קיבוץ קלפיות: ברגע הגורלי בתולדותיה - התנועה הקיבוצית סוערת סביב בחירת מזכיר לתנועה

ביום שלישי הבא תבחר התנועה הקיבוצית מזכ"ל חדש. יותר מ־60 אלף חברים, מ־259 קיבוצים, יצטרכו לבחור לאן ממשיכים אחרי האסון האיום שחוו ב־7 באוקטובר, זעזוע שנמשך עם 56 קיבוצים המפונים מביתם בנגב המערבי ובגליל בעקבות המצב הביטחוני.

"הבחירות האלה ממש חשובות", אומר המזכ"ל היוצא, ניר מאיר מקבוצת שילר. "שיקום הדרום נופל על המדינה, אבל את ההליך מנהלים גופים שלא בדיוק יודעים מה זה קיבוץ, וזו הסיבה שחלק מהפתרונות שמוצעים לא מתאימים. לכן, לתנועה הקיבוצית תפקיד חשוב בשיקום אירוע שבו יותר מ־20 אחוזים מקיבוצי התנועה מפונים.

"אף אחד מאיתנו לא חווה מציאות שבה 100 אנשים מקיבוץ נרצחו. זה לא מצב שמישהו יכול להגיד עליו 'אני אצא מזה בקלות'. אני מעריך שלכל הקיבוצים יחזרו, אבל לאף קיבוץ לא יחזרו כולם. השאלה מי יחזור ולאן תלויה, בין היתר, בדרך שבה התנועה תגיב, כך שבשנים הקרובות תפקידה יהיה לדאוג שיהיו מספיק מצטרפים מתאימים לקיבוצים כדי לעזור להם לחזור לעצמם, ואפילו לגדול. מי שיוביל את המהלך חייב להיות בפרונט".

"לא מורישים את התפקיד"

מאיר עוזב את התפקיד מאחר שמזכ"לות התנועה היא כמו נשיאות ארה"ב, שתי קדנציות לכל היותר - והביתה. על כיסאו הפנוי מתמודדים כעת שניים.

בפינה הדרומית מתחמם ליאור שמחה (47), נשוי פלוס ארבעה מקיבוץ נצר סרני, שהיה במשך תקופה ארוכה יו"ר הקיבוץ ובשנים האחרונות הוא מנכ"ל התאחדות יצרני החלב בישראל. שמחה ניסה לכבוש את התפקיד הבכיר בתנועה גם בבחירות שעברו, אבל נכשל.

"אני מרגיש שהתנועה הקיבוצית התעסקה בעצמה, הלכה והשתבללה, ואנחנו חייבים לחזור להוביל ולהיאבק על הערכים שאנחנו מאמינים בהם, יחד עם אחינו מהפריפריה", אומר המועמד מנצר סרני. "יש למשל מחלבה ברמת הגולן שפשטה את הרגל. היינו במשרדי האוצר ושם אמרו: 'למה שנשקיע במחלבה כושלת?'. בסוף מי שעובד שם אלה תושבי קצרין, אז ברגע שנרתום את הפריפריה ונייצר מאבקים משותפים - אני מאמין שיהיה לנו כוח. אם נמשיך לריב, הסיכוי להצליח יהיה נמוך.

"האחריות שלנו כעת היא גם לדאוג לאנשים שלא ירצו לחזור לקיבוצים שנפגעו, לתת להם סל קליטה ולקלוט אותם בקיבוצים אחרים. נדאג שחברי תנועות הנוער, גרעיני הנח"ל, שנת השירות והמכינות ימלאו את החורים שנוצרו. זה יעשה טוב לרלוונטיות של הקיבוצים וגם לתנועה עצמה".

מול שמחה, בפינה הצפונית, ניצבת הדס דניאלי־ילין, נשואה פלוס שלושה מקיבוץ יגור. דניאלי־ילין, שנולדה בערד והתחתנה עם בן יגור, היתה במשך חמש שנים מנכ"לית התנועה הקיבוצית ובמשך יותר משנה שימשה כמשנה למזכ"ל, מאיר.

"קודם כל צריכים מנהיגות", היא קובעת, "הקיבוצים חייבים להרגיש שיש להם גב. ב־7 באוקטובר אנשים יצאו מביתם ללא בגדים, והתנועה היתה שם כדי לספק טלפונים, מחשבים, רכבים. התנועה הקיבוצית היא האמא של הקיבוצים, ובימים אלה האתגר הוא להיות שם בשביל קהילות מפוררות ואנשים שחיים במלונות כבר ארבעה חודשים, מבלי לדעת מה יקרה איתם בעתיד. בנקודת הזמן הזו, כשאני מסתכלת על ההיסטוריה של התנועה, זו אחת המערכות החשובות ביותר שיקבעו את המשך דרכה, ובשביל זה אני שם".

הבחירות מעניינות את חברי הקיבוצים?

"לאורך השנים התנועה הפכה לכזו שעוסקת בעיקר באינטרסים. עמדו בראשה אנשים שהגיעו מהתחומים הכלכליים והחקלאיים, ולכן הגופים האלה וכל מזכ"לי התנועה הקיבוצית בעבר נעמדים כעת לצד המתחרה (ליאור שמחה, א"ל), שגם הוא מגיע מהתחום. אבל סיפור הבחירות כעת הוא אחר. הוא חברתי, קהילתי וערכי, ואנחנו רואים את ההתעניינות. לחוגי הבית שלי מגיעים רבים שנרתמים לשינוי כי הם מבינים את הצורך. יש התעוררות במספרים שאני לא זוכרת בבחירות קודמות".

ביום שישי שעבר, כשהשמש בחרה להציץ לכמה שעות, דניאלי־ילין הגיעה למפגש חברים בקיבוץ שפיים שבמרכז. מדובר בקיבוץ גדול ועשיר, שמספק לבחירות כ־900 חברים בעלי זכות הצבעה. ברחבה שליד חדר האוכל היתה תכונה רבה בזמן שהמועמדת הגיעה, אבל במקום לשמוע מה יש לה להבטיח, הם חתכו ימינה למרכולית, להשלים קניות אחרונות לשבת.

אחת החברות, שבכל זאת התעכבה ונעמדה מול השלט המזמין לכנס, חשבה בהתחלה שמדובר בבחירות למועצה האזורית, אבל כשהבינה שאלה בסך הכל בחירות לראשות התנועה הקיבוצית עשתה פרצוף והמשיכה. בפנים, למרות פאנל מרואיינים מרשים, שנועד בעיקר להרים למועמדת, נרשמו כעשרה מתעניינים בלבד, שהתכבדו בתה חם ובעוגה.

הדס דניאלי־ילין: "ב־7 באוקטובר אנשים יצאו מביתם ללא בגדים, והתנועה היתה שם כדי לספק להם טלפונים, מחשבים, רכבים. התנועה הקיבוצית היא האמא של הקיבוצים, ובימים אלה האתגר הוא להיות שם בשביל קהילות מפוררות"

נורית ברקאי, שהיתה יו"ר קיבוץ ראש הנקרה, תומכת נלהבת בדניאלי־ילין, פנתה אל המעטים שבאו. "אני יודעת שאחוז גבוה מחברי התנועה הקיבוצית לא מתעניינים בבחירות, ולכן אני מבקשת ממי שהגיע להוציא פוסטים בקבוצות הפייסבוק, לפנות לחברים ולחברות ולהגיד 'תעשו את זה בשבילי, כי לי זה חשוב'". אחת הבאות לכנס, אישה מבוגרת, ניגשה אליה בסיום והתנצלה: "אבל לרובנו אין פייסבוק".

"התלות בין החבר הבודד לקיבוץ דהתה מהיום שהחבר עובד בעצמו, ולא שייך לארגון באופן מלא", מנסה להסביר עזרא דלומי, חבר קיבוץ ראש הנקרה, את חוסר העניין. "אני מסתכל על הקיבוץ שלי. הוא מורכב בחלקו מפנסיונרים, והנקלטים החדשים רובם עובדים מחוץ לקיבוץ ולכן לא אמור להיות להם עניין מי יהיה מזכ"ל התנועה".

הסבר נוסף הגיע מאורי הייטנר, חקלאי ובעל בלוג מקיבוץ אורטל שברמת הגולן. "בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה־90, נוצר אצלנו ניכור גדול מהתנועה, כי ציפינו שהיא תתייצב לצידנו, ואילו היא בחרה לשבת על הגדר", הוא אומר.

"במקומות אחרים, גם בלי הניכור, אני רואה את חוסר העניין. אז הקמתי מטה עם כמה אנשים מרכזיים באורטל שתומך בשמחה, ואנחנו עושים מאמץ לחבר את החברים לנושא כדי שהתנועה תחזור להיות גורם משמעותי בחברה הישראלית. התנועה חייבת לרענן את שריר ההתיישבות, שהתנוון בעשרות השנים האחרונות".

אורי הייטנר מקיבוץ אורטל: "במאבק על הגולן נוצר אצלנו ניכור גדול מהתנועה, שבחרה לשבת על הגדר. כדי לחזור להיות משמעותית בחברה הישראלית, התנועה חייבת לרענן את שריר ההתיישבות, שהתנוון בעשרות השנים האחרונות"

חוסר העניין בזהות המזכ"ל אינו דבר חדש, וזו גם הסיבה שלפני ארבע שנים ניסה הראיס הנוכחי, מאיר, לשנות את שיטת הבחירות ונכשל.

"בדרך כלל חברי הקיבוצים לא כל כך יודעים מה התנועה עושה, ומי שיותר מעורה הן ההנהלות שלהם", הוא מסביר. "מהסיבה הזו חשבתי שצריך לתת לכל קיבוץ לבחור את המועמד המתאים, ולא לחברים. לא הלך לי, אבל זו הדמוקרטיה וזה בסדר".

היו אלה המועמדים הנוכחיים שטענו שחלק מאדישות החברים נובע מעיתוי הבחירות. אנחנו נמצאים בתקופה שבה עשרות אלפי חברי קיבוץ מפונים מביתם וראשם טרוד בעתידם. יש גם חברים רבים שעסוקים בלחימה בדרום ובצפון, אבל מוסדות התנועה והמזכ"ל הנוכחי דחפו לקיים את ההצבעה במועדה.

כשאני שואל את מאיר מי משני המועמדים מתאים יותר בעיניו, הוא מתחמק בדיפלומטיות. "אצלנו לא מורישים את התפקיד. מהרגע שהוכרזו הבחירות, עברתי לשבת על הגדר. אני מכיר היטב את שניהם, את יתרונותיהם וגם את מגבלותיהם, ואני לא נוקט עמדה. כן, הם מסוגלים להוליך, אבל מזכ"לות התנועה היא מרוץ שליחים ולא אימפריה של אדם אחד".

"לקבל אחריות"

מאיר לא בדיוק ליקק דבש ביחסיו עם שני המתמודדים. עם שמחה היו לו יחסים מתוחים, בין היתר בגלל המרוץ הקודם שהסתיים בניצחונו, אבל עם דניאלי־ילין דווקא היו שנים של עבודה צמודה ויחסים קרובים.

אנשים בתנועה חשבו שמאיר סולל את דרכה להיות היורשת, אבל לפני כשנה עזבה את התנועה ובמהלך הקמפיין למזכ"לות בחרה לתקוף אותו ללא רחמים, אחרי שנפגש עם שרת ההתיישבות אורית סטרוק. כעסה של המועמדת התעורר אחרי שהמזכ"ל והשרה הוציאו סרטון משותף, שבו סטרוק הרגיעה והבטיחה שהשיקום והצמיחה האנושית בקיבוצים שנפגעו יהיו משימת התנועה, ולא יהיה ניסיון השתלטות מצידה.

"ניר מאיר חושב שאם אורית סטרוק הכריזה שאין לה כוונה להכניס גרעינים תורניים לקיבוצים השרופים זו אמת לאמיתה", כתבה הדס דניאלי־ילין בפוסט לוחמני. "בכך הוא לא רק עוצם עיניים אל מול ניסיונות ההשתלטות של הימין המשיחי על הנגב המערבי ועל הקיבוצים, הוא גם מכשיר את העברת מאות המיליונים לגורמים אלה במקום למקום הראוי להם: הקיבוצים עצמם, ועל הדרך הוא גם מעניק הכשר לשרה סטרוק ולפועלה הגזעני. זו לא דרכנו!"

מאיר צחק ואמר שהוא לא נעלב מדבריה של המועמדת, אבל מייד מיהר להוסיף עקיצה ממוקדת: "מי שחושב שהוא יכול להיות מזכ"ל התנועה הקיבוצית ולא לדבר עם השלטון, מועל בתפקידו".
אפילו ליאור שמחה, המועמד שמנגד, שמנסה קצת לברוח מהטלת בוץ במהלך המרוץ הצמוד, שחרר לרגע את העניבה וקפץ לזירה: "לא עושים דברים כאלה למי שגידל וטיפח אותה. זה לא חברי, זה לא הסגנון שלי, אני לא הייתי עושה את זה, למרות שביני לבין ניר יש מתיחות רבה".

דניאלי־ילין לא מתחרטת על הדברים הקשים. היא מוקפת באנשי מקצוע שמייעצים במה כדאי לה להתמקד כדי להבליט את עצמה. "האנשים האלה צריכים לשלם את המחיר על מה שקרה לקיבוצים ולא רק, אלא גם לשדרות ולאופקים ולמי שהיה במסיבה ברעים", היא אומרת. "חברינו שנפגעו ב‏־7 באוקטובר הם אלה שקוראים כעת לממשלה ללכת ולשלם את מחיר ההפקרה, והתנועה הקיבוצית צריכה לעמוד לצידם כי קריאתם מוצדקת. מנהיגות זה לקבל אחריות, ואם הובלתם לאסון כזה גדול אין לנו מה לדבר איתכם".

יכול להיות שכמזכ"לית תצטרכי את ההנהגה הזו.

"הם לא ייתנו לי הישגים, גם אם אצטלם איתם לסרטונים. אנחנו לא מעניינים אותם. בזמן שמצטלמים הכסף הולך למקומות אחרים, ואם השרה רוצה להגיד שהגרעינים התורניים לא ייכנסו לקיבוצים היא לא זקוקה להכשר מהמזכ"ל, כי הערכים שהיא מובילה אלה לא הערכים שלנו".

דניאלי־ילין רכבה במהלך הקמפיין על גל המחאה ששטף אותנו בעוצמה וסחב איתו רבים מחברי הקיבוצים. אפשר לראות אותה לא פעם מקבלת רוח גבית מראשי המחאה שקמה ברסלר ומשה רדמן, ואפילו את הפאנל ביום שישי, בשפיים, הנחתה העיתונאית האקטיביסטית אור־לי ברלב ולצידה ישבה מורן זר קצנשטיין, מייסדת תנועת "בונות אלטרנטיבה" וממארגנות "מחאת השפחות".

"החיבור לאנשים שהובילו את המאבק על הדמוקרטיה הליברלית בישראל הוא תפיסה שהמאבק הוא התחלת בנייה מחודשת של מדינת ישראל על בסיס ערכים משותפים רבים ככל האפשר", אומרת דניאלי־ילין. "בסוף, כשאנחנו פורטים את ערכי מגילת העצמאות לפרוטות, רוב האזרחים יכולים להזדהות עם מה שכתוב בה, והאנשים שהובילו אותנו בשנה שעברה - זו היתה מלחמתם. התפיסה שלי מדברת על עקרונות וערכים, לא על מפלגה. זה מחנה שלכאורה יש לו כוח פוליטי מצומצם, אבל לדעתי גם במה שמוגדר מחנה הימין אפשר למצוא שותפים לדרך".

שמחה, מצידו, מתרחק מלהיות מזוהה רק עם צד אחד במפה הפוליטית. "המאבק הוא לא ימין נגד שמאל", הוא מבהיר, "אני פונה לכל מי שמאמין בערכים הכי בסיסיים של הדבר שנקרא קיבוץ, ומי שלא מאמין בחקלאות הישראלית ולא מאמין שהשוק צריך להיות פתוח הוא לא הקהל שלי".

ליאור שמחה: "האחריות שלנו כעת היא גם לדאוג לאנשים שלא ירצו לחזור לקיבוצים שנפגעו, לתת להם סל קליטה ולקלוט אותם בקיבוצים אחרים. נדאג שחברי תנועות הנוער, גרעיני הנח"ל, שנת השירות והמכינות ימלאו את החורים"

"להדליק את המגדלור"

לצד חברים התומכים במחאה, יש כאלה שחוששים להכניס אותה לתוך התנועה. "אגיד לך את ההבדל, אני בעד תנועה קיבוצית של הגשמה", אומר יואל מרשק, איש קיבוץ גבעת השלושה, ששימש בעבר ראש אגף המשימות בתנועה הקיבוצית. "פתאום הקיבוצניקים הפכו להיות מוחים, חברים במחאה הזו ובמחאה ההיא, ובדרך כלל הם מגיעים מכיוון השמאל. אני, למשל, בעד עקרונות יגאל אלון, תוכנית טראמפ, מה פתאום מחאות והפגנות בתוך התנועה שלי?"

מרשק, שמעיד על עצמו כאחד שאין לו דרכון ותמיד נשאר בקיבוצו ("שם נולדתי, שם אני חי ושם גם אמות"), תומך בשמחה, שמצהיר שהוא בעד החזרת התנועה הקיבוצית למגדלוריות של פעם, כמו שתכננו אבי אבות הרעיון. תנועה שגידלה בעבר מדינאים ומצביאים שהובילו את המחנה, ולא תנועה שבשנים האחרונות נדחקה לשוליים וספגה ים של ביקורות. "חד־משמעית", אומר שמחה, "צריך להדליק את המגדלור. יש לנו ערכים מאוד ברורים שלאורם אנחנו נלך".

הבעיה היא שלמרות ההזדהות והאמפתיה אחרי הטבח ב־7 באוקטובר, בעבור רבים מדובר בסיסמאות ללא כיסוי. מקורות הכוח של הקיבוצים נחלשו כשמפלגת העבודה התפוררה ומרצ נעלמה מהמפה, ולראש הממשלה הנוכחי די קשה לבטא את המילה קיבוץ אפילו בימים קשים אלה.

"זו יומרה שאין לה על מה להסתמך", משוכנע המזכ"ל היוצא, מאיר. "כשהתנועה הקיבוצית היתה מגדלור, חלקה בציבוריות הישראלית היה כארבעה-חמישה אחוזים. היום אנחנו פחות מאחוז. זה גם היה בימים שהשלטון היה אוהד, ומפלגת העבודה, על גלגוליה השונים, ראתה בנו בשר מבשרה ולכן נתנה לקודמיי מרחבי השפעה גדולים יותר. אנחנו כבר 50 שנה לא בשלטון, ומי שחושב שאחוז אחד יוביל, שיחשוב שוב".

גם עזרא דלומי מקיבוץ ראש הנקרה, למרות התמיכה בשמחה ומאבקו רב־השנים לשימור רעיון הקיבוץ, חושב שהמגדלוריות שייכת לעבר התנועה ופחות לעתיד. "אני שונא את המילה", הוא אומר. "היתה לנו שליחות טבעית ליישב את הארץ ולשמור על הגבולות, השותפות שירתה את העניין כי היה קשה להיות שם כל אחד לבד. עשינו את המשימה בשליחות המולדת, והיומרה לשאת בתואר היא לא לעניין".

דלומי כתב במשך שנים ב"זמן קיבוץ", שבועון הקיבוצים, אבל עזב, לדבריו, בגלל המועמדת למזכ"לות הדס דניאלי־ילין, שהיתה בזמנו המשנה למזכ"ל ולטענתו התערבה בתכנים. דלומי הקים לפני פחות משנה את האתר "בין חברים", שמטרתו לקדם שיח דמוקרטי בתנועה הקיבוצית. האתר של דלומי צבר פופולריות גדולה, עובד חזק בתקופת הבחירות ומביא ראיונות ודעות, שכן האיש בן ה־77 עדיין מאמין שלתנועה יש תפקיד חשוב גם בימינו.

"אני אחד שאהב את הרעיון המקורי, דוגל בשוויון ובמידה מסוימת בוכה על מה שהיה ואיננו, אבל עדיין אני אומר שלפחות תהיה דרך. צריך לשקם את עוטף עזה ולהחזיר את התושבים לגבול לבנון, אבל לא נחזור לכאן כפרטים, אלא כארגון וכקהילות משותפות שמקיימות ערבות הדדית ורוצות ליישב את הספר.

"הקיבוצים גם צריכים לדעתי להשתחרר ממעמדם האליטיסטי, ללכת אל המועצות האזוריות השכנות ולבנות שיתופי פעולה שהם, בין היתר, על בסיס ויתורים הדדיים בנדל"ן, חינוך, עזרה הדדית. אם לא, הם יתקיימו כקהילות סגורות ובלתי משפיעות".

עזרא דלומי מקיבוץ ראש הנקרה: "התלות בין החבר הבודד לקיבוץ דהתה מהיום שהחבר עובד בעצמו. הקיבוץ שלי מורכב בחלקו מפנסיונרים, והנקלטים החדשים רובם עובדים מחוץ לקיבוץ ולכן לא אמור להיות להם עניין מי יהיה מזכ"ל התנועה"

"אמירה מקטינה"

מבחינת רבים מחברי הקיבוצים, ליאור שמחה הוא איש המנגנון, אחד משלהם. יליד קיבוץ שיצא במשך תקופה לעבוד במשרד הפרסום "אדלר חומסקי ורשבסקי", וחזר הביתה לרפת. "הוא הרבה יותר תנועתי, יותר באוריינטציה של קיבוץ", אומר דלומי, שלא מסתיר את תמיכתו. "באופן מדהים הוא הצליח להחזיק את הרפתות של עוטף עזה ולמלא אותן במתנדבים כדי שלא יתמוטטו. אתה שואל אם יש כוח לארגון? זה הכוח. אם היתה עומדת מולו אישה ראויה הייתי מתלבט, אבל אין להדס עומק והבנת הקיבוץ".

בראש התנועה הקיבוצית לא היתה אישה מאז שעליזה עמיר־זהר, מקיבוץ ברעם, נבחרה לתפקיד מזכירת הקיבוץ הארצי ב־1980. היו כמה שניסו לרוץ והכי קרובה היתה יונה פריטל, מקיבוץ מעלה החמישה, שבתחילת שנות האלפיים הפסידה ב־30 קולות לנתן טל מקיבוץ שפיים.

"הם פשוט היו שוביניסטים כמו כל החברה מסביבם וחשבו שגברים צריכים להיות בהנהגה", אומרת הסופרת ואשת החינוך רקפת זהר, בתה של עליזה וחברת קיבוץ עין שמר. "דווקא בדור הראשון היו נשים מאוד חזקות בתנועה כמו חייקה גרוסמן, שרה ברוורמן ועוד, והעולם הפוליטי עבד אז בעזרת ועדות מסדרות. לא היו קמפיינים או בחירות. היתה ועדת מינויים שקבעה 'זה יהיה כאן וההיא שם', וכמה שזה נחשב לא דמוקרטי, במקומות האלה אפשר היה לקדם נשים מבלי שהן יצטרכו קמפיין שלא מתלבש היטב על המסורתיות הנשית. הרי נשים לא אמורות לדחוף את עצמן או לפאר את עצמן ולהגיד כמה הן טובות. לכן, כשלא היו הוועדות האלה, הן שיחקו את המשחק של הגברים".

ואם האישה לא מתאימה?

"אז ברור שלא, אבל מה שקורה בדרך כלל הוא הפוך. האישה יותר מתאימה ומתנגדים לה כי היא אישה. בתרבות של היום אף אחד לא יגיד שהוא נגד מועמדת, אבל יספרו 'היא חסתה בצל המנכ"ל הקודם', אמירה שמקטינה ואומרת שהיא תלותית וחלשה.

"העובדה שהמועמד שמולה חוסה תחת אנשים לא פחות חזקים - את זה כמובן אף אחד לא יגיד. כשבוחרים הנהגה צריכים להסתכל על התנועה במבט רחב ולראות תנועת חיים, השקפת עולם. זו גם הסיבה העיקרית שאני תומכת בהדס".

רקפת זהר מקיבוץ עין שמר: "דווקא בדור הראשון היו נשים מאוד חזקות בתנועה, ואז לא היו קמפיינים או בחירות. היתה ועדת מינויים שקבעה 'זה יהיה כאן וההיא שם', וכמה שזה נחשב לא דמוקרטי במקומות האלה אפשר היה לקדם נשים"

בכנס שנערך בקיבוץ שפיים, ביום שישי שעבר, סיפרה הדס דניאלי־ילין לבאים: "התלבטתי אם להיכנס לפוליטיקה כי ידעתי מה אני אחטוף, ומה שאני חוטפת בשלושת החודשים האלה זה אללה יוסתור ואחותו.

"פוליטיקאית אחת אמרה לי שהדבר הראשון שיעשו זה למחוק את קורות חיי ולומר שאין לי ניסיון, וזה מה שעושים. שמעתם את קורות חיי, אבל כרגע (לדברי מתנגדיה, א"ל) אין לי ניסיון ומה שעשיתי היה גרוע מאוד. צריך אומץ להיכנס לפוליטיקה ולחטוף. לכן אנחנו חייבות לשנות, כדי שיותר נשים יעשו את הצעד האמיץ הזה".

ליד דניאלי־ילין ישבה בפאנל נורית ברקאי, יושבת הראש היוצאת של קיבוץ ראש הנקרה ולוחמת ותיקה למען זכויות נשים. "מאז שאני זוכרת את עצמי אני עוסקת בשינוי", אמרה ברקאי. "לכן כשקיבוצניקית מתמודדת לראשות התנועה, אנחנו צריכות ללכת איתה. זה נורא פשוט, כי אין נשים. תסתכלו סביבכם, במקומות הכי חשובים, ואל תגידו לי 'כישורים', 'הזדמנות שווה'. נשים מביאות ראייה, דגשים, שיח אחר, עולם הרבה יותר טוב.

"מה שהדס חווה דומה למה שאני חוויתי כשהתמודדתי לראשות המועצה האזורית מטה אשר. לא משנה איזה ניסיון הבאתי או שכולם הכירו אותי, לצערי הרב לא זכיתי לתמיכת חברותיי הטובות ביותר, הפמיניסטיות הקיבוצניקיות. ביום המבחן הן נעלמו".

מישהי בקהל שואלת למה גם נשים נטשו אותה, וברקאי עונה: "יש לי תובנה שאני לא כל כך אוהבת, אבל הסולידריות הנשית חלשה יותר. זה חיבורים לקבוצות כוח, לחבורה כזו או אחרת.

"כשיש מתמודדת אישה זה אירוע, זה לא קורה הרבה, וכשיש הזדמנות מתחילים לבחון למי אני חייבת יותר, במקום להתייצב למשימה. אם אשאל את חברותיי הן יגידו, 'אין לה את זה, ההוא משם, הוא מתאים'. אני לא קונה את ההסברים. בעיניי, אם כבר אישה קופצת למים ומתמודדת, היא עשתה שלושה צעדים. את הנשים האלה אני מחפשת".

עדנה גולדשמידט, חברת קיבוץ עברון המגדירה את עצמה פמיניסטית, בחרה דווקא לכתוב טור תמיכה בעיתונות הקיבוצית בליאור שמחה.

"לא נעים להגיד, אבל מרב מיכאלי גמרה את מפלגת העבודה, וגם זהבה גלאון לא ממש הצטיינה בתפקידה בראשות מרצ", היא מסבירה. "אנשים שאני מדברת איתם אומרים, 'גברים ניהלו את המדינה והיא הגיעה לאן שהגיעה, אז בואו ניתן לאישה'. אני מסכימה, ויכול להיות שהייתי משתמשת בנימוק הזה אם המועמדת היתה מתאימה, אבל לצערי היא לא".

אין ספק שהקרב המגדרי תפס את הכותרות במאבק על ראשות התנועה, לא פחות מהמצע ומהבטחות המועמדים. "אני פמיניסט מושבע, במובן של אמונה בשוויון מגדרי, בזכויות שוות לנשים, בקידום מעמד האישה, ואני רוצה מאוד לראות מקסימום נשים בהנהגה", כתב אורי הייטנר מקיבוץ אורטל בבלוג שלו. "אך מתוך אמונתי בשוויון מגדרי לא אתמוך באישה רק מכיוון שהיא אישה, כאשר היא מתמודדת נגד גבר שמתאים יותר לתפקיד, כמו ליאור שמחה".

גם שמחה עצמו מיהר להיכנס לנושא. "אני מאוד מאמין בנשים, הסגנית שלי אישה, המנכ"לית תהיה אישה ורוב ראשי האגפים הן נשים. אני מכבד את הדס, אבל נשים צריכות להיות חזקות ובעת הזו אני חושב שגודל השעה מחייב את החברים להצביע למי שמתאים. למי שיכול להוביל, למי שהיה שם ונאבק למען התנועה גם מחוצה לה, ולא שוב להתמקד בסידור עבודה".

דניאלי־ילין דווקא לקחה גבר להיות מספר שתיים איתי זידנברג, חבר קיבוץ בית קמה בנגב ובעברו מזכ"ל תנועת השומר הצעיר, מיועד לשמש משנה שלה אם תיבחר. "הגיע הזמן שאישה תוביל את התנועה", משוכנע זינדברג. "הכרתי את הדס כשהיתה מנכ"לית התנועה הקיבוצית ואני הייתי מזכ"ל השומר הצעיר. היתה לי הערכה כלפיה גם כשהיתה לי ביקורת על המערכת שבה עבדה. היא מתאימה וראויה. כשסיימתי את תפקידי כמזכ"ל השומר הצעיר נכנסה אחריי אישה לראשונה מאז שנות ה־60, כי היא היתה המועמדת המתאימה. היו גם מקרים שבהם התמודדו נשים לא ראויות, אבל כאן מדובר במי שיכולה להיות פורצת דרך, ובסוף אם לא נייצר הזדמנויות - הדברים האלה לא יקרו".

"גודל השעה מחייב"

259 קיבוצים לא יעצרו ביום שלישי את נשימתם כדי לדעת מי יהיה מנהיגם הבא. בבחירות הקודמות רק כשליש מבעלי זכות ההצבעה מימשו את זכותם, וגם הפעם לא צופים מספרים גדולים בהרבה. סביר להניח שאף שלראשונה רוב החברים יוכלו להצביע מהבית בצורה דיגיטלית, חלק גדול לא יטרח לעשות גם את המאמץ המינימלי הזה.

ניר מאיר, המזכ"ל היוצא: "ב־6 באוקטובר היינו גדולים, חזקים ועשירים יותר, וליד כל שער חיכו עשרות משפחות שרצו להתקבל לחברות, אבל הקלפים נטרפו, 56 קיבוצים פונו. מצד שני, יש ציבור שרוצה לחזק את הקיבוצים ומוכן להצטרף"

עם או בלי קשר לבחירות, 7 באוקטובר הוא נקודת שבר גם בתולדות התנועה הקיבוצית, שרחוקה מלהתאחות כשעדיין לא ידוע מה יקרה לקיבוצים המפונים ומי יחזור להתגורר בעוטף עזה או בצפון. מאה קיבוצים ממוקמים בסמוך לגבולות המדינה והם הוקמו כדי לחזק אותם. חלקם, באותה שבת שחורה, הופתעו כשנאלצו לשלם בדמם.

"ב־6 באוקטובר היינו ערוכים טוב מאי־פעם", אומר המזכ"ל היוצא, ניר מאיר, "היינו גדולים בהרבה, חזקים ועשירים יותר, וליד כל שער חיכו עשרות רבות של משפחות שרצו להתקבל לחברות. אבל הקלפים נטרפו, 56 קיבוצים פונו וכולם הבינו שהמלחמות לא נגמרו. מצד שני, יש כעת סנטימנט בציבור שרוצה לחזק את הקיבוצים ומוכן להצטרף, ונשמח לקבל אותו. אני יודע, אני מקבל טלפונים כאלה על בסיס יומי".