הכרתי את האנשים והייתי בקשר קרוב איתם".

ספרת כמה נרצחים אתה מכיר, למרבה הצער?
"לא, אבל זה הרבה מאוד. אני מכיר פה את מנהלי הקהילות, הרבש"צים, כיתות הכוננות, שחשוב לציין שהפגינו גבורה עילאית באותה שבת", הוא אומר בקול רועד. ואז, כמעט בלחישה, מספר על הקשר למקום הזה דווקא: "פה הייתי סוג של בן בית. משהו בכפר עזה מחבר. לא יודע איך לקרוא לדבר הזה. גם לשחר אביאני ז"ל, הרבש"צ, הייתי מאוד מחובר. היה לנו מקום קבוע שהיינו יושבים לקפה פה למעלה. הייתי בן בית אצלו. וגם משפחת עוקב, שאצלם עשינו מנגל בפרגולה חודשיים לפני האירוע, עם אופיר ושחר. אותה פרגולה שהפכה לשדה קרב ולחמ"ל של המחבלים".

חוץ מהאזרחים, זנדני גם מכיר לא מעט מהנפגעים בשורות הצבא. "את חממי (אל"מ אסף חממי ז"ל, מפקד החטיבה הדרומית, שנפל בקרב; א"ב) אני מכיר שנים, מאז שהיה סרן. למדנו ביחד לתואר ראשון. הוא היה אחר כך במגלן, היה סמח"ט שלי. סא"ל סהר מחלוף ז"ל, מג"ד הקשר שנהרג ברעים, היה איתי בחדר באוגדה, היינו ישנים מיטה ליד מיטה. הוא נלחם ברעים כשאשתו והילדים בחמ"ל נצורים, ורק בלילה חילצו אותם במסוק".

איילת ישבה יותר מ־24 שעות בממ"ד עם חמיה עמוס, והמתינה לחילוץ, כשבחוץ קולות מחבלים. "היתה תחושה איומה של הפקרה, ושאנחנו לבד בעולם. בטח אחרי שנפל החשמל והיינו מנותקי קשר יממה שלמה. תחושה שאף אחד לא יודע שאתה בכלל חי, או שמישהו יבוא להציל. אתה לא יודע אם תצא מפה בחיים. בהתחלה חשבתי שעוד רגע צה"ל משתלט על האירוע, וקיוויתי שסוף־סוף נוכל לפנות את הגופה של בלהה. זה נורא הטריד אותי, שהיא נמצאת שם, זה ייסר אותי ממש. אבל השעות עוברות, ואתה לא מבין איפה צה"ל".

זנדני, מה אתה אומר למי שטוען שצה"ל לא היה כאן?
"בשבילי זה מורכב. להגיד 'צה"ל לא היה כאן' זו אמירה שאני מבין, אבל כשיצאתי בערב מכפר עזה ראיתי שורה של נעליים אדומות, הרוגים שוכבים מכוסים, ואמרתי לעצמי: צה"ל היה כאן עם כל מה שהוא יכול היה. מנגד, אני מבין את האמירה של אישה שהחזיקה שעות את ידית הממ"ד. בתחושה האישית ברור שיש אכזבה גדולה. ציפו מאיתנו, ולא היינו.

"אני צה"ל, מבחינת האזרחים. גם לי קשה לבוא ליישובים היום. אני מגיע עם מבט מושפל. פה, בכפר עזה, אני מרגיש חלק, כי נלחמתי כתף אל כתף. היינו תחת אש. עשינו מה שאפשר. אבל קשה לי לבוא ליישובים אחרים באותה תחושת שליחות, באותה גאווה שהיתה לי לפני 7 באוקטובר".

מרגיש צורך להתנצל?
"אני לא יודע אם המילה המתאימה היא התנצלות. לא בטוח שהיא מכילה את כל התחושות יחד".

מישהו שאל אותך "איפה הייתם?"
"בטח, שאלו. ואני שותק. זו שתיקה שמספרת את הסיפור הזה. מספרת הכל. תקרא לזה שתיקה רועמת. ולמרות כל מה שאמרתי על האכזבה והמשבר, אני יודע שכל אחד עשה הכל, וזה חשוב להגיד את זה. נכון. יש פי תהום. אבל כל אחד במקומו עשה הכל כדי למזער נזקים, להציל חיים. אם זה חילוץ, או אם זה פינוי או לחימה. אנשים הלכו עד הקצה, ואפילו נהרגו, בשביל להציל.

"ברוב שנותיי הצעירות בצבא חונכתי ליטול חיים ביחידה שבה גדלתי. ובשנים האחרונות, כשאני בתפקיד בעורף, רציתי להיות חלק ממאמץ החילוץ. פה זה התחבר לי פתאום: אני נוטל חיים ממחבלים, ובה בעת, באותו לילה, אני פותח חמ"ל לחילוץ תושבים תוך כדי לחימה".

איילת: "כששמעתי מה אלעד עשה פה, מאוד התרגשתי. זה אומץ לב ונחישות. הוא השאיר אישה, ילדים ומשפחה בבית, בא לפה וסיכן את חייו כדי להציל אותנו. לא יכולתי בכלל להכיל את זה. שאלתי את אורי 'יש לך את הטלפון של זנדני?'. הוא אמר 'ברור'. אמרתי לו 'תביא, אני חייבת לדבר איתו, אני צריכה להגיד לו תודה'".

איילת: "מה מעניין אותי אם אלעד חובש כיפה או מה הוא מצביע? יש אנשים במדינה שרוצים להגיד לי כל הזמן, 'את חייבת לשנוא את הזנדני הזה, אין שום סיכוי שתוכלי להיות חברה שלו'. ואני אומרת לאנשים האלה - כל זה לא רלוונטי בעיניי"

זנדני: "את לא מבינה כמה השיחה שלך היתה משמעותית עבורי. כי אני הרגשתי אכזבה אמיתית. הייתי בן בית פה. ופתאום הדבר הזה שקרה, ואתה לא שם להציל. ואת מצליחה בתעצומות נפש להגיד 'תודה'. אני בא ליישובים בפנים מושפלות. היה לי מטורף שאת אומרת לי תודה, למי שאמור לסמל את ההגנה".

איילת: "ברור שצה"ל היה צריך לתפקד אחרת. אבל בתוך כל החרא הזה, ההבנה שאתה היית פה, וכל מה שעשיתם עבורנו - זה מטורף".

"תשובה עכשווית לציונות"

זנדני, כפי שהוא מספר, עבר כבר באותו ערב מלוחם בקו האש אל הצד שאחראי בשלב ראשון על חילוץ האזרחים, ומשם בהמשך לשיקום העורף. "בהתחלה חילצנו אנשים ברכבים ממוגנים, כשעדיין היו מחבלים באזור והשטח לא טוהר. בהמשך הוצאנו באוטובוסים את מי שהיה אפשר להוציא. הקמנו במרכז עורף אוגדת עזה צוותים ייעודיים לכל יישוב ויישוב. היה צריך להתאפס, להבין את הצרכים. בחלק מהמקומות לא היה מול מי לעבוד, כי חלק ממנהלי הקהילות ורכזי המשק נהרגו או נפגעו בעצמם, והיה צריך למלא את החסר".

מה לגבי חזרה ליישובים?
"אני נפעם מהרוח שאני שומע. בהתחלה היו אמירות יותר קשות, כעת אני מזהה רוח מדהימה. רצון אמיתי לחזור. האם יחזרו כולם? אני לא בטוח. אבל אין ניצחון בלי חזרת תושבים. אנחנו שואפים שכולם יחזרו. שהיישובים יגדלו ויפרחו. הרעיון שלנו הוא לא לתקן רק בית שניזוק, אלא גם את הסביבה, השביל, הרפת, החצר והמגרש. לא רק להחזיר את מה שהיה, אלא לעלות עוד קומה".

איילת עדיין ספקנית: "האם נחזור? זו שאלה מאוד קשה. כרגע, התחושה היא שהמצב לא השתנה. אנחנו נלחמים בעזה כבר ארבעה חודשים, ואנחנו משלמים מחיר של חיי החיילים שלנו, אבל חמאס קיים. הם מתחבאים במנהרות. כל מה שצה"ל הרס להם, הם יבנו מחדש. ואין פתרון. לא השתנה שום דבר מהותי".

אי אפשר שלא להבחין ברקע השונה שממנו איילת וזנדני מגיעים. זנדני - כיפה לראשו, למד אצל הרב דרוקמן בישיבה התיכונית "אור עציון", בוגר מכינת "בני דוד" בעלי, גר ביישוב דתי וילדיו לומדים במוסדות דתיים. ואיילת - קיבוצניקית כמעט מלידה, וכמו שהיא מעידה על עצמה, מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. אבל את השניים זה בכלל לא מרגש.

"החיבור הזה הוא הדבר הכי טבעי והכי מובן מאליו", אומרת איילת. "אני חושבת שהפילוג והשיסוי שקורה בישראל הוא פרי יצירתם הכוחנית של ראשי המדינה שלנו, וזה מאוד־מאוד מצער. אני לא חלק מזה. מבחינתי, אני שופטת בן אדם לפי מי שהוא, ולפי מה שהוא עושה. לא משנה העמדה הפוליטית. בסוף זה אנשים, ואתה מתחבר.

זנדני: "אני נפעם מהרוח שאני שומע עכשיו. בהתחלה היו אמירות יותר קשות, אבל כעת אני מזהה רוח מדהימה. רצון אמיתי לחזור לייישובים. האם כולם יחזרו? לא בטוח. אבל אין ניצחון בלי חזרת תושבים. אנחנו שואפים שהיישובים בעוטף יגדלו ויפרחו"

"זאת הסיבה שהתקשרתי לזנדני, כי אמרתי לעצמי, זה אדם שהחליט שהוא פשוט בא כי זה מה שצריך. הוא לא ידע אם יחזור, לא ידע מה יהיה שם ובמי יילחם. אני יכולה שלא לאהוב אדם כזה? מה מעניין אותי אם הוא חובש כיפה או מה הוא מצביע? למה זה בכלל רלוונטי?

"יש אנשים במדינה הזאת שרוצים להגיד לי כל הזמן, 'את חייבת לשנוא את הזנדני הזה, כי הוא מצביע לסמוטריץ' או לבן גביר' או לא יודעת מה. 'את חייבת לשנוא אותו, אין שום סיכוי שתוכלי להיות חברה שלו או לאהוב אותו'. ואני אומרת לאנשים האלה - חפשו לכם מישהו אחר, זה לא רלוונטי בעיניי".

זנדני חותם על כל מילה: "בעיניי, דווקא מהמקום של השוני נוצר חיבור. אני זכיתי וקיבלתי מהמקום המדהים הזה, יישובי העוטף, רק חום ואהבה והערכה. לא משנה מה הדעות. עצם זה שאתה לובש מדים, ושיודעים שתהיה כאן למענם ובשבילם - זה מה שמחבר. אני זוכר שכשבאתי לאכול פה, בעוטף, כולם הראו לי שרשת המנגל חדשה, שהאוכל כשר, שקנו סכו"ם חד־פעמי וכו'. אז מה זה אם לא לכבד את האחר? הכיפה, הדעות, איפה למדתי - אור עציון, עלי - מבחינתי זה לא קשור. זה לא משהו שאני בא איתו ומציג אותו. אני משרת את העם שלי, והם העם שלי. זה החיבור".

ובכל זאת, שבועיים לפי 7 באוקטובר עמד מישהו בהפגנה בתל אביב עם שלט "מכינת עלי היא האויב".
"אני לא אגיד שהשלט וקיתונות הבוז לא הפריעו לי כאזרח במדינה, אבל אני חושב שלכל אדם יש פנס, יש לו אלומת אור, והוא בוחר לאיפה הוא רוצה להאיר. אם אני אבחר להאיר רק על האדם עם השלט, חיי יהיו מרירים ועשייתי תהיה אדישה לאחר ותתמקד בלחפש פגמים. כשאתה בוחר לקחת את הפנס ולהאיר על אנשים שרוצים לחיות יחד, שמאמינים באחר, שמאמינים במה שאתה עושה בשבילם, אז ההוא עם השלט בטל בשישים. לדעתי הוא צריך להתבייש שהגיע למצב הזה".

בכלל, 7 באוקטובר היה אמור להיראות לגמרי אחרת מבחינת זנדני. במוצאי אותה שבת הוא היה מתוכנן לצאת לנתב"ג ולטוס בראש משלחת צה"ל לביקור באירופה בנושא "מנהיגות רואה עתיד" מטעם חיל החינוך והסוכנות היהודית. המזוודות כבר היו ארוזות ברכב. "המשלחת היתה על הציונות, וזה התארגן תוך כדי המחאות והקרע בעם. ואז 7 באוקטובר הבהיר לי שאם היינו בדילמה מה זו ציונות 2023 - קיבלנו עכשיו את התשובה: התיישבות וצבא והגנה ולחימה והתנדבות. תראה מה הולך פה".

לסיום, איילת, תגלי לי: איך נטע ז"ל, הקיבוצניק, היה אוהד בית"ר?
"הנה, בבקשה, עוד דוגמה למה שדיברנו כרגע. אתה רואה? הכל סטיגמות. אנחנו באמת חיים בעולם של סטיגמות".