"הרגע הכי מפחיד היה בירי הרקטות בשעה האחרונה של המבצע"

מתי בפעם האחרונה ישנת לילה שלם?

"בלילה שבין שישי לשבת, יום אחרי המבצע. זו היתה הפעם הראשונה שבאמת הצלחתי לישון אחרי 11 ימים שבהם היה בלתי אפשרי לעצום עין, אבל מה שקרה הוא שבשש בבוקר הבן שלי, עילי, החליט שצריך להתעורר. הוא בן שבע והכי מחובר אלי מהילדים, והוא כל כך התגעגע, אז נראה לי שהוא קם מההתרגשות שכולנו בבית. הייתי מאוד חסר לו בימי המבצע והוא הכין לי קפה והביא עוגייה של פרצוף מחייך ואמר 'אבא, זה הפרצוף שלי שהתגעגעתי אליך'. קמתי מהשינה, אבל בכיף גדול".

מתי בפעם האחרונה פחדת על חייך?

"פחדתי לאורך כל ימי המבצע. תוך כדי עבודה אתה לא בתוך זה לגמרי, אבל היו רגעים שבהם אתה תחת אש ומפחד. הרגע הכי מפחיד היה בשעה האחרונה של המבצע. נסעתי בחצות וחצי משדרות הביתה לקיבוץ זיקים, מתוך הבנה שיהיה ירי. זו נסיעה של חצי שעה בערך, וכשהגעתי לזיקים גיליתי שסגרו את הכניסה ליישוב מחשש לירי נ"ט. פניתי לשמורת כרמיה, הכל היה חשוך בטירוף ואיבדתי את הדרך. אני לבד, ותוך כדי מתחיל ירי מטורף. עצרתי את הרכב ושכבתי על הרצפה כשמעלי יש יירוטים. התקשרו אלי והייתי צריך לעלות לשידור, אבל אני במקום חשוף ופתוח ואלה היו שש דקות של רקטות בלי הפסקה. התקשרתי לרכז הביטחון של היישוב וקצת צעקתי עליו מרוב שהייתי בלחץ. הוא הכווין אותי לכניסה, אבל זה כבר היה אחרי שעברתי סרט משוגע".

מתי בפעם האחרונה התאכזבת?

"בלילה של סיום המבצע, כשבחצי השעה האחרונה היישובים טווחו בלי הפסקה. לא יכול להיות שיש פצוע בבארי ומטוסי הקרב לא מגיבים. רק בבוקר הבנתי עד כמה הסיפור הזה מטורף, כי ההנחיה היתה אחת: רק אם יש ירי לת"א מגיבים. זה סיפור מאכזב, כי אחרי כל מה שקרה כאן, אחרי כל מה שזעקנו ואחרי כל ההבטחות שהמשוואה משתנה, ברגע האמת אתם מגיבים ככה? אני מתרחק מהעניין הפוליטי, כי אני לא פרשן אלא עיתונאי שבא מהשטח, אבל אני מאוכזב מההתעלמות מהעוטף ואני מקווה שזו היתה האכזבה האחרונה. בסיום המבצע הבטיחו שהדברים יתנהלו אחרת. האם אני אופטימי? לא".

מתי בפעם האחרונה ניגשת למבחן?

"לפני שלוש שנים למדתי נהיגה מונעת ונכשלתי פעמיים במבחנים. למדתי את החומר, אבל בפעם השלישית מישהו לימד אותי שיטה מסוימת וכך עברתי את המבחן. הייתי תלמיד לא טוב עד כיתה ח', ואז אמא שלי החליטה שאין דבר כזה. היינו משפחה לא משופעת בכסף ועם לא מעט קשיים, אבל היא לא ויתרה והביאה לי מורים פרטיים. הרגשתי אז שאני חייב את זה בשבילה, ולמדתי. בכיתה י' הזמינו את הוריי לטקס סיום שנה, ואחרי שנים של מורים פרטיים, כשכל שקל שהיה לה היא שמה עלי, קראו לי לבמה כתלמיד מצטיין. היו לאמא שלי כמה רגעים להיות גאה בי מאז שאני בתקשורת, אבל זה רגע שהיא לא שוכחת. זו היתה נקודת השינוי שבה האמנתי שלא משנה מה קיבלת בילדות, מאיפה אתה בארץ ובאילו קשיים נתקלת, אתה יכול להצליח.

"עבורי, ערוץ 10 היה המטרה שלי. בשלב מסוים כשעבדתי ברדיו דרום באתי לערוץ 10, עליתי לקומה ה־15 בלי לקבוע לפגישה וביקשתי לדבר עם המנכ"ל. הוא לא היה במשרד, אז ישבתי וחיכיתי לו וכשהוא בא אמרתי לו 'אני רוצה להיות כתב הדרום שלך'. הוא רשם את שמי וזכר אותי. אתה פשוט צריך להציב מטרה ולרוץ אליה".

מתי בפעם האחרונה בילית עם המשפחה?

"אני מקפיד לבלות איתם בכל יום לפחות שעה, זה הכיף שלי במהלך היום. ללכת איתם לים, לשחק משחקי קופסה, לעשות טיול אופניים או לצפות בסרט, כשעין אחת איתם ועין אחת על הטלפון. תמיד אחד מהילדים אומר לי שעדיף כבר שלא אהיה איתם, כי אני עובד. אני יודע שזה לא בסדר, אבל אין ברירה כי אני חייב להיות זמין 24/7.

"הכי קשה היה לא להיות איתם במבצע הזה, שנמשך 11 יום. רגע לפני שהכל התחיל אמרתי להם לצאת מהאזור והם נדדו מאזור ב"ש לשדות ים והתארחו אצל קרובי משפחה מכל הצדדים. כשהם בבית, הילדים שלי תמיד ישנים בממ"ד. זה החדר של התאומים, ובשלושת החודשים האחרונים אמרי, הגדול, החליט לבד שגם הוא ישן שם בלילות. אני בטוח שהוא יודע למה הוא עושה את זה. זה לא נעים להעיר ולהריץ אותם באמצע הלילה לממ"ד. חווינו את זה".

מתי בפעם האחרונה התרגשת מאוד?

"במהלך המבצע, במונולוג שלי בשידור חי, שבו אמרתי שאני לא עוזב את הבית שלי כבר שנתיים מתוך אידיאולוגיה. אני נלחם עם אשתי במשך שנתיים להישאר לחיות בקיבוץ זיקים מתוך אידיאולוגיה, מתוך אהבה למקום הזה וכדי שבצד השני יידעו - אנחנו לא קמים והולכים מכאן. ראו בשידור שמאוד התרגשתי, אי אפשר היה להסתיר את זה. זה נאמר אחרי ששמעתי את רביב דרוקר, שאני מאוד אוהב והוא עיתונאי על ומודל לחיקוי מבחינתי, מדבר בצורה שהרגיזה אותי. הרגיזה אותי חוסר ההבנה, וכששמעתי שמדברים על הפסקת אש זה היה מבחינתי שאנחנו אומרים 'בואו נחזיר את המצב לקדמותו', וזה הטריף אותי. אנחנו 20 שנה חווים את הטירוף הזה, וכשאתם חווים אותו כמה ימים, במקום לעמוד ולהגיד 'בואו נהיה איתם', אתם מדברים על הפסקת אש. לא תכננתי את הרגע הזה, וגם אם הייתי בונה נאום שלם הוא לא היה יוצא ככה.

"אני חושב שהקפדתי במשך עשר שנים להציב בראש סדר היום את העוטף, גם כשהיו אירועים לא כאלה משמעותיים ברמה הארצית, אבל הסיפור האישי שלי היה בחוץ. אולי הייתי צריך להכניס אותו קודם, כי אם יש לך כוח, תשתמש בו ותעזור לסיפור הגדול.

"אחרי השידור הזה הגיעו אלפי תגובות. אני עדיין מגיב לאנשים בפייסבוק ובאינסטגרם, כי אלה אלפי הודעות שאני עונה עליהן אחת־אחת. ביום שאחרי באה שיירה של כלי רכב עם דגלים, אוכל, פרחים ובקבוקי יין, זה היה מטורף. אנשים ירדו מהמרכז במיוחד כדי לבוא להחמיא ובסוף זה הכי מרגש. אנשים שאמרו 'רק באנו להגיד לך תודה' והתרגשו שמישהו אומר את מה שיושב להם על הלב. עברתי את צוק איתן, את עמוד ענן ואת עופרת יצוקה, אני מגיש תוכנית יומית, אבל הפעם כמויות התמיכה, ההזדהות והאהבה היו בלתי נתפסות. זה היה באמת מרגש, מצמרר ומחזק".

מתי בפעם האחרונה יצאת לחופשה?

"לפני שבועיים נסעתי עם המשפחה לסופ"ש באילת. נסענו לנקות את הראש אחרי החוויות הלא נעימות שעברנו בעוטף בחודשים האחרונים, רצינו לנשום אוויר בלי חשש. הרגשנו שהילדים צריכים את זה אז נסענו מרביעי עד שבת והיה נפלא. ביום שישי בעוטף יש משהו שהוא לא מושלם. בעזה אוהבים לירות בתשע בערב, הם תמיד רוצים להרוס את ארוחת שישי ולכן גם בסופ"ש רגוע אתה תמיד בדאגה ובחשש אם יהיה ירי, מה לעשות עם הילדים והאם אפשר להיות בארוחה בחדר האוכל בקיבוץ עם כולם או שעדיף להשאר קרוב לממ"ד.
"אנחנו עדיין צריכים חופשה זוגית, רק אני ואשתי אילת. הכרנו כשהיינו סטודנטים, אני הייתי בן 27 והיא בת 25. נפגשנו ביום הולדת של חברים. התיישבה לידי מישהי שניסתה להתחיל איתי, וכשהיא קמה לשירותים אילת התיישבה לה במקום - ומשם הכל היסטוריה".

מתי בפעם האחרונה רבת עם מישהו?

"אתמול בלילה. אילת ואני לא רבים, אבל אנחנו מנהלים שיח ארוך לגבי המגורים שלנו. אילת מאוד רוצה לעזוב את זיקים ואת העוטף, כבר הרבה זמן, כי מבחינתה אלה לא באמת חיים. אנחנו חיים פה עם מזוודה באוטו כבר שלוש שנים, לא רק בימי לחימה. בבגאז' של הרכב שלה יש מזוודה ובכל פעם שיש אירוע, גם אם זה משהו קטן, היא לוקחת את הילדים ונוסעת. זה קרה גם בשתיים או שלוש לפנות בוקר, וזה בגלל שהנפש לא מאפשרת לה להישאר כאן. היא עורכת דין שעובדת במשרה מלאה, מאוד קשה לה, והיא גיבורה. רוב היום היא עם הילדים לבד תוך כדי המציאות המטורפת הזו, אז היא מסתכלת על דירות במרכז ומבחינתה היתה רוצה לגור בת"א.

"לי זה קשה. אני מרגיש שזיקים זה הבית. לא באתי לכאן מטעמים אידיאולוגיים, באנו כי ראינו חיי קהילה, חוף ים ויתרונות כלכליים לגור כאן, והחלטנו שזה הדבר הנכון. היום אני פה מאידיאולוגיה, ואני תמיד מצטלם כשהדגל מאחוריי ורוצה שבצד השני יבינו שזה הבית. אני מבין שעבור הילדים זה נכון לעזוב, למרות שהם יגידו אחרת. אז גם הלילה דיברנו על עזיבה ואני לא יודע מה יהיה. אמרתי לאילת שברגע שהיא לוחצת על הכפתור, אנחנו הולכים. אני לא אובייקטיבי, כשהיא תגיד די זה יהיה די. אני לא יודע אם יהיה פה שקט עכשיו, כרגע אני מנסה להדוף את זה".

מתי בפעם האחרונה בכית?

"בשבוע שעבר. שידרנו עד אמצע הלילה והיה רגע שבו חזרתי הביתה לזמן קצר וחשבתי על הסיפור של עידו אביגל ז"ל, הילד בן ה־5 משדרות שמת מירי רקטה בתוך הממ"ד. כשיש אירוע שגורם לי להזיל דמעה אני אבכה, ופה בכיתי בלי הפסקה. אתה מסתכל עליו ורואה את הילדים שלך, ובין לבין אני משדר ומקבל הודעה שהעיניים שלי אדומות, וזה לא כי הייתי עייף, אלא כי לא הפסקתי לבכות".

מתי בפעם האחרונה הרגשת גאווה?
"אני מאמין בלקחת סיפור ולטפל בו עד הסוף. ככה היה בפרשת ראש עיריית אשקלון איתמר שמעוני, שהורשע בלקיחת שוחד, במרמה, בהלבנת הון ובעבירות נוספות, שבה טיפלתי עד שהוא הודח ובקרוב הוא הולך לכלא. כך זה גם בטיפול במרכזי חוסן בעוטף ובאמירה 'אין נפגעים בגוף, יש נפגעים בנפש'. אם אתה לוקח סיפור ומציף אