לפעמים אנשים שואלים אותי אם כדאי להיות זמרת, וכשאני אומרת לא - הם צוחקים כאילו התבדחתי. אבל האמת היא שאני בכלל לא בטוחה. זה נשמע קצת מוזר, אני יודעת. בכל זאת, כשאת זמרת אנשים משלמים לך כסף כדי למחוא לך כפיים. לפעמים נותנים לך הנחה בלי שביקשת. אנשים זרים ניגשים כדי להגיד לך דברים נחמדים ואז מתחפפים. אני בוחרת בזה בכל יום, רק לא בטוחה שהייתי בוחרת בזה מחדש.
השבוע חישבתי שאני זמרת כבר 18 שנה, שאלוהים יעזור לי. ב־2026 אחגוג 20 שנה לאלבום הראשון שלי, אבל 18 שנה איכשהו נראות כמו יותר זמן. כשאת זמרת, 18 שנה זה בערך הזמן שלוקח לנגנים להתייחס אלייך ברצינות כשאת אומרת להם "זה לא הקצב הנכון" או "תחליש". בשנה ה־17 הם עדיין יגידו לך שהם מחלישים, אבל רק יעשו כאילו עם האצבע.
דמיינו שהבת שלכם באה אליכם ואומרת: "אבא, אמא, החלטתי להיות מוכרת סנדוויצ'ים. אני מכינה סנדוויצ'ים ממש טעימים, והחלטתי להפוך את זה למקצוע". הייתם אומרים לה: "אוקיי, בת, יש מקצועות שמשלמים טוב יותר, יש מקצועות שבהם הפרנסה יותר מובטחת, אבל אם זה החלום שלך - מי אנחנו שנעמוד בדרכך. שאי ברכה ושימי לי זיתים".
עכשיו דמיינו שהבת שלכם רוצה למכור סנדוויצ'ים, והם באמת אחלה סנדוויצ'ים, מושקעים, עם פסטו או גבינה של הביוקר, ואז מתברר שכולם מחלקים סנדוויצ'ים בחינם ושממילא אף אחד לא רעב.
• • •
אבל להיות זמרת זה להבין משהו שאי אפשר להסביר אותו במילים, בטח לא למי שהוא לא זמר. זה הקסם הזה שקורה בין אמן לקהל, שאפשר לנסות אותו שוב ושוב בכל ערב ורק לפעמים להצליח. הקסם הזה שלקח לך לפחות עשור ללמוד, כי אי אפשר ללמד אותו בבתי הספר למוזיקה.
הוא דורש מאות חזרות "על רטוב", בבתי קפה שבהם מפעילים את מכונת הקפה תמיד בשיר השקט, באולמות חצי ריקים, בחתונות, בימי הולדת, כשכולם מתעניינים פחות בך ויותר בכיבוד, בימי העצמאות על במה חצי מאולתרת, איפה שיש את הפעוט הזוחל שבסוף תמיד מגיע לבמה. זה לעשות "ברייב הארט" עד שאת מנצחת. אלה המקרים שבהם הקהל לא בא לשם בשבילך, ואת מנסה שהוא ייצא משם איתך.
להיות זמרת זה להיעלב לפרנסתך. זה אמנם לא מה שמשלמים לך לעשות, אבל זה מה שאת עושה רוב הזמן. עם הזמן זה הופך לשריר כל כך חזק, שהוא עובד גם בלי שתרגישי. האם נעלבתי ממשהו היום? סביר שכן, אבל אני לא זוכרת ממה. אולי מהופעה שבוטלה, אולי מהפוסט שלא הולך, אולי מזה שכולם אוהבים עכשיו זמרת אחרת.
זה לטפח עור עבה מספיק כדי להמשיך, ודק מספיק כדי לכתוב על זה שירים. זה לצחוק מתגובות ומהודעות נאצה כי א', הזעם שבהן כל כך מוגזם שזה קומי, וב', בהינתן שאת מסתובבת בכל הארץ, יש סיכוי מסוים שהשולח ואת תיפגשו מתישהו בחיים האמיתיים. את לא תזכרי שום דבר, אבל הוא יתפדח רצח.
להיות זמרת אומר שכולם חושבים שהם יכולים לתת לך עצות: נהגי מוניות שולחים אותך להתרוצץ בבגד ים ב"הישרדות"; פקידים בבנק מסבירים לך שמה שאת צריכה זה להוציא שיר "מקפיץ"; האחות של גיסך שואלת אותך למה את לא משתפת פעולה עם שלמה ארצי, כי "אתם תהיו שילוב ממש מתאים"; האיש שישב בשורה הראשונה בא לחדר האמנים להתלונן על רשימת השירים, אף על פי שכל ההופעה הוא היה בטלפון.
להיות זמרת אומר שגם בגיל 44 את מקשיבה למוזיקה כמו ילדה בת 17. בוכה בפזמון, עושה קול שני ליוני רכטר באוטו. פעם בכמה חודשים (אם יש לך מזל) את תיתקלי בשיר כל כך יפה - שהוא ירגיז אותך ממש, כי הוא לא שלך ולא את כתבת אותו. להיות זמרת אומר שאנשים כל הזמן שולחים אותך "לכתוב על זה שיר", כולל בסיום שיחת הטלפון הכועסת עם חברת הגז.
• • •
להיות זמרת זה לקבל תשלומים בשוטף פלוס 30, או 60, או 90, או מי יודע, וכשרואה החשבון שולח לך מייל כדי לשאול אילו הכנסות את צופה לרבעון, את עונה לו "חחחחחח". להיות זמרת זה להרוויח בשעה את מה שאמא שלך מרוויחה בחודש, ובכל החודש שאחריו להרוויח את מה שהיא מרוויחה בשעה. זה לפוצץ את כל הכסף שיש או שאין על הקלטות של הפילהרמונית של בודפשט, אפילו שאת יודעת בוודאות שהיחידים שיבדילו בין זה לבין מיתרים מסונתזים מהמחשב הם את ועוד כמה מוזרים. זה ללכת לאיבוד במוזיקה, והכי־הכי טוב - כשזה קורה על הבמה ואת מפספסת את הכניסה שלך בבית השלישי.
להיות זמרת אומר שאף אחד לא מבין מה את עושה כל היום, גם אחרי שאת מסבירה. זה להפנים שלא כולם יאהבו אותך, אפילו הרוב, ושאין שום דבר שאת יכולה לעשות בעניין. זה להציע את עצמך למכירה ולראות אם יש מי שקונה. זה לספור מחיאות כפיים - לא רק את המספר, אלא גם את העוצמה. זה לא לשמוע את המחמאות, ואני לא מתכוונת "לא להקשיב" - אלא לא לשמוע מלכתחילה. לראות את השפתיים זזות, לעמוד שם, לחייך ולהגיד תודה. להבין שככל שתנסי להיות מישהי אחרת, עם הזמן זה יכאיב לך יותר. להבין שלהיות את זה לא פשוט בכלל, ושאת צריכה להבין מי את קודם.
להיות זמרת זה להתעקש אף על פי שהרוב המוחלט מוותרים, ממש בהתחלה או אחרי כמה שנים. והרי התגובה ההגיונית היא לוותר, להחליף מקצוע או להתחתן עם כסף, לעשות ילדים, להתמסר לדברים אחרים, מכאיבים פחות. להיות זמרת אומר שכשאת מצליחה, את צריכה לזכור להוריד את הראש, וכשאת נכשלת - לזכור להרים אותו. להיות זמרת אומר שאת באחוז הבודד של המשוגעים שפשוט לא יכולים אחרת. חבל מאוד שאי אפשר לדעת מראש לאיזה סוג את שייכת.
למה בכל זאת אני זמרת:
1. אפשר לקום מאוחר. פעם התקשרו אלי ב־7:30 בבוקר מאיזו תחנת רדיו והעירו אותי. הכרחתי אותם להדפיס ולתלות שלט "לא להתקשר למוזיקאים לפני 10:00". הם באמת הדפיסו ותלו, ואני יודעת את זה כי הם שלחו לי תמונה.
2. כי זה המקצוע הכי טוב בעולם (בשבילי).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו