הבלדה על חרבו ודרבו: איך השפיעה המלחמה על המוזיקה בישראל ולאן נעלם הפופ?

21 בספטמבר 2023 סיפק לזיכרון התרבותי הקולקטיבי בישראל תמונת ניצחון. על במת פארק הירקון - פלטפורמה ששמורה כמעט רק לאמנים בינלאומיים שמגיעים להופיע במחוזותינו - עמדה אחת, נועה קירל.

כוכבת הפופ מספר אחת בישראל הביטה אל הקהל הרב שבא לראותה, בהופעה שהיתה הראשונה מבין שתי הופעות ענק שקיימה, על כר הדשא העצום של הפארק. פרט להבלחות רגעיות של אורחים מהארץ ומחו"ל, ההופעה כללה אך ורק שירים מתוך הרפרטואר של הזמרת, וההמונים בקהל, שהורכב משעטנז של גילים, רקדו ושרו איתה שירים שבשלב זה כבר מהווים את הפסקול הישראלי של העשור הנוכחי.

תמונת הניצחון הזו היתה של קירל, ממש כפי שהיא היתה של הפופ הישראלי. אחרי שנים שבהן נדחק תחת ז'אנרים "חשובים" ממנו ונתפס קליל, נחות או נטול ערך אמנותי - הפופ הצברי ביצע זינוק אדיר ללב ליבו של המיינסטרים. קירל, לצד סטטיק ובן־אל תבורי, מרגי, אנה זק וחבריהם,

חדרו ללב התרבות הישראלית והפכו לייצוג מדויק שלה - מלוטש, כתוב ומופק היטב, נאמן לז'רגון המקומי אך עומד בסטנדרטים בינלאומיים, ובעיקר מדבר לכל שכבות האוכלוסייה. למשך כמה שנים היה נדמה שישראל יישרה קו עם שאר העולם, והבינה סוף־סוף שגם פאן, כשהוא מוגש כהלכה, אפשר לקחת ברצינות. ואז הגיע 7 באוקטובר.

לצד החיים של כולנו שהמלחמה שינתה לעד, התפיסות שניפצה והחור האדיר שפערה בלב אומה שותתת דם, המלחמה שינתה באופן מתבקש - אולי זמני ואולי לעד - את הדנ"א התרבותי של ישראל. ולחשוב שבערב 7 באוקטובר על אותה במת פארק, וכפי שעשה רק שלושה ימים קודם לכן, עמד לעלות כוכב הפופ המגה־מצליח ברונו מארס.

"להצדיק את הפופ"

היעלמות הפופ הישראלי מרשימות ההשמעה, אם לרגע נשים בצד את "חרבו דרבו" האפקטיבי והמיליטנטי (עוד על כך בהמשך), כתגובת רפלקס, היתה עניין צפוי. בין החרדה לגורל החטופים לבין השכול היומיומי שהביאו החודשים האחרונים, לא ממש הפתיע מישהו שלישראלים לא מתחשק לפזז לצלילי "תיק קטן".

בזמני אבל ומשבר תחנות הרדיו מתוות קו ממלכתי ברור. אבל השאלה שנשאלת כאן, או אולי הנחת היסוד, היא אם גם בהמשך ישתקפו ההלם, המלחמה והלך הרוח הלאומי ביצירה המקומית שתלווה את מדורת השבט.

אם התיאוריה הפופולרית והרווחת מסמנת את רצח רבין כזרז המרכזי להיעלמותו של הרוק הישראלי ששלט בניינטיז ברשימות ההשמעה, האירוע המחולל שהביא להדחתן של הגיטרות הרועשות לטובת "סופשבוע רגוע", מהם אירועי השבת השחורה ומלחמת חרבות ברזל עבור המוזיקה הישראלית?

"יש אלבומים מוכנים שהם פופיים לגמרי ויהיו חייבים לצאת, כי אני לא רואה אלבום פופ טוב מאוד נגנז", אומרת יסמין ישבי, עורכת המוזיקה הראשית של גלגלצ.

לדבריה, "יש אלבומי פופ שלמים שמוכנים כבר, שהאמנים שהקליטו אותם יחפשו את העיתוי הנכון להוציא אותם. הייתי בהשקה של האלבום החדש של שחר סאול, שמורכב מחומרים שמנותקים לחלוטין מהמצב במדינה. באותו ערב, בעודי נוסעת במונית בדרך להשקה, התבשרנו על הפציעה של עידן עמדי ועל המון חיילים הרוגים. זאת אומרת שיש מי שמנסים כבר להרים את הראש, יש ניצנים של זה, אבל המציאות טופחת על הפנים".

אז מה עושים מכאן, כשלא ברור עוד כמה זמן המציאות הזו תימשך?

"אני חושבת שמי שזה יותר נגיש ומתאים לו בקריירה יפנה בשנה הקרובה למקומות יותר מלודיים ומינוריים, ועבור אחרים זה יהיה מבחן מעניין. אולי הם ינסו להלך בין הטיפות. להוציא סינגלים סביב פורים, למשל. אבל יום העצמאות יהיה נגוע ביום הזיכרון ביתר שאת השנה. הם יצטרכו לחפש תאריכים ביומן בשביל להביא משהו קצבי יותר.

"בוא ניקח את אנה זק כמקרה מבחן: היא ממש חזקה, אבל הקריירה המצליחה שלה לא ארוכה. אין שם איזה דנ"א של אמן, שאומר 'טוב, היא יכולה להביא איזו ליריקה או בלדה'. מבחינה ווקאלית, אנחנו עוד לא בטוחים שהיא מחזיקה בלדה. אני אוהבת אותה מאוד, אבל בואו נודה בזה - גם לירית זה ירגיש תלוש. נועה קירל יכולה לעשות משהו יותר ורסטילי, אבל כמה בלדות יש לה ברפרטואר? לא המון".

כלומר, הפופ יצטרך להמציא את עצמו מחדש - או להתבסס על טיימינג.

"יצטרכו להצדיק את הפופ כל הזמן. זו כבר לא תהיה שמחה מתפרצת, טהורה ופשוטה, כאילו אנחנו בלונדון או בניו יורק. מובן שצריך גם לשמוח, אבל תצטרך להסביר למה אתה שמח לצד האבל והשכול. זה קצת מחזיר אותנו לסלע קיומנו. זו הסיבה לכך שבמשך שנים לא היתה פה תרבות פופ - כי חיינו על חרבנו. ממש חזרנו לזה".

כשתיגמר המלחמה, גם אחרי תקופה ארוכה הפופ ירגיש לא טבעי?

"גם אחרי 48' היו שנים בלי מלחמה, וגם אחרי 67' ו־73', אבל כל הזמן ריחפה מעלינו איזושהי סכנה קיומית. בעשור האחרון הצלחנו קצת לשחרר את זה. הרי מדינה שיש בה פופ היא כאילו מדינה 'תקנית', שמחה, בלי דאגות, שאפשר להיות בה אסקפיסטיים.

"בניינטיז אומת הטראנס עשתה את זה, אבל היא תמיד היתה מתחת לרדאר, בקטע מחתרתי. הפופ הגיע לתרבות המועדונים ולמיינסטרים רק בעשור האחרון. למדנו לאהוב אותו, להעריך אותו ולהבין למה הוא חשוב. בזכות מפיקים כמו ג'ורדי, סתיו בגר וינון יהל, למשל, למדנו להעריך סאונדים. לפני 15 שנה, אני, כעורכת ברדיו, לא יכולתי לקחת שיר של בריטני או של גוון סטפאני ולשים אחריו שיר ישראלי, כי כמעט שום דבר לא התאים לו".

יסמין ישבי: "יצטרכו להצדיק את הפופ. זו כבר לא תהיה שמחה מתפרצת וטהורה, כאילו אנחנו בלונדון או בניו יורק. מובן שצריך גם לשמוח, אבל תצטרך להסביר למה אתה שמח לצד האבל. זו הסיבה לכך ששנים לא היתה פה תרבות פופ - כי חיינו על חרבנו"

ברמה האסתטית, הפופ המקומי לא דיבר אז בשפה של חו"ל.

"השיר שהיה במקום הראשון במצעד השנתי של גלגלצ ב־2013 היה 'בלילה' של עידן רייכל, ששר עידן חביב. זה שיר שקט, שיר תפילה, וזה לא מה שקרה במצעדים בחו"ל ב־2013. היה איזה פער שהצטמצם בינינו לבין מה שקורה בעולם, ויכול להיות שהוא יגדל שוב, וזה בעצם ישקף גם מגמה ערכית ופוליטית. זה לא יהיה רק פער תרבותי, אלא באמת פער שנפער בינינו לבין העולם. הם לא מבינים אותנו, אז הגיוני שנתרחק מהם. למה שארצה לשמוע את מה שקורה בלונדון אם חלק גדול מהבריטים שונא אותי? זה פער בהוויה, ותרבות משקפת הוויה".

"שלב הגישוש"

המספרים, כרגיל, מספרים סיפור. נתונים של חברת מדיה פורסט שפורסמו לפני כשבועיים הראו שאף שמאז תחילת המלחמה, ובעיקר בשלושת חודשיה הראשונים, חל זינוק של 80% בהשמעת מוזיקה ישראלית ברדיו - אנה זק ומרגי, למשל, חוו ירידה בהשמעות של 93% ו־75%, בהתאמה.

מנגד, עידן עמדי, יסמין מועלם עם "יהיה טוב" או יגל אושרי עם "לצאת מדיכאון" - להיט שכנראה יזוהה לנצח עם שיבת חיילים הביתה - דווקא חוו עדנה פלייליסטית.

זה קורה לא מעט, מכיוון שיצירתם עשויה בדיוק מהחומרים שמרכיבים את הטעם הישראלי הקלאסי: גיטרות אקוסטיות, רגש ומינונים מדודים של אופטימיות וכאב. אבל המפיק והיועץ המוזיקלי נוי אלוש, שפועל בתעשיית הפופ כבר לא מעט שנים, לא חושב שמדובר במצב הנורמלי החדש.

"כולם עובדים קדימה", הוא אומר, "מה שקורה היום באולפנים הוא שכל אמני הפופ מקליטים. כולם היו מוכנים עם כמה שירים ליציאה עתידית, ומובן שהמלחמה עצרה את זה, בטח בחודשים הראשונים, אבל כולם מוכנים עם להיטים. אנחנו נמצאים עכשיו במין מצב ביניים, בשלב הגישוש. אני חושב שאנחנו עדיין לא נמצאים בנקודה שבה הקהל מוכן לשיר כמו 'לך לישון', לדוגמה, אבל כולם מכוונים לקיץ ועובדים בהסתכלות הזו. 'בואו נחכה לאביב, לאפריל־מאי, ונראה לאן זה הולך'".

יש לא מעט דוגמאות מההיסטוריה לכך שתקופות של משבר לאומי השתקפו בתרבות במשך זמן ארוך, גם אחרי סיום המשבר.

"העניין הוא שהעולם השתנה. המדיה המסורתית היא לא זו שתכתיב את הטון. בשנות ה־90, אחרי רצח רבין, היה רדיו שבו החליטו מה ממלכתי ומתאים עכשיו, והמוזיקאים התיישרו לפי זה. תראה מה קורה בימים האחרונים, עם הפרידה של עומר אדם ויעל שלביה, או עם ביטול החתונה של אושר כהן. כולם מתעסקים בזה. פעם כנראה לא היו מדברים על דברים כאלה בזמן מלחמה.

"תרבות האינסטנט עובדת בכל מיני כיוונים. באינסטגרם של אנשים עולה סטורי על החטופים, ואז סטורי אחר על פרידה של פליט ריאליטי. זה לא מקרי שהפופ עלה כאן ברגע שהרשת, האינטנסיביות שלה, היא זו שהכתיבה את הטון. המוזיקה השתנתה. אמרו 'חאלס, תן לשמוח, תן לרקוד'. אז עכשיו עוד בוחרים טקסטים שיש להם עדיין את האווירה הזו, אבל תחשוב מה יקרה בפורים וביום העצמאות.

"אני יודע על עיריות שמתחילות לשריין אמנים להופעות, ולא רק אמנים שקטים. אנשים מתכננים האנגר ובלומפילד. תראה גם את השטח: הלהיט הכי גדול במדינה עכשיו הוא 'פחד אלוהים' של כפיר צפריר. בסוף זה שיר אהבה. הזמר הכי לוהט עכשיו הוא ששון שאולוב, ששר שירי אהבה ים־תיכוניים. בהופעות הוא מפוצץ בטירוף, הוא מכר עכשיו ארבעה האנגרים בשבוע. זה לא יגל אושרי ששר 'גם בשעות החשוכות של הלילה'".

נוי אלוש: "אחרי רצח רבין היה רדיו שבו החליטו מה ממלכתי ומתאים עכשיו, והמוזיקאים התיישרו. עכשיו כולם מתעסקים בפרידה של עומר אדם ויעל שלביה, או בביטול החתונה של אושר כהן. פעם לא היו מדברים על דברים כאלה בזמן מלחמה"

גם שיר פינטו, מאנשי יחסי הציבור המוכרים והעסוקים בתחום - שעם לקוחותיו ניתן למנות שמות כמו נועה קירל, סאבלימינל והצל, סקאזי, אינפקטד מאשרום ועידו B - לא מתרשם מההפוגה הזמנית בפופולריות של הפופ האסקפיסטי.

"להבדיל ממדינות אחרות, אנחנו מדינה של שמחות", הוא אומר. "תחשוב כמה שמחות יש לך בממוצע בחודש - אלפי אירועי בר־מצווה ובת־מצווה, בריתות, חתונות, ימי הולדת 50 ו־60. המשמעות של זה היא שצריכים לנגן מוזיקה חדשה. אני יכול להגיד לך שכל אמני הפופ עובדים על היום שאחרי".

אבל צריך להביא בחשבון גם את הפוסט־טראומה. המלחמה תהיה נוכחת כאן הרבה אחרי שתסתיים.

"יש הגדרה, שנולדה בניינטיז, שנקראת 'מוזיקת פיגועים'. זה אומר שכשקורה משהו חדשותי במדינה, אירוע מסעיר, עצוב או קשה, מתאימים את המוזיקה לאנרגיה של העם. מוזיקה עם BPM גבוה ושירים שהם 'הפי־הפי' בימים שבהם חיילים נופלים בקרב ומשפחות מאבדות את יקיריהן - זה לא מתאים, וברור מאליו שבחודשים הראשונים היה פה הלם גדול בציבור, שלא הצליח להבין ולעכל את גודל האסון ואת מספר האבידות.

"האובדן נגע כמעט בכל בית בישראל, אז ברור שהיינו בתקופת אבל ארוכה, אבל אנחנו עם של תקומה, ומתחילים להרים את הראש. המועדונים בתל אביב ובכל הארץ, מחיפה ועד אילת, פועלים ועובדים. מתחילים לשמוע ניצוצות של שירים שקצת יותר משדרים אופטימיות, תקומה, תקווה. מתחילים לשדר גם קצת שמחה. זה העם עם הכי הרבה שמחות".

שיר פינטו: "לאט־לאט, כשנרגיש התייצבות וכשייראה שהמלחמה לקראת סיום, נראה כאן מבול של שירים שלא ראינו מעולם בפופ הישראלי. מוזיקה אופטימית ושמחה. כרגע אנחנו שמים אותה עמוק במחסנית, ומחכים לירות אותה, להוציא אותה לעולם"

מתי, להערכתך, אפשר יהיה להוציא שיר כמו "טרילילי טרללה", שמנותק מהווי המלחמה?

"בן־אל תבורי הוציא לפני כמה ימים את 'אוטוטו', שיר פופי שאין לו שום קשר למלחמה - והוא עובד. זה שיר פופ לכל דבר שיכול להתנגן ברחבות, שיר שמח עם BPM יחסית גבוה שכן מצליח. גם אליעד, ערן יוסף ושגב הוציאו שיר שנקרא 'ביום שאחרי', שהטקסט שלו מתקשר למלחמה ולתקופה שאנחנו חיים בה, אבל הקצב שלו הוא אפרו־ביט אמריקני, והוא הכי יכול להתנגן ברחבות.

"אני עובד עם הרבה מאוד אמנים, ומכיר הרבה אנשים בתעשיית הפופ וההיפ הופ שעובדים במרץ, בלי הפסקה, על היום שאחרי. אני חושב שלאט־לאט, כשנרגיש התייצבות וכשייראה שהמלחמה לקראת סיום, נראה כאן מבול של שירים שלא ראינו מעולם בפופ הישראלי. מוזיקה אופטימית ושמחה. כרגע שמים אותה עמוק במחסנית, ומחכים לירות אותה, להוציא אותה לעולם".

"דגש על טקסטים"

בהערכה גסה, אפשר לחלק את המוזיקה הישראלית השלטת בשני העשורים האחרונים למרוץ שליחים, שהתחיל בידיו של דור יוצאי רימון, עבר לשלטון הבלתי מעורער של הפופ הים־תיכוני, ואז ניתן לעידן הנוכחי של הפופ המסתלסל שמתכתב עם טרנדים בחו"ל. לשינויים בהעדפות התרבותיות ובתמורות קדמו תהליכים חברתיים עמוקים ובלתי מורגשים בזמן אמת, וגם אם בקרוב במרחבי המוזיקה ברדיו או ברחבות הריקודים ישובו לרעות יוניקורנים ופנתרות - היסטורית וחברתית, שינוי הוא דבר בלתי נמנע.

לטעמו של סער גמזו, שדרן ועורך בגלגלצ, השינוי המהותי כבר קרה מזמן, ואם 7 באוקטובר ישנה משהו במוזיקה הישראלית - זה כנראה יהיה עניין טקסטואלי יותר ממוזיקלי. "אם הרפרנס הוא נגיד מלחמות קודמות, בטח כמו ששת הימים ויום כיפור, אז אלה מלחמות שבהן הטעם המיינסטרימי הישראלי עדיין התעצב בידי להקות צבאיות. הן לפחות התיימרו להביא את קולם של החיילים", הוא מסביר. "זאת אומרת שמדובר במוזיקה שנוצרת מתוך צה"ל, ושנושאת את האתוס ואת האינדוקטרינציה הצה"ליים - אבל מצד שני היא גם פופ.

"להקת חיל הים עם 'חסקה', למשל, שלטה במצעדים. זה לא שזה קרה במנותק מהחברה האזרחית - אז באמת זה היה 'כל העם צבא'. אבל היום כוכבי הפופ מגיעים לצבא אחרי שיש להם כבר קריירה. הצבא לא מקדם להם את הקריירה - הוא מעכב אותה. הלהקות הצבאיות זזו הצידה, ואם הן עושות משהו - זה בדרך כלל קאברים. הן בשום צורה לא מהוות פקטור משמעותי במוזיקה הישראלית.

"מה כן שומעים החיילים? אביהו פנחסוב, אמנים שמגיעים לשיר אצלם. אז קצת מתהפך הכיוון: במקום שהצבא ייצא - הוא מתחיל לייבא, וזו נראית לי הבחנה שקצת עושה סדר. הצעירים לא באמת נעצרים, וסביר מאוד להניח שיש איזה תסריט שבו המלחמה נגמרת, מלקקים את הפצעים וחוזרים לאותה הנקודה. העולם לא עצר וחיכה לנו. אני חושב שמה שכן יקרה הוא שיהיה הרבה יותר דגש על טקסטים".

אז הכיוון הוא עוד מ"חרבו דרבו"?

"'חרבו דרבו' לא באמת מייצג. הוא לא יצר טרנד או נולד מתוך טרנד, הוא מאוד עומד בפני עצמו. מה שהוא כן מחזיק זה משהו שקורה הרבה פעמים דווקא בהופעות של אמנים כמו איל גולן או עומר אדם מול חיילים: מעטה הכוכבות נעלם שם, והם מגויסים למשהו שהוא בין לאומי ללאומני. ואז שומעים כל מיני 'לשטח את עזה' וקריאות מהסוג הזה, אבל הם לא יקליטו שיר כזה.

"איל גולן יכול להגיד 'בואו נחזור לגוש קטיף' בין השירים, אבל כשהוא מקליט סינגל זה 'עם ישראל חי'. ב'חרבו דרבו' נס וסטילה אומרים 'בואו נז*** ת'ערבים'. אני לא זוכר אף פעם בהיסטוריה של הלהקות הצבאיות שיר עם כזה טון יהיר, מלא רהב. 'כן, אנחנו נמחץ אותם'. זה אמור לתת להם נקודות אצל הקהל הלוחמני יותר, השש אלי קרב. זה אמור להחמיא לסנטימנט הלאומי, אבל זה לא שהיה פה ניצחון ששת הימים מהיר וסוחף".

סער גמזו: "הציבור הישראלי אוהב באסים וסלסולים, ויהיה קשה להביא אנשים להופעות עם שירים נוגים ולייצר במקום הזה, במרחב הלבנטיני, מוזיקה בלואו־קי. זה פשוט לא יעבוד. אנחנו עם שיש לו זיכרון מאוד קצר יחסית למי שקורא לעצמו 'עם הנצח'"

אז מה בכל זאת תהיה ההשפעה של המצב? גם דור רימון נולד מתוך הפצע של האינתיפאדה השנייה.

"אני מניח שנשמע התייחסות של רביד פלוטניק, טונה ואחרים על האירוע שעברנו, אבל מבחינת אסתטיקה מוזיקלית - זה עדיין יהיה עטוף היפ הופ, ז'אנר שמטבעו נשען על טקסטים. לגבי הפופ, אם הוא ייקח רגע לעכל, לעבד ולתת לדברים לשקוע - זה כבר יהיה תלוי בזמן. אם נצא מהאירוע עם הסכמי שלום, והמצב יהפוך לאוטופי, אני חושב שלגמרי נדלג על שלב הטקסטים הנוגים והדיבור על הכאב. אנחנו מאוד טובים בזה - גם בלהדחיק וגם בלהרים. המוזיקה פה תמיד באוקטן גבוה.

"הציבור הישראלי אוהב באסים וסלסולים, ויהיה קשה להביא אנשים להופעות עם שירים נוגים. יהיה קשה לייצר במקום הזה, במרחב הלבנטיני, מוזיקה בלואו־קי. זה פשוט לא יעבוד, לא לאורך זמן. זו גם הסיבה לכך שלחבר'ה של רימון היה זמן תהילה קצר יחסית, בטח אם תשווה את זה לזמן שבו הרוק או ההיפ הופ שלטו פה. אנחנו עם שיש לו זיכרון מאוד קצר יחסית למי שקורא לעצמו 'עם הנצח'".