ביום ראשון השבוע, יומיים וחצי לאחר סיומו של מבצע "שומר החומות", סיכם הרמטכ"ל אביב כוכבי על הקמת 14 צוותי תחקיר לסוגיות השונות שעלו במבצע. הצוותים יעסקו כמעט בכל נושא שעולה על הדעת: מודיעין, מטרות, מלאים של חימוש ומיירטים, המערכה נגד הרקטות, העורף, התודעה, ועוד. בעוד כחודש וחצי יתכנס המטה הכללי לסדנה של כמה ימים, כדי להפיק תובנות ולקחים מהמבצע.
התחקירים יעסקו במה שקרה בעזה, אבל כל אחד מהם יכלול גם פרק ייעודי על הזירה הצפונית. למרות השוני המובנה בין הגזרות, מבקש צה"ל לברר לעצמו אילו לקחים ניתן להפיק ממה שקרה מול חמאס על מה שעתיד לקרות בחזית המאתגרת פי כמה, מול חיזבאללה.
קצינים בכירים בסדיר ובמילואים, שאיתם שוחחנו השבוע, מזהירים מפני הלך הרוח שאיתו נכנס צה"ל לתחקירים האלה. "האווירה השלטת במטכ"ל היא של אופוריה", אמר אחד מהם, "תחושה של ניצחון צבאי מזהיר. יש מי שמדברים במונחים של מלחמת ששת הימים".
צה"ל אכן מדבר על המבצע בעזה במונחים דרמטיים, בומבסטיים. יש פער גדול מאוד בין התחושות בציבור, שמשדרות תחושת חמיצות והבנה שמה שהיה הוא שיהיה, לבין הטקסטים שנשמעים בקריה, שמדברים על ניצחון חד־משמעי. יש גם פער מדהים בין האופן שבו תופס צה"ל את המערכה לאופן שבה רואים אותה באזור (ספוילר: כניצחון של חמאס, או לפחות כתיקו).
צבאית, צה"ל ניצח בעזה. לא בנוקאאוט, אבל בצורה מובהקת. חמאס לא העריך נכון את התגובה הישראלית, ובוודאי לא את עוצמתה. תוכנית ההתעצמות שלו נגדעה כמעט לחלוטין, ומקטעים נרחבים ממערך המנהרות שלו ("המטרו") נהרסו. הארגון נכשל בכל ניסיונותיו לבצע הפתעות - צה"ל הצליח לבלום חדירות קרקעיות ודרך מנהרות, שיבש ירי נ"ט ויירט רחפנים, מל"טים וכלי שיט אוטונומיים תת־מימיים.
על רקע מספר הנפגעים האזרחיים בישראל (12 הרוגים מיותר מ־4,000 רקטות ששוגרו מעזה), בזכות ההגנה המוצלחת שסיפקה מערכת כיפת ברזל, התקשה חמאס להציג ניצחון צבאי. ההגנה על הגבול היתה כמעט הרמטית: לוחם אחד, סמ"ר עומר טביב, נהרג (מטיל נ"ט), ולא היו נפגעים נוספים בין הכוחות בשטח. באומה שמקדשת את חיי לוחמיה יותר מאשר את חיי אזרחיה, זה היה עניין קריטי למורל הלאומי.
למעשה, צה"ל הצליח פחות בשני עניינים: הוא לא השיג צמצום משמעותי בירי הרקטות לישראל; ולא חיסל את צמרת חמאס. אלה גם שתי ההצלחות הצבאיות המיידיות שחמאס יכול להציג - הצלחתו להמטיר על ישראל כמות גדולה של חימוש מהרגע הראשון ועד לרגע האחרון, והעובדה שנותר על רגליו עד הסוף.
"אצלנו מודדים קילומטראז' וסופרים גופות", אומר רז צימט, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, המתמחה בענייני איראן ושלוחיה, "האויבים שלנו בוחנים את זה אחרת, בראייה יותר רחבה. מבחינתם, שוב הוכח שניתן לנהל עימות ממושך עם ישראל ולהחזיק מעמד".
את זה ידע חמאס, כתמיד, לנתב להישג תודעתי כפול. בזירה האזורית הוא מציג את עצמו כמנצח ואת ישראל כמי ששוב לא הצליחה להכריע אויב שחלש ממנה משמעותית, ובזירה הבינלאומית - הוא מציג את עצמו כקורבן ואת תושבי הרצועה כמי שסבלו מהברוטאליות חסרת המעצורים שהפעיל צה"ל.
יחד עם האש שהצליח להצית במזרח ירושלים, בגדה ובגבול לבנון, ועם האלימות בערים המעורבות, רשם לעצמו חמאס ציון לא רע בכלל. הוא אמנם נכשל צבאית (בעיקר בסוגיית המנהרות, שתחייב אותו לתחקיר מעמיק ולבחינה של כדאיות ההשקעה במערך שהפך מעיר מקלט למלכודת מוות), אבל התמונה הכוללת פחות חד־משמעית ומחייבת את ישראל להסתכל עליה ביושר ולעשות חושבים.
את זה מתכוון צה"ל לעשות בצוותי התחקיר שהקים. אלא שיש כאן בעיה כפולה: האחת - שחלק מהעניינים לא נמצאים באחריות הצבא (תודעה, למשל), כך שהוא לא באמת יפיק לגביהם לקחים. והשנייה - שצה"ל משוכנע שניצח. זה עלול לעוור אותו ולהימנע מבחינה מעמיקה וכנה של מה שצריך להיעשות.
בדיעבד, ברור שיחיא סינוואר, ולא מוחמד דף, הוא האחראי להשתוללות שהובילה לירי על ירושלים. סינוואר לא העריך כנראה שהירי יוביל לתגובה ישראלית חריפה כל כך, אבל הוא עדיין לקח את הסיכון ביודעין.
בחטיבת המחקר באמ"ן אומרים שסביב המערכה על ירושלים החל סינוואר לחשוב על עצמו במונחים של צלאח א־דין: מגן אל־אקצא, מגן הפלשתינים, מנהיג המוסלמים. זה היפוך כמעט מוחלט ממה שאמרו עליו באמ"ן רק כמה שבועות קודם לכן - שהוא גורם פרגמטי שמונע בגופו הסלמה כדי לאפשר שיקום כלכלי של הרצועה.
ייתכן שסינוואר עבר מהפך תודעתי שלם, שגרם לו לזנוח את החליפה ולחזור למדי הקרב. ייתכן שזה קרה לו עקב הכמעט־הפסד שלו בבחירות בחמאס והביקורת הפנימית הקשה שספג על זניחת דרך הג'יהאד. הבעיה היא שבאמ"ן פספסו את השינוי הזה: אילו זיהו אותו בזמן, ישראל לא היתה מופתעת מהירי על ירושלים, ולא היתה נקלעת לנחיתות תודעתית בעקבות הירי הזה.
"מצופה מאיתנו לזהות שינוי אסטרטגי כזה אצל הצד השני", אמר השבוע ביושר גורם ביטחוני בכיר, "אנחנו לא יכולים להתעלם מכך שזה כבר קרה לנו עם נסראללה בעבר (ב־2006)".
עימות בצפון לא חייב להתחיל כמו בעזה, בירי מפתיע של שש רקטות לירושלים. הוא יכול להתגלגל מלמטה, מהשטח, מתקרית מקומית שתצא מכלל שליטה או תחייב את הצדדים בתגובה ובתגובה שכנגד. בצה"ל מדברים בשנים האחרונות במונחים של "ימי קרב", כדי להיערך ולהכין את הכוחות ואת האזרחים בצפון להסלמה נקודתית. אבל להסלמה כזאת יש דינמיקה מסוכנת שקשה לצפות מראש, ועלולה לדרדר את הצדדים למלחמה נרחבת מבלי שמישהו התכוון לכך.
"לחיזבאללה אין עניין להבעיר את לבנון", אומר צימט, "לאיראנים לא אכפת שעזה נכתשת ושחמאס משלם מחיר, אבל לבנון היא עניין אחר. חיזבאללה עבורם הוא נכס אסטרטגי, שנבנה כדי להרתיע את ישראל מפני תקיפה של תוכנית הגרעין שלהם. לא מסכנים נכס כזה לחינם.
"לכן הסיכוי למערכה יזומה על ידי חיזבאללה הוא נמוך מאוד. הארגון מורתע מאז 2006 וטרוד מאוד בבעיותיו הפנימיות בלבנון - מהמשבר הכלכלי חסר התקדים שמאיים להפוך את לבנון למדינה חדלת פירעון, ועד לקורונה וספיחיה. האיראנים לא ייתנו לחיזבאללה להבעיר את לבנון: האינטרס העליון שלהם כעת הוא חזרה להסכם הגרעין, הסרת הסנקציות ושיקום הכלכלה באיראן. הם לא רוצים להפנות אליהם שוב את האש, כמי שאחראים לאי־היציבות באזור".
ועדיין, צריך להביא בחשבון שנסראללה יחשוב אחרת. זה קרה לו ב־2006, וזה עלול לקרות לו שוב. בזמנו הוא אמנם הודה שאילו ידע שאלו יהיו התוצאות של מלחמת לבנון השנייה, הוא לא היה פותח בה. אבל הסיכון שבישראל לא קוראים אותו נכון - או שהוא ישנה את דעתו - קיים תמיד.
המערכה בעזה דחתה לסוף השנה את "חודש המלחמה" שתכנן צה"ל, התרגיל הרחב שבליבו התמודדות עם מערכה בצפון. לקחי המבצע בעזה מאפשרים לצה"ל להגיע לתרגיל הזה כשהוא מדויק יותר.
"עזה היתה תרגיל על מודל, שפעל יפה מאוד בחיבור שבין האוגדה, לפיקוד, למטה הכללי, לחיל האוויר ולמודיעין", אומר אלוף (מיל') גיורא איילנד, לשעבר ראש אגף התכנון וראש המועצה לביטחון לאומי, "זאת היתה הדגמה איך המערכת הזאת עובדת יחד, וניכר שיש שיפור משמעותי ביכולות לעומת העבר".
אבל לבנון היא לא עזה, והאתגר שהיא מציבה מורכב פי כמה, כמעט בכל פרמטר. לחיזבאללה כמות טילים ורקטות שגדולה בערך פי עשרה מאשר לחמאס. זה לא משנה אם הנתון המדויק הוא 80 אלף או 140 אלף (כפי שמעריכים בצה"ל) - השורה התחתונה היא זהה: הארגון מתכוון להמטיר על ישראל מדי יום אלפי רקטות, שמסוגלות לפגוע בכל נקודה במדינה.
"אחד הפרמטרים העיקריים שנתנו לאזרח הישראלי תחושה שהעניינים בעזה בשליטה היה מיעוט הנפגעים בעורף", אומר קצין בכיר, "כיפת ברזל עשתה את העבודה, ונתנה למקבלי ההחלטות אפשרות לפעול ללא לחץ. בלבנון המצב יהיה שונה.
"חיזבאללה רואה שכיפת ברזל עמדה יפה באתגר מעזה, והוא ינסה ללמוד מכך. הוא מחפש אצלנו צווארי בקבוק. סביר שנראה אותו מגדיל מטחים, וכמובן, ממשיך לעבוד על שיפור הדיוק, זה פרויקט הדגל שלו.
"מן הסתם, נראה אותו גם מנסה לפגוע במערכות כיפת ברזל עצמן כדי להוציא אותן משימוש, לפחות זמנית. כולנו ראינו את המטחים על אשקלון; עכשיו תחשוב מה היה קורה אם היו נופלות עליה עשרות רקטות שלא היו מיורטות. זה מה שחמאס ניסה לעשות, וזה מה שחיזבאללה ינסה לעשות.
"בכל מקרה, מול היקף הרקטות שיש לחיזבאללה, כיפת ברזל תתקשה לתת אותן תוצאות. מספר הנפגעים יהיה גדול משמעותית, והנזק יהיה עצום, בכל רחבי הארץ. הציבור יהיה בשוק. זה עניין דרמטי, משום שהחוסן של העורף הוא מרכיב קריטי בלחימה".
המסקנה היא שישראל לא תוכל להסתמך בלבנון על הגנה אווירית בלבד. בוודאי לא על הגנה כמעט הרמטית, כמו זאת שהוצגה ב"שומר החומות". "זה מחייב אותנו לעבור מיידית מתפיסה של כיפת ברזל לתפיסה של שמיכת ברזל", אומר אלוף (מיל') ישראל זיו, לשעבר ראש אגף המבצעים במטכ"ל, "לא רק להגן, אלא לבנות מערכת יעילה, שתדע לפגוע ברקטות של חיזבאללה על הקרקע או מעל השמיים שלהם. זה יהיה המהפך האסטרטגי שישנה את המשוואה. זה אמנם דורש השקעות אדירות בטכנולוגיה ובמודיעין, אבל שווה את המחיר. אין ברירה אחרת".
הגבול עם לבנון שונה דרמטית מהגבול עם הרצועה. טופוגרפית, לחיזבאללה יש יתרון על ישראל. במהלך המערכה בעזה הותקפה מטולה פעמיים: בפעם הראשונה חצו לבנונים את הגבול בנקודה שאין בה מכשול משמעותי, ליד נחל עיון; הם הציתו אש והונסו בירי של צה"ל. אחד מהם מת מאוחר יותר מפצעיו. בניגוד לטענה שהיה מדובר באירוע של פלשתינים לבנונים לאות הזדהות עם עזה, התברר כי ההרוג היה פעיל חיזבאללה.
האירוע השני היה מטריד יותר. בחסות החשיכה חדרה חוליה למטולה. היא פערה פתחים בגדר החדשה שהוקמה באזור, והחלה לנוע לעבר בתי המושבה. כוח של גבעתי, שנפרס באזור מראש, פתח בירי והבריח אותה חזרה לשטח לבנון. מאוחר יותר התברר כי היא הותירה מאחוריה כמה מטעני חבלה.
שני האירועים האלה לא היו אפילו הפרומו למה שצפוי במערכה הבאה בצפון. חיזבאללה מתכוון להפעיל את כוחות העילית שלו, גדודי "רדואן", לפשיטות קרקעיות לשטח ישראל כדי לכבוש יישובים או מוצבים, לחטוף ולהרוג, ובעיקר - להעביר את הלחימה לשטח ישראל. לזה בדיוק כיוון חסן נסראללה כשהבטיח לפני עשור ויותר "לכבוש את הגליל".
זה מחייב את ישראל קודם כל להשקיע בהגנה. אוגדת עזה הצליחה לייצר במבצע האחרון הגנה כמעט מושלמת, בזכות לא מעט שיטות ותרגולות שפותחו, אבל בעיקר בזכות קיר המגן שנבנה בגבול, לאורך 68 ק"מ, ומנע באופן מוחלט חדירות לשטח ישראל.
עכשיו תצטרך ישראל להאיץ את בניית המכשול גם בצפון - קירות, גדרות ואמצעי מיגון נוספים. חלקם כבר נבנו, בעיקר בגזרה המערבית - מראש הנקרה ועד רכס הסולם, ובין משגב עם למטולה; אבל מדובר בעבודות הנדסיות מסובכות שאורכות זמן ודורשות תקציבים גדולים פי כמה מאשר בעזה, בגלל אופי הקרקע. המכשול לא יבלום את חיזבאללה לחלוטין, אבל יעכב אותו ויצמצם את פוטנציאל הנזק.
במקביל, יידרש צה"ל לעבור להתקפה. "לא נוכל לשבת על קו הגבול ולחכות להם", מזהיר איילנד, "הם ימצאו פרצות, ויחדרו. ומכיוון שקו המגע לעולם ייפרץ, נהיה חייבים להיכנס פנימה, לעשות הגנה רחוק מקו השער שלנו, כדי לא לקבל גולים. השאלה כמה עמוק להיכנס - ארבע־חמישה קילומטרים, או הרבה יותר עמוק - היא פחות חשובה. מה שחשוב זה שנפנים שלא יהיה מנוס מלצאת לפעולה קרקעית מיידית".
"כניסה קרקעית תידרש גם כדי לעצור את הירי אל העורף וגם כדי למנוע חדירות לשטחנו", אומר גורם בכיר, "לא יהיה אפשר לחכות, כי המחיר לעורף יהיה כבד".
גם כאן המרכיב התודעתי הוא קריטי. בלבנון, בניגוד למה שקרה במבצע בעזה, מחבלים כנראה יחדרו, חיילים ואזרחים ייפגעו. חיזבאללה יצבור הישגים וינסה למנף אותם. ישראל תחטוף בחזית ותחטוף בעורף. זה ישפיע דרמטית על המורל הלאומי, וכך גם יגבר הלחץ על מקבלי ההחלטות.
"החוסן הוא קריטי", מודה הגורם הבכיר, "אם המיירטים לא יירטו בכאלה היקפים, ואם יהיו הרבה יותר נפגעים, לא יהיה כזה חוסן. אנחנו חייבים להיערך לכך".
שוני דרמטי נוסף בין עזה ללבנון יהיה בעליונות האווירית. בעזה לא היה על חיל האוויר שום איום משמעותי (לעבר המטוסים נורו אמנם כמה טילי כתף, אבל הם לא איימו עליהם). "זה היה קל יחסית", אומר איילנד, "הפעלנו את כל העוצמה של חיל האוויר. לא היתה בעיה בעליונות האווירית, הפעילות התנהלה מטר וחצי מהבית וסמוך לבסיסים של חיל האוויר, והחיל התרכז רק בעזה, כי הוא לא נדרש לפעול בחזיתות אחרות".
זה לא יהיה המצב במערכה מול חיזבאללה. חיל האוויר יהיה תחת מתקפה, בכל בסיסיו. החיל נערך לכך, בעיקר מבחינת שינוי ופיזור פריסת המטוסים בחירום, אבל יודע שהוא עלול לשלם מחיר, הן בפגיעה במטוסים על הקרקע והן בפגיעה אפשרית במסלולי המראה ונחיתה.
שלא כמו עזה, לבנון גדולה, ורחוקה, וגם מוגנת יותר נגד מטוסים. לחיזבאללה יש אמצעים מתקדמים יותר מטילי כתף - בעיקר טילי נ"מ SA-17 ו־SA-8, ששימשו לירי על כלי טיס בלתי מאויש של חיל האוויר בשמי לבנון בנובמבר אשתקד. מעבר לכך, הוא נהנה גם ממטריית הנ"מ הסורית. ההתמודדות מול סוללות טילי S-300 תחייב את חיל האוויר להשמיד אותן תחילה, כדי לאפשר לעצמו עליונות אווירית, מה שיוביל בסבירות גבוהה גם למלחמה עם סוריה.
"נסראללה מבין מהמערכה בעזה שהוא צריך לחזק את מערך הטק"א שלו", אומר הבכיר, "הוא יחפש פתרון לעליונות האווירית שלנו, כי הוא יודע שאחרת הוא יעמוד עירום ועריה, בלי יכולת ממשית להגן על עצמו".
בחיזבאללה גם ראו שכל ההפתעות של חמאס כשלו. גם אצלם משקיעים לא מעט בעניינים שאינם רקטות או חדירה קרקעית - מרחפנים חמושים, שאמורים להתאבד על מטרות בישראל, דרך פעילות ימית ענפה להכנת פשיטות לשטח ישראל או פגיעה בכלי שיט ובאסדות הגז, ועד להשקעה בתחום התדרים, כדי לבצע חסימות אלקטרו־מגנטיות ולשבש את פעילות צה"ל, שנשענת משמעותית על הממד הטכנולוגי.
אפשר להעריך שחיזבאללה יבקש להעצים את כל אלה ולחסן אותם מפני פגיעה ישראלית. לצד ההשקעה בתחום ההתקפי, יהיה עליו לעשות חושבים גם בנוגע להגנה - ובמה שהיא אומרת על כל לוגיקת המלחמה שלו.
ישראל הוכיחה בעזה שהיא מוכנה להשתגע. חיזבאללה צריך להביא בחשבון שזה יהיה המצב גם בצפון: שישראל לא תוכל להכיל ולהבליג, ותיאלץ ללכת עד הסוף (או לפחות להיראות כמי שמוכנה לעשות זאת, גם במחיר כבד).
סביר להניח שהארגון הלבנוני רואה בדאגה את עומק החדירה המודיעינית של ישראל לעזה, וכתוצאה מכך את יעילות התקיפות האוויריות. השילוב הזה בין מודיעין מדויק לאש מדויקת הוא תולדה של השקעה ותהליכים רבי שנים, אבל הוא הגיע לשיא ב"שומר החומות".
בלבנון יש לצה"ל כמות מטרות גדולה בסדרי גודל מזאת שהיתה לו בעזה. אם כל מטרה כזאת שווה בניין שנופל, אפשר רק לתאר את ממדי הנזק שצפוי בלבנון. מכך בדיוק ביקש הרמטכ"ל כוכבי להזהיר בנאום שנשא בינואר במכון למחקרי ביטחון לאומי: זה נועד לייצר לגיטימציה מדינית ומשפטית לפעולה עתידית אפשרית, ובעיקר להבהיר לתושבי לבנון שמי שהולך לישון עם טילים, בל יתפלא אם יקום בבוקר בלי בית.
הדברים לא זכו אז לתהודה הראויה, כי הכותרות התקשורתיות נדדו לעניין הגרעין האיראני, וממילא ספק אם תושבי לבנון מסוגלים בכלל לפצות פה נגד חיזבאללה ומעשיו. אבל בארגון צריכים להסתכל על עזה ולחשוב על לבנון: האם הם מעוניינים שביירות תיראה כמו עזה.
"כל כוחו של חיזבאללה והרציונל שלו שאובים מכך שהוא מגן השיעים בלבנון", אומר הבכיר, "אם הוא יפתח במלחמה, הוא יביא עליהם חורבן".
כדי להעצים את הלחץ על חיזבאללה, כבר הבהיר צה"ל כי בכל מערכה עתידית הוא יפעל לפינוי נרחב של אוכלוסייה מדרום לבנון, לשם הגנתה. ניוד האוכלוסייה נועד להגן עליה ולמנוע הרג של חפים מפשע, וגם להפעיל לחץ על חיזבאללה. בעזה זה היה קשה לביצוע, משום שהיא קטנה וצפופה, ואין ממש לאן לברוח; לבנון גדולה יותר.
בפרקליטות הצבאית ובחיל האוויר עוסקים בעניין כל הזמן. צה"ל כבר הצליח בעבר - במבצע דין וחשבון ב־93', במבצע ענבי זעם ב־96' ובמלחמת לבנון השניה ב־2006 - לגרום למאות אלפים מתושבי דרום לבנון לנוס צפונה. המספר יגדל דרמטית במלחמה הבאה. ביחד עם תמונות הבתים הקורסים וההרס ב־230 הכפרים השיעיים בדרום לבנון, שהפכו למתחמי לחימה מבוצרים, חיזבאללה יידרש לתת תשובות גם בלבנון פנימה.
תפיסת ההפעלה של צה"ל למלחמה הבאה כוללת שלושה מאמצים שנדרשים להשגת ניצחון - מהלומות רב־ממדיות (באוויר, בים, ביבשה, בסייבר), תמרון רב־ממדי (באוויר ועל הקרקע) והגנה רב־ממדית. יש שמונה גורמים שאמורים לאפשר אותם: עליונות מודיעינית, עליונות דיגיטלית, עליונות בסביבה הרשתית, עליונות אווירית, עליונות ימית, עליונות במיצוי המידע, עליונות בספקטרום האלקטרו־מגנטי, רציפות תפקודית, והפעלת כוח (אש ותמרון) במרחב הבנוי, מה שמכונה "המאפשר השמיני".
בדיונים שנערכו בעקבות המערכה בעזה דרש אלוף פיקוד העורף, אורי גורדין, להוסיף "מאפשר" נוסף, תשיעי: עמידות העורף. המבצע שהסתיים והאתגר הצפוני מלמדים שיש בדרישה הזו לא מעט טעם, משום שלעורף יהיה תפקיד דרמטי בחוסן הלאומי, ובמשתמע מכך, במהלכי המלחמה. 15 שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, אפשר רק לתמוה איך העניין הזה לא היה שם מלכתחילה.
אם צה"ל ינהל את עבודת התחקירים באומץ מחשבתי, הוא יוסיף לעצמו "מאפשר" עשירי - התודעה. ישראל אולי ניצחה צבאית בעזה, אבל הפסידה תודעתית. זה נכון שהדרג המדיני הפקיר את הסוגיה הזאת; מטה ההסברה לא מאויש כבר שנתיים, משרד החוץ פורק מסמכויותיו, ולפחות שלושה משרדי ממשלה מיותרים בוחשים בנושא בדיסהרמוניה מופלאה (המשרד לעניינים אסטרטגיים, משרד המודיעין ומשרד התפוצות). גם ההשקעה בטכנולוגיה ובדיגיטל אינה מספקת, והתוצאות בהתאם. הסטארט־אפ ניישן קיבלה בראש בדעת הקהל העולמית במהלך כל המבצע.
גם היום פועל הצבא במישור התודעתי, אבל נקודתית, לטובת מבצעים ספציפיים. עליו לעבור לחשיבה מערכתית ולהכניס את ערך הניצחון גם כאן. הרמטכ"ל בורח מזה כרגע כמו מאש מחשש שמדובר בשדה מוקשים, וחבל: אחד מלקחי "שומר החומות" הוא שבהיעדר הכרעה תודעתית, לא יכולה להיות הכרעה במערכה.
המומחים סבורים שיש עוד כמה נושאים שישראל חייבת לשים עליהם את הדגש כעת. בתחום המדיני מתחייב חריש עמוק כדי לייצר לגיטימציה למלחמה עתידית בלבנון, על משמעויותיה השונות. "ההרס שנראה שם לא דומה למה שראינו בעזה", אומר הבכיר, "אנחנו חייבים להכין לכך את העולם, גם המערבי וגם הערבי".
בתחום המודיעיני, צה"ל חייב לחזור ולהשקיע יותר במחקר הקלאסי. בשנים האחרונות הפך אמ"ן למפעל לייצור מטרות. בכך הוא נמדד על בסיס קבוע - כמה נקודות ציון הוא מסוגל לייצר, כדי שניתן יהיה לחבר אליהן בקצה פצצה מדויקת ממטוס. תהליך דומה עבר גם על המוסד, שמתמקד כמעט בלעדית במודיעין למבצעים. זה גרם להחלשת המחקר על כוונות האויב. מי שרוצה להימנע מקונספציות, או לפחות להיות ערוך לכל התפתחות, אמור לדעת להיכנס טוב יותר לראש של הצד השני.
חסן נסראללה נאם ביום שלישי. בצה"ל טענו שנאומו היה טעות. שהוא אמנם ניסה לשדר מסרים מרתיעים לישראל, אבל נראה חלש, וכנראה חלה בקורונה. ההערכה הזו נשמעת כמו ניסיון מאוחר לתקן את הערכת החסר בנוגע לסינוואר ולעזה. לא בטוח שגם הפעם אמ"ן מדייק.
