ט"ו בשבט בתוך השפה העברית
סממני תכניו של ט"ו בשבט, שבראשם הקשר בין האדם לאדמה, הושרשו בשפה העברית, המכילה אינספור ביטויים הלקוחים מהטבע - כגון "בחור כארז", "נתלה באילנות גבוהים", "כי האדם עץ השדה" (מתוך ספר דברים), "הוא כמו בול עץ", "דבר אל העצים ואל האבנים" ועוד.
לדברי ד"ר יואל רפל, היסטוריון המתמחה בעם ישראל ובארץ ישראל, ספק אם יש עוד מקום בתבל שבו שמות האנשים שחיים בו קשורים כל כך לשמותיהם של העצים ושל הפרחים - כמו בישראל: תמר, אלון, אורן, רימון, ארז, אילן, דפנה, שקד, הדר, הדס, ערבה, דליה, ורד, לילך, חבצלת, נורית, גפן, רקפת, שושנה ועוד רבים. "ט"ו בשבט הוא בעל ערך עצום להעלאת הקשר בינינו לבין האדמה שאנו חיים עליה", מדגיש ד"ר רפל. "ראוי שחג זה יקבל כבוד, מעבר למנהגים המוכרים של נטיעת שתילים ואכילת פירות יבשים".
בעקבות העץ של חוזה המדינה
בעת ביקורו של בנימין זאב הרצל בארץ ישראל ב־1898, חוזה המדינה נטע עץ ברוש במוצא, בדרכו מירושלים בחזרה ליפו. ליד עץ זה ערכה התנועה הציונית את טקס הנטיעות השנתי בט"ו בשבט משנות ה־20. בשנתה הראשונה של מדינת ישראל, בט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949), התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים הישיבה הראשונה של האסיפה המכוננת (לימים הכנסת). רוב הנבחרים הגיעו לירושלים מהשפלה, ובדרכם עצרו בשער הגיא לטקס נטיעת עצים. מאז נחוג יום הולדתה של הכנסת מדי שנה בט"ו בשבט
משימה חינוכית: "לחבב את הנטעים בפני התלמידים"
ט"ו בשבט נחוג בעם היהודי כבר אלפי שנים, אף שאין מקור ברור לתחילת ציונו. במשנה נקבעו ארבעה ראשי שנה: א' בתשרי, א' בניסן (ראש השנה למלכים ולרגלים), א' באלול (ראש השנה למעשר בהמה) וא' בשבט (ראש השנה לאילנות). לבסוף נפסק שראש השנה לאילנות יחול ב־15 בשבט, תאריך שמשפיע כמעט על כל המצוות התלויות בארץ, ובכללן ערלה, ביכורים, תרומה ומעשר. בתקופת העלייה הראשונה, מ־1881, ראו בט"ו בשבט יום חג בסימן התעוררות האומה לתחיית היישוב בארץ, וב־1884 בחרו חלוצי המושבה יסוד המעלה (שנוסדה שנה קודם) לנטוע את עצי הפרי הראשונים בט"ו בשבט.
בשלהי המאה ה־19 הציעו אנשי חינוך בארץ ישראל "תוכנית חינוכית לילדי האיכרים, שבמסגרתה יראו בט"ו בשבט יום חג לנטיעת אילנות". בט"ו בשבט 1890 התקיימה לראשונה נטיעה במסגרת ציבורית־חינוכית, שבמהלכה המחנך זאב יעבץ הוביל את תלמידי בית הספר בזיכרון יעקב בנימוק ש"עלינו לחבב את הנטעים בפני התלמידים, ברוב חן והדר".
בתחילת המאה ה־20, המחנך חיים אריה זוטא שכנע את אגודת המורים העבריים בארץ ישראל לבחור בט"ו בשבט כיום הנטיעות הלאומי במערכת החינוך (במקום בט"ו באב), ובט"ו בשבט 1907 התקיים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל טקס הנטיעות הלאומי הראשון, בהשתתפות 300 תלמידי בתי ספר שונים. יוזמה זו נטמעה ברחבי ארץ ישראל - והיא מתקיימת עד היום.
המרדף אחרי "אות הצמח"
שאול לדני (88), שבמשך עשורים התפרסם בספורט ההליכה, סיפר לנו השבוע על מרדף אישי שבו היה שותף בקשר לט"ו בשבט: "אני פעיל כבר עשרות שנים באספנות של 'ישראליאנה'. יום אחד נתקלתי בשוק הפשפשים בסיכת דש קטנה ממתכת שלא הכרתי, ועל חזיתה תבליט של שלושה פרחים עם המילים 'אות הצמח תש"ז' (1947).
"יצרתי קשר עם כ־200 חברים ומכרים בקהילת האספנים, אבל איש לא שמע על 'אות הצמח'. התחיל בינינו מרוץ של יוקרה, מי הראשון שיגיע למידע המסקרן.
"לא ויתרתי, וניצחתי גם הפעם: מצאתי ש'אות הצמח' היה חידון כלל־ארצי של היכרות הצומח, שהתקיים בט"ו בשבט ביוזמת בית הספר בורוכוב בגבעתיים. כל משתתפי החידון קיבלו את אות הצמח, ואילו המצטיינים זכו בפרסים. החידון התקיים במשך תקופה קצרה בלבד לפני הקמת המדינה, והשתתפו בו רק כמה מאות תלמידים - עד שהוא הופסק במלחמת העצמאות. הוא לא חודש שוב, ולמעשה נשכח".
חג הצבע של רושקביץ
ט"ו בשבט הוא הזדמנות מצוינת לחזור לכישרונו של המאייר הדגול פרץ רושקביץ, שנמנה עם חלוצי המאיירים בארץ ישראל בשנות ה־40 וה־50. רושקביץ, שנולד בגרמניה ב־1901, למד בצעירותו בבית ספר לאמנות שימושית בברלין, וכשעלה לארץ ב־1933 הציג באיוריו את היישוב הארצישראלי מתוך גישה ציונית נאיבית, שביטאה את רגשותיו לארץ ואת אהבתו לילדים. עבודותיו הגרפיות מבוקשות מאוד בקרב אספני ה"ישראליאנה" - פריטים נוסטלגיים שנוצרו בארץ ישראל ובמדינת ישראל - ומחירי פריטיו נוסקים במכירות פומביות עד לאלפי דולרים (תודה לאספן הדי אור).
