אז מי באמת משמח את סינוואר?

לא ברור מי הם הגאונים שהחליטו, דווקא עכשיו, עם שובם של רבבות מילואימניקים אל הבתים והרחובות, להחזיר את הוויכוח הישראלי למקומות המכוערים והנמוכים ביותר. דבר אחד ברור: הגאונים האלה לא לבשו מדים בחודשים האחרונים, לא התנדבו באחד החמ"לים, ומן הסתם אין להם ילד לוחם שאוכל פסטה קבנוס בשום מיגנן.

המילואימניקים חוזרים כשוודאות אחת מפעמת בליבם, והיא: "הלוואי שהמדינה הזאת היתה מתפקדת כמו הפלוגה שלנו". רוב המילואימניקים שפגשתי מאמינים כי הפלוגה היא חברת מופת. והם בכלל לא מאותה פלוגה. הם שריונרים או תותחנים, חי"רניקים או הנדסה. אבל איכשהו זאת בכל זאת אותה פלוגה. כמה עשרות אנשים, ירושלמים וראשל"צים, קיבוצניקים ומתנחלים, שאתה יודע שבעבורך הם ייתנו את כל מה שיש להם ועוד.

הספיק לי ביקור במסיבת פלוגה, לרגל הפרידה הקצרה עד להתייצבות הבאה, כדי להבין איזו נחיתה קשה צפויה ללוחמים ששבים אל המציאות העלובה של משחק ההאשמות. הנה חזרנו לשם, כאילו בכלל לא היה לנו 7 באוקטובר, מאז התברר שאף אחד לא עומד לקבל אחריות ולהתפטר.

הלהיט העדכני בוויכוח הוא, ללא ספק, "אתם משמחים את סינוואר". הוא מוטח בכל מי שמעז לקרוא לשחרור החטופים, או סתם לבטא את העובדה שהוא לא מרוצה עד הגג מהתנהלותה של מדינת ישראל. אז מי משמח לנו את סינוואר? ראש הממשלה טוען שהמוחים שהפריעו לוועדת הכספים שימחו את סינוואר. כל מי שתומך בעסקה משמח את האויב ואף מחזק אותו, שזה דבר נורא לעשות בזמן מלחמה.

אבל מי שמטריל את שב"כ כמו ח"כ גוטליב, או סתם פוצח בזובורים מתוזמרים על הרמטכ"ל בכל סקירה; מי שקורא לפטר את אילון לוי, הדובר המופלא והנדיר עם האנגלית האוקספורדית והגבות האקספרסיביות, כי הוא תמך במחאה - האם ייתכן שדווקא הם משמחים? את חמאס? טיפה'לה? חס ושלום ומה פתאום. אלו מחזקים ומעצימים את עוז רוחנו הלאומית, ומדכדכים עד מוות את הנייה, סינוואר ושאר המרצחים שוכני המחילות.

אז אם חשוב לכם לעשות סדר, ולהבין אחת ולתמיד מי אשם בכל מה שקרה פה, ומה משמח את סינוואר, הנני מגיש כשירות לציבור את תמצית הרשימה, וכפי שמתבקש ברוח השיר של ג'ולי אנדרוז ב"צלילי המוזיקה":

"שלט 'הפקירו', עצרת בקפלן / נאום של רונן צור, דיסקית באולפן "כאן" / עוד צעדה ושירים בכיכר / אלו דברים שמשמחים את סינוואר..."

(השיר עודנו בחיתוליו, וקוראינו המוכשרים מוזמנים להוסיף בתים)

• • •

ככל שנשמע יותר על עסקה כלשהי לשחרור החטופים, כך יגבר המתח, והוויכוח ייעשה בוטה יותר וחריף פי כמה. זה לא אמור להפתיע. מאז 7 באוקטובר, ולמען הדיוק - מאז סוף אוקטובר, אז התחילה ממשלת ישראל להיכנס לאירוע, הושקעו מאמצים רבים לסכסך בין משפחות החטופים לבין עצמן, ובינן לבין הציבור הרחב שתומך בממשלה. ההשקעה, חייבים להודות, הוכיחה את עצמה. יש סכסוכים ומתחים לרוב. המשפחות שנהגו באצילות ובאורך רוח כבר נחשבות לאויבות העם, וכל הכבוד למנהיגים המוכשרים שסכסכנות היא כוח־העל שלהם. ישראל כבר יודעת שהיא זקוקה למנהיגות אחרת, עם כוחות־על אחרים.

אני לא מזלזל בטיעונים נגד העסקה. יש לי בעיה עם הרטוריקה. השיקולים עוסקים במחיר שישראל תצטרך לשלם, מחיר שבכל מקרה יהיה גבוה ומאוד לא נעים. זאת בעיקר משום שעל מחדלים חמורים משלמים ביוקר. והמחדל של שמחת תורה האחרון הוא לדעת רובנו החמור והקשה בכל מחדלי ישראל לדורותיה.

כך או כך, חייבים להזכיר למי שנוטה לשכוח: משפחות החטופים אינן אשמות בכך שיקיריהן נמצאים בעזה. הן גם לא אשמות בכך שהן מאוד־מאוד רוצות שהסבים והסבתות, האבות והאחיות יחזרו כבר הביתה. וגם "עכשיו" זה באיחור רב, איחור מפלצתי וקורע את הנשמה.

אחד הטיעונים המרכזיים נגד עסקה הוא זה שמזכיר כי ברוב המקרים המחבלים המשתחררים לא הופכים להיות חובבי ציון או סתם אנשי משפחה למופת. לא, ברוב המקרים הם נשארים מחבלים ארורים, ולא פעם הם ינסו להרוג בנו. לטוענים כך יש רשימה לא קצרה של דוגמאות. משוחררי עסקאות קודמות אכן היו מעורבים בפיגועים, ואין ספק שאנשים שכאלה מוטב שיירקבו מאחורי סוגר ובריח.

מצד שני, אין ספק שאסור לנו לתת לאויב לחדור באלפיו ליישובינו ולחטוף ישראלים כאוות נפשו. אבל אם נודה על האמת, לארגוני הטרור אין בעיית כוח אדם. גם בעיית מוטיבציה אין שם, ואם לא היו משתתפים בפיגוע משוחררי עסקה כלשהי, אז אחרים היו משתתפים בה. לא הרכב המחבלים הוא הבעיה שלנו אלא החורים בהגנה. ואם אכן החלטנו שמעכשיו ועד עולם אף אחד לא מתקרב לנו לגדר, ואף אחד לא בוחן את סבלנותנו, זה לגמרי לא תלוש או חסר אחריות לתמוך בעסקה.

טיעון אחר שמוטח במשפחות הוא רגשי יותר ומכוון, תסלחו לי, קצת מתחת לחגורה. השאלה היא: למה אתם לא מסוגלים להיות כמו המשפחות הגיבורות ואצילות הנפש הללו, שמהרגע הראשון סירבו להתלונן ואמרו במפורש שהן מוכנות להקריב ולשלם את המחיר?

שתי תשובות יש לי לעמדה הזאת. הראשונה היא עקרונית. בשירותי הצבאי הזניח יצא לי לשמש מפקד צוות, ואילו אחד מהחיילים היה אומר לי משהו כמו "אם אני נפצע אני דורש מכם להשאיר אותי בשטח", הייתי אומר לו שהוא חבוב ושאני מת עליו, אבל אני לא באמת שואל אותו. העיקרון ש"לא משאירים פצועים בשטח" הוא ערך ולא עומד למיקוח, ואם ייפצע אז נפנה אותו ונטפל - גם אם זה יסכן את הכוח ויעכב את התנועה.

• • •

הבטחתי שתי תשובות, והשנייה פחות נעימה לי. אמסור אותה, אם כן, בדרך משל, והוא עלול להיות מעט חריף. ובכן, קורה לפעמים באיזו משפחה שאחד הדודים מגלה שהוא חולה במחלה ממארת ונוראה. הרופא אומר לו שנותרו לו חודשים ספורים לחיות, וגם בהם איכות חייו תהיה די עלובה. אותו דוד, מחילה על האלגוריה הפשטנית, כותב מכתב פרידה, לוקח אקדח ויורה לעצמו בראש. בהלוויה מספרים כל בני המשפחה המזועזעים כמה אצילי זה היה מצידו של הדוד ליטול את נפשו ולא ליפול למעמסה ולטורח.

אבל בפינת החדר ב"שבעה" יושבת עוד דודה. גם היא, כך מתברר, מתמודדת עם מחלה איומה. אוי לי, היא אומרת לעצמה. לי אין שום כוונה לירות לעצמי בראש. האם אני חייבת למישהו התנצלות? האם אני אמורה להרגיש ממש גרוע עם עצמי עכשיו? האם בני המשפחה עומדים להשמיץ אותי ולקרוא לי אגואיסטית, קטנונית ונהנתנית? כך, פחות או יותר, חשים קרובי משפחתי מול תצוגות ההקרבה ההרואיות שמוטחות בהם.

זכותם של בני משפחה לא לכעוס. מותר להם להאמין שאף אחד לא הפקיר את בנם. אבל אין להם זכות לתבוע מאחרים לאמץ את עמדתם ולהאמין שלא היתה הפקרה. אין להם זכות לקרוא לאחרים אינדיבידואליסטים או נהנתנים רק משום שהם תובעים לפדות את יקיריהם הנתונים בצרה ובשביה. בכל פעם שהם חוזרים ומטיחים "אנחנו אוהבים את הבן שלנו לא פחות מכם", כדאי שיזכרו כי יתר המשפחות אוהבות את מדינת ישראל לא פחות מהם.