הפקת הלקחים אמורה גם להעלות שאלות בנוגע למבנה צבא היבשה. האם נכון להמשיך להשקיע במספר גדול של חטיבות טנקים גם בהיעדר אויב משוריין, או שעדיף להשקיע בהקמה של חטיבות קומנדו נוספות, חמושות, מאומנות וניידות, שיידעו לתת מענה למספר רב של איומים.
צה"ל גם יידרש להאיץ את ההתחמשות במיירטים לכיפת ברזל ובפצצות חודרות לחיל האוויר. אלה תהליכים שכבר זוהו וסומנו בשתי התוכניות הרב־שנתיות האחרונות, אבל כעת נדרש להטיס אותן קדימה כדי למלא את המחסנים. מול כמות הרקטות שחיזבאללה ישגר לישראל וכמות התקיפות שחיל האוויר מתכנן לבצע בלבנון, נדרשת היערכות והצטיידות מוקדמת, כדי שצה"ל לא יתקרב לקווים האדומים מבחינת מלאים, מה שיחייב אותו להגביל תקיפות או יירוטים.
ההערכה בצה"ל היא כי המערכה בצפון תגרור אחריה הסלמה רב־זירתית. אמנם, גם עזה הובילה להתחממות בגזרות האחרות, אבל מול חיזבאללה זה צפוי להיות נרחב בהרבה. עזה תבער בוודאות, ובסבירות גבוהה - גם יו"ש. טילים ורקטות יעופו גם מסוריה, כחלק מ"מלחמת הצפון הראשונה", ואפשר שאפילו מעיראק ומתימן, ואולי גם מאיראן עצמה. זה יהיה אתגר הגנתי חסר תקדים למערכות ההגנה האווירית, ואתגר התקפי למטוסי הקרב, שיידרשו לפעול במקביל גם בזירות רחוקות יותר ומוכרות פחות.
בהמשך לכך, ערביי ישראל יהיו אתגר מרכזי. "אי אפשר לעבור לסדר היום על מה שקרה כאן", מזהיר ישראל זיו, "אנחנו נדרשים לשינוי דרמטי, ומייד. משטרת ישראל קטנה וחלשה מכדי לעמוד באתגר. משמר הגבול לא יכול לתת מענה מול האיום בהיקפים הצפויים. אנחנו חייבים להקים משמר לאומי, שיהיה פרוס בכל אחת מהערים, ומרגע שיתחילו אירועים, יפעל לכבות את האש. אם לא נעשה את זה, נתמודד במלחמה הבאה עם היקף אלימות גדול פי כמה, כולל כבישים חסומים, שיקשו על צה"ל לנייד כוחות למערכה בצפון.
"במקביל, ישראל חייבת להעמיק את ההשקעה במגזר הערבי - בתשתיות, בחינוך, ברווחה - כדי לצמצם את תחושות הניכור ולהגדיל את החיבור שלהם למדינה".
מעל לכל אלה, חייבת ישראל לעשות את מה שלא עשתה מעולם, לא בעזה ולא בלבנון: להגדיר לעצמה מדיניות. "צה"ל משוכנע שהוא מסוגל לנצח צבאית את חיזבאללה, אבל זאת מערכה שמחייבת חשיבה אחרת, הכנה אחרת, קואליציה אחרת - ואני לא בטוח שבמטכ"ל מבינים את זה", אומר גיורא איילנד, "חייבים לגבש אסטרטגיה ברורה נגד מי ועל מה אנחנו נלחמים - האם נלחמים רק בחיזבאללה, או גם במדינת לבנון, שנותנת לו חסות. אי אפשר להתחיל לדון על זה כשתיפתח האש".
איילנד מזהיר שמה שיקרה במלחמה הבאה יגרום להלם בעולם ובארץ. כמות ההרס וכמות הנפגעים מחייבות הכנה והיערכות מוקדמת, לא רק בהיבט של מודיעין ופצצות, אלא בעיקר בגיבוש המדיניות ובהחלטות שצריך לקבל. "עזה היתה קריאת השכמה למידת המוכנות שלנו למלחמה בצפון", הוא אומר, "אסור לנו להתעלם ממנה".
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו