האמת היא שכבר הייתי בטוח שלעולם לא אצליח לעמוד במשימה הזו של איזון תזונתי ומשטר אוכל. לא מדובר בדיאטה, שגם היא לא היתה מזיקה, אלא בכניסה למשטר תזונה לסוכרתיים, שבו נוסף על השאלה מה מכניסים לפה, יש להתייחס גם לשאלות של סדר ושעות ובדיקות והכרת הגוף וכמה בבוקר וכמה אחרי האוכל ומה עם הליכה וחור בראש.
זה קשה וזה קשוח וזה בעיקר קשה עבור אנשים כמוני, שממש לא אכפת להם להפסיק לאכול בכלל ולקבל הזנה בצינור - ובלבד שלא יגידו להם מה לאכול, ובעיקר מתי לאכול. חלק נכבד משני העשורים האחרונים בזבזתי בישיבה מול נשים רזות באופן קיצוני, שבאצבעותיהן הדקיקות שרבטו בעיפרון רשימות זוועה של מילים ולצידן מספרים. קשות היו המילים: טחינה גולמית. פרי. לחם מלא. פריכית. טונה. אחר הצהריים. מייאשים היו המספרים: אחד. שניים. חצי. מעט.
ואני יושב שם וחושב מחשבות רעות, שהמרכזית שבהן היתה באופן קבוע: האם למישהו במוסד הרפואי המכובד הזה נראה הגיוני שיועץ או יועצת דיאטה יהיו רזים באופן כזה? האם הם חושבים שזה מייצר אמון? האם לדעתם כשאדם שנראה כפריכית אורז מציין ש"פריכית אורז יכולה להיות טעימה מאוד אם מורחים מעליה חומוס או אבוקדו", זה גורם לי להשתכנע? להאמין לו? ובכלל, מה זה הדיבורים הלא ברורים האלה: האינך שומעת, גברת דיאטנית, את המילה "גולמית" בצמד המילים "טחינה גולמית"? האין היא מורה, לדעתך, על כך שמצבו של המוצר בתצורתו הנוכחית הוא גולמי, ויש לעבד אותו בטרם נאכל אותו, עם פיתה?
ומה זה בדיוק "מנת פרי"? הנתקלתם מימיכם בפער גדול מן הפער שבין המילה הכי מתוקה בעולם "מנגו" לבין המילה הכי כחושה ואפרפרה בתבל "מנת פרי"? ומהי לעזאזל החגיגיות הזו שלובשות פניה הצפודות, שעה שהיא אומרת לי "היי, ואפשר להוסיף טונה וביצה!" משל ברגע זה היא התירה לי לרוקן בכפית קטנה מח רוטט של עצם בקר ולשאוב אותה אל פי? וכך, בין רגשות בוז לשנאה יוקדת, בין זלזול ל"אוקיי, אני אנסה", הלכתי והידרדרתי. טיפול תרופתי די טוב דאג לאיזון־מה, אבל באופן כללי הסרתי מעלי כל רסן.
הוסיפו לזה שתי שנות קורונה ארורות שבמהלכן, כמו כולנו, אכלתי בכל רגע של ערות, ועוד חורף איום ונורא שפוקד אותנו עכשיו, וקיבלתם עבריין סוכרת על מלא. איש שפיו ולבלבו אינם שווים. מאומה.
• • •
מעת לעת אני מייגע אתכם, הקוראים, בעסקי הבריאות שלי. באמת שלא בשביל משהו, רק לשם השיחה. לא עדיף לדבר על מחלות מאשר על המצב או על פוליטיקה? אבל עכשיו קרה משהו שמצדיק באמת עדכון, מפני שגם אני בעצמי המום ומסרב להאמין שזה קורה. ומה שעוד יותר משוגע ובלתי מובן הוא הסיבה שגרמה לו לקרות.
הבה נמהר אל השורה הסופית: זה זמן שאני ילד טוב מהבחינה הדיאבטית. אוכל בקנאות רק מה שמותר, לא חוטא בפירור שאסור, מנהל יומן שעות, אוכל ובדיקות. והמספרים? ללא דופי כמעט. הולכים ומשתפרים. ומה שהכי יפה בכל העניין זה שאני מצליח לחיות עם זה בשלום. לא רק שאיני רעב, אני אף שבע ומסופק. ולא רק שאיני סר וזעף ועצבני וממורמר, אלא להפך. צבע בלחיים ושלווה במעיים. ומה שמדהים בעיניי הוא הסיבה שכל זה מתרחש. היא לא נורמלית, והיא מלמדת הרבה על אפסותה ולא כלומיותה של המכונה הזו הקרויה נפשו של אדם (ועוד אחד שחושב שהוא ממש חכם).
הכל התחיל ביום אחד מר ונמהר לפני כחודשיים. הימים ימי מלחמה עצובים (סינטה עם מכסה השומן), לחץ ודיכאון (סביח ומקופלת), דאגה וחשש (שווארמה מיקס, שים קצת שומן) והרבה לא נודע (אוכל כלשהו). מ', חברי ובן משפחתי, הובהל לבית החולים אחרי אירוע מוחי. צידו הימני כולו ויכולות קוגניטיביות אחדות נפגעו.
הוא איש בגילי עם בעיות בריאות די דומות, וזה היה עצוב ומדאיג, אף שבשלב הזה שום אסימון עדיין לא נפל ושום תובנה לא חלחלה. את הביקור הראשון אצלו עשיתי כשפירורי הבורקס עודם עלי. לאחר תקופה ראשונית של טיפול מסור ויעיל, הוא הועבר לשהות ארוכה במחלקת שיקום. וכאן אני נכנס לתמונה. עשיתי לי מנהג טוב, שנקטתי אותו כמה שבועות, לבקר את מ' ביקור קצר ולסעוד אותו פעם בשבוע.
אני יודע שזה לא מספיק, אני יודע, אבל זה הרבה יותר מכלום והימים בית משוגעים, ואנא, עזבו אותי עם שיפוטיות עכשיו. צריך לומר שהוא איש יקר ומתוק שדורש לעצמו כה מעט ולסייע לו זה פשוט כיף, ועל כן די התמדתי בעניין. פעם ועוד פעם ועוד פעם.
• • •
מחלקות שיקום אמורות להיות בעצם מקום טוב, שמח וחיובי. בכלל, בית חולים הוא מקום שבעיקרו הוא חיובי. רוב רובן של הבריות בא בשעריו חולה ודואב, ויוצא ממנו בריא, שמח ועם בלון. נכון שיש לא מעט שרק באים ולא יוצאים, אבל בעיקרון מדובר במתקן שנועד לרפא, לא כל שכן מחלקת שיקום. היא ממש כהגדרתה. השוהים בה משתקמים. זהו שיקום יומיומי שניתן להבחין בו בנקל.
צוות ענק ומקצועי עובד בפרך בניהול השהות, בביקורת, בפיזיותרפיה, בכלכלה ובענפי שיקום שונים, ומיום ליום נראות תוצאות. גם אצל מ' עצמו, לשמחתנו, וגם אצל חבריו וחברותיו למחלקה. חי נפשי שראיתי שם אנשים שלא נעו ולא דיברו מילה, ובחלוף שלושה שבועות כל שרציתי היה שכבר ישתקו לרגע.
ושם זה קרה. בשקט־בשקט, מבלי דעת ובלי כוונה, בעודי יושב וצוחק ואוכל ומשחק רמי ומדבר על המלחמה, הלכו המראות וחלחלו פנימה, אל תוך המוח העיקש והסרבן. עשרות אנשים טובים קטועי גפה שוהים במחלקה הזאת. רובם ככולם בעסקי סוכרת. הם מתאמצים והם משתקמים והם גיבורים, ויש מהם שעוד אראה אותם מניפים גביע בענף פראלימפי כלשהו, אבל המסה העצובה והנוראה הזו של כיסאות הגלגלים והגפיים החסרות מוטטה לי לחלוטין כל זנב סרבנות.
בכלל לא הרגשתי בזה. זה פשוט קרה. יום אחד לפני זמן מה התייצבתי פתאום אצל אחות מסורה (שגם לה תפקיד קריטי בתהליך, עוד אספר) ואמרתי לה: יאללה, מתחילים. ובינתיים, זה עובד. וממלא אותי סיפוק. מ' יקירי חשב שאני עוזר לו, בפועל הוא עזר לי הרבה יותר. שיהיה בריא ומהר.
• • •
והמסקנה? קודם כל, כאמור, שהאדם הוא יצור די מטומטם, אם יורשה, וממש אין להבין איך זה שהוא הוכתר לנזר הבריאה. אבל לכל אחיי ואחיותיי מאותגרי האינסולין הלא־מצליחים־להתאזן, אני רוצה לומר: בואו. הרי זה לא יקרה מעצמו. הרי שום דיאטנית לא באמת תצליח להזיז משהו, ובצדק. אני יודע שהעצה הזו לא מקורית, אבל אני ממש חי אותה עכשיו, אז מותר לי: קפצו לסיבוב במחלקת שיקום ג' בהר הצופים. יש מכונת שתייה למטה, אנשים נחמדים, אווירה טובה, טלוויזיה גדולה, פסנתר בלובי. נכון שהחניה קצת רחוקה, אני לא אומר, אבל אם תמשיכו לאכול רגיל - הבעיה הזו תיפתר מאליה, כי תהיה לכם חניית נכים. הכי קרוב שאפשר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו