למה, למרות שלא הכרתי את אלקנה ז"ל שנפל בעזה, הייתי חייב להשתתף בהלווייתו

הדרך להר הרצל היא כביש עמוס. צומת עתיר כלי רכב, רכבת שעוברת ביניהם ורמזורים מסובכים לכל כיוון. ותמיד כשיש הלוויה היא עמוסה ובלתי אפשרית, לא כל שכן כשיש שלוש הלוויות באותו היום. ביום שלישי השחור החלטתי שאני שם את פעמיי להשתתף בהלווייתו של רס"ל (מיל') אלקנה יהודה ספז הגיבור, מהרוגי האסון בחאן יונס.

חניתי רחוק והתקדמתי מהר, אבל בסמוך להר הבנתי שיש יותר מדי אנשים. פתאום ראיתי בצד מחזה מרהיב ממש: בצד הכביש, במקום כמעט בלתי נראה, עמדה חבורת אנשים, חלקם אוחזים בדגלים, במעין מסדר כבוד לאלקנה ז"ל, כמקובל בעוד הלוויות קדושים. שמעתי שבדרך לקריית שאול באותו יום נעמד מסדר ארוך כזה לכבודו של איליי לוי ז"ל. אבל ליד הר הרצל התנאים הם כאלה שאי אפשר באמת לעמוד בצד הכביש, כי אין צד הכביש - רק דבוקת מכוניות צופרות ופונות לכל עבר. וגם ירד גשם לסירוגין והכל היה מוזר מאוד, והם עמדו שם ואני פשוט עמדתי לידם והשלמנו את שורת הכבוד הזו.

לא הכרתי את אלקנה ולא את משפחתו. אפילו לא שמעתי את דברי ההספד לכבודו ורק חשבתי והרגשתי שזה קצת מוזר שלא אשתתף בהלוויה של מישהו שמת בשבילי. לגמרי לגמרי בשבילי. הוא היה שם בשבילי והוא לחם שם בשבילי והוא נפל שם בשבילי. אם הוא היה חוזר הביתה בשלום, סביר להניח שלא הייתי פוגש בו מעולם, למרות שהוא כל כך הקריב וסבל בשבילי (אחר כך שמעתי שהוא בכלל היה פטור מגיוס והתעקש להתגייס). אבל אם הוא מת בשבילי - אפשר רגע לעמוד בגשם במסדר המסכן הזה ולחשוב עליו. וזה מה שעשיתי. עמדתי וחשבתי עליו. ומה שחשבתי היה קצת מוזר. כי לא חשבתי על גבורתו ולא על אחדות ישראל ולא על הנהרגים ועל קידוש השם ועל מקומם בגן עדן. חשבתי על זה שהאיש הצעיר הזה שנקבר עתה היה איש מאוד־מאוד טוב.

• • •

ביום שני, עוד בטרם האסון הנורא הזה, הגעתי משועשע לשידור רדיו ושיתפתי את המאזינים בשטות מפוארת שעלתה במוחי בדרך לשידור. מיהרתי בדרכי כי משהו עיכב אותי ובעת הנסיעה הייתי ממש בלחץ. הייתם מימיכם בלחץ בשעת נהיגה בכבישים עמוסים? משהו קשה מתרחש שם. הנהג הממהר מתחיל להתחשבן עם הגורמים שמעכבים אותו. הוא מתחיל לשנוא מכוניות שמתמהמהות, הוא מתעב נהגים הססנים, הוא מפעיל את מוחו בכל מיני תבחיני שיגעון מוזרים: הטויוטה ההיא אשמה בכל. מי, מי נתן לו רישיון. הוא לא החליט אם הוא לכאן או ל... תחליט! תחליט כבר! וקללות וניבול פה וצפירות, ואז הוא מושיב במחשבתו מסקנה שנשמעת לו הגיונית לחלוטין: אם כולם היו ממהרים, היו הרבה פחות פקקים. הרבה פחות.

בזה הוא צודק דווקא. סעו לניו יורק והיתקלו בתמרורים המפוארים שאין אצלנו בארץ: NO STANDING או NO STANDING ANY TIME. לאמור: העצירה אסורה או העצירה אסורה בכל עת. זה לא לא לחנות או לא לפנות - זה לא לעצור. משנע: התנועה בנתיב הזה צריכה לזרום במהירות כל הזמן. ואכן, הנהגים ממלאים אחר רוח ההוראה הזו ונוסעים מהר כמו חיות רעות.
לא צריך להעתיק את המנהג ככתבו, אבל אם כולם היו ממהרים - אכן היו הרבה פחות פקקים. הן חלק גדול מהעיכוב נגרם בגלל השניות הקטנות: השיהוי לפני הלחיצה על דוושת הגז, הנסיעה האיטית והמנומנמת, ההיסוס לפני פנייה וההאטה כדי לראות אם ההוא באמת מוש בן ארי או סתם אחד עם דברים על הראש; ואם כולם היו ממהרים, כמוני למשל, הכל היה נחסך וזז.

ופתאום הבנתי, תוך כדי עצבים - והרי משהו אחר לא היה לי לעשות חוץ מלהתעצבן ולהסיק מסקנות, הרי עמדנו, לעזאזל - פתאום הבנתי שזו כל הבעיה של כעסים וחוסר סובלנות בכביש. זה לא שיש אנשים טובים ורעים, יש אנשים שממהרים ואנשים שלא ממהרים. וכיוון שהכביש הוא כביש אחד לכולם, זה לא יכול להסתדר. מה נעשה? הן אי אפשר להגיד לממהרים שלא ימהרו. אנשים, גם כאלה שלא חוטאים באיחורים, לפעמים ממהרים. גם אי אפשר להגיד ללא ממהרים שימהרו. הם בכיף שלהם. שבים מהעבודה ואין ילדים לאסוף. בדרך לעבודה, אבל זו שלא כיף להגיע אליה. בקיצור, הם בכיף שלהם. מה עושים, אפוא?

• • •

והרעיון האידיוטי שלי היה כזה: שלממהרים יהיה איזה וינקר מיוחד או צ'קלקה על הגג, שיאירו ויהבהבו ויהיה כתוב עליהם: ממהר/ת. והנהגים האחרים, הלא ממהרים, פשוט יסטו רגע הצידה וייתנו זכות קדימה למי שממהר, כמו שהם עושים במקרה של רכבי חירום (שותפתי לטור הזה, הציירת לי-אור עצמון פרואין, סיפרה לי שהיא תמיד דומעת כשאמבולנס מפלס דרכו בין המכוניות. לא רק בגלל החולה שבפנים, אלא בגלל ההתרגשות מזה שכולם מפנים לו דרך באהבה. יפה אמרה). הם הרי לא יכולים להתנגד לזה: הם הרי לא ממהרים! והסיבה היחידה שזה לא קורה היא כי הם לא יודעים שהדפוק הזה, שעוקף ומצפצף, פשוט ממהר! וברגע שהם יידעו, הם בטוח ייעתרו בשמחה.

וברגע ההוא פתאום חשבתי על השטות הזו, ושמתי לב בהתרגשות שהיא אכן אמיתית. זה לא ממש הולך לקרות מחר, אבל אם מישהו ייקח את הבדיחה הזו ברצינות ויטיל על גגו בחבטה נורה מהבהבת כזו, הנהגים האחרים יפנו לו דרך. איך אני יודע? כי אני נוהג בכבישי ארצנו כבר 30 שנה ועוד לא היתה פעם אחת - פעם אחת! - שבה ביקשתי לעקוף או להידחף, ולא נעניתי בחיוב ובחיוך. כשמישהו עושה את זה מבלי לבקש זה מעצבן, בגלל החוצפה. אבל כשמבקשים? כל הכביש מלא מחוות וחיוכים ומחוות תפאדל ותודות ונענועי ראש לשלום.

אנחנו הרבה יותר טובים ממה שנדמה לנו. הרחוב שלנו רווי בטוב איתן, שמסתתר בכל מקום. כל הדיבור המיותר על בעיות ההתנהגות של החברה הישראלית, על אלימות ועל מזג חם - לא נכון, ואם משהו נראה כך, זה בשל בעיות תקשורת. בבסיס, משהו מאוד טוב וחם מתרחש ברחובות וכל זה נכון גם לעולם הקודם, זה שלפני האסון והמלחמה, למרות שהוא היה רווי במחלוקות ובמריבות. בתקופה הזו - הכל השתדרג ועלה קומה. הטוב החבוי פרץ החוצה והשתלהב ללהבה. בבסיס נותר הטוב הבסיסי, של נהג לנהג אדם, ומעליו השתרגו ועלו משרתי ציבור אדיבים ומעליהם מתנדבות ומתנדבים ומעליהם בני משפחה של לוחמים ומעליהם לוחמים ותומכיהם.

• • •

ולמעלה למעלה, בקצה הפירמידה, שוכנים כבוד הגיבורים הקדושים. מוסרי הנפש. בהם אלה שהובאו למנוחות השבוע. עוד לפני שהם גיבורים ועוד לפני שהם מגש הכסף ועוד לפני שהם קדושים שאין כל מלאך וברייה יכולים לעמוד במחיצתם - הם בני אדם טובים. טובים. שנטלו את הטוב הטמון בהם והגדילו אותו והעצימו אותו עד שהפכו להיות מה שהם. הכי טובים שיש. שהיו.