אבא חטוב ואמא משתדלת: סודות מחדר הכושר

לאחרונה החלטתי לקחת את עצמי בידיים ונרשמתי למכון כושר. בגיל 44 אני יודעת ששום דבר הוא לא לנצח, גם לא טוסט הגבינה הזה שביד שלי ואהבת האמת שלנו, אבל אני זוכרת במעומעם שסיכמתי עם עצמי שכשהקטן יהיה בן שנתיים אני אוכל להיכנס לג'ינס כלשהו.

בינתיים עברו שנתיים וחצי שבהן אני לובשת בעיקר טרנינגים של אדם, והומלסים שרואים אותי ברחוב עוברים לצד השני.

וזה לא שעד עכשיו לא עשיתי עם עצמי כלום. שנתיים תמימות אני הולכת לפילאטיס ושוכבת שם 50 דקות על מזרן. משום מה זה לא הביא תוצאות משמעותיות.

אני עדיין לא יכולה להתרומם משכיבה לישיבה בלי להיראות כמו חתול שהכניסו לשק, ואני גם עדיין לא יודעת איך קוראים למתעמלת שלידי, שמדברת כל הזמן ובקול ממש רם, ואני מתעבת כמו שאפשר לתעב רק מישהי שלא החלפת איתה מילה בחיים.

שנתיים גם ניסיתי לא לאכול פחמימות. מכיוון שלא לאכול פחמימות בכלל זה לא ממש ריאלי, החלטתי שהיוצאים מן הכלל יהיו חגים, מועדים, אחרי הופעות, ואם היה לי יום קשה, או אם לאדם היה יום קשה, כי יש גבול למה שאישה יכולה לעשות כשהיא בקרבת "בן אנד ג'ריס".

בשנתיים האלה גם קניתי כמה וכמה כרטיסיות ליוגה. יוגה זה בריא. יוגה זה חשוב. מהמחקר הקטן והלא מהימן שלי עד כה, יוגה היא הדרך היחידה להיראות מעולה עוד לפני ששטפת את הפנים בבוקר, גם אם ישנת שלוש שעות, או שאת בהנגאובר או בת 75.

לצערי, יוגה זה גם הדבר הזה שעושים מוקדם מדי בבוקר עם עוד 30 אנשים בחדר סגור, ומדי פעם את ביחסים אינטימיים עם תחת מזיע של אדם זר. כמו כן, חשוב לי שתדעו שאני עושה איינגאר יוגה, שזה סוג היוגה של אנשים שחושבים שהם יותר טובים מכם. אולי גם אני הייתי יכולה להיות יותר טובה מכם, אבל בשביל זה הייתי צריכה קודם ללכת לשיעורים.

• • •

מכיוון שרוב המין האנושי מושקע ברמה כזאת או אחרת בדיאטות ובכושר, רוב המין האנושי גם מושקע בלתת לך עצות בנושאי דיאטות וכושר. אני במקרה מבלה עם המין האנושי שעות ארוכות, כאשר אנחנו סגורים בתוך ואן ותקועים בפקקים בדרך להיכל התרבות גבעת חמוציות או מועצה מקומית מעלה אבק, אז אני מחשיבה את עצמי מומחית בעל כורחי בשלל סוגים של משטרי תזונה וכושר: קיטו, פליאו, קרוספיט, צום לסירוגין, צום מיצים, אבא חטוב ואמא משתדלת.

באופן אישי, אני מסרבת לשלם למישהו שיגיד לי את המובן מאליו, היות שהמובן מאליו הוא להפסיק לאכול טוסט גבינה ולהתחיל להתעמל.

עד כה באמת לא הפסקתי עם הטוסטים, אבל כאמור נרשמתי למכון כושר פה ביפו, ובגדול זה אומר שפעמיים־שלוש בשבוע אני נוסעת כדי ללכת ומשלמת כדי להרים דברים בחברת גברים בגודל של מקרר בשם מוחמד. הפלוס הוא שלא צריך להחזיר שום דבר למקום בסוף האימון כי הכל ממוסמר לרצפה, כולם עם אוזניות כל הזמן, ואף אחד לא פונה לאף אחד, אלא אם כן יש שריפה.

בינתיים אני מתמידה, בתקווה שבקרוב אוכל ללבוש סוף־סוף את השמלות שבארון שלי להופעות.
אלוהים יודע שלקנות שמלות חדשות זו משימה מורכבת מדי. שמלות לאירועים בישראל נחלקות כרגע לשני סוגים: הסוג עם החיתוכים במקומות המשונים (כי מי לא רוצה מחשוף בצורת מעוין סביב הפופיק), והסוג שבו אני נראית כמו הדודה של עצמי. בגיל 44 את לא יכולה ללבוש פאייטים בלי שיתעורר בך הצורך לצרוח על עוברי אורח תמימים "בקרוב אצלך".

וזה שלא ניסיתי! בפעם האחרונה אפילו הלכתי לקנות שמלה אצל איזו מעצבת נודעת, אבל במקרה היתה שם איזו זמרת ג'אז בריטית בגובה מטר שמונים, עם גוף מושלם וגנים ויקינגיים, שחיפשה שמלה לקליפ.

הבעיה היתה שכל השמלות נראו עליה מדהים, והיא התלבטה בין שמלה ירוקה שכיסתה לה רק חצי ציץ (חציץ!) לשמלה צהובה, שאם היא היתה לובשת אותה ברחוב היא בוודאות היתה גורמת לתאונת דרכים. אחר כך חזרתי הביתה, חיפשתי אותה ברשת, ולמרבה הצער גיליתי שהיא כן זמרת טובה.

• • •

מוסר השכל: אין. אבל כן יש לי טיפ לחיים: החיסרון היחיד של ונילה טופי קראנץ' של "בן אנד ג'ריס" הוא שאין בו מספיק חתיכות טופי קראנץ', וכשסיימתם לחפור החוצה ולשלות את כולן אתם צריכים לקצוץ קצת שוקולד מריר איכותי פנימה, לערבב ולהכניס חזרה לפריזר לכמה דקות. אין מה לעשות, כולם צריכים קצת עזרה לפעמים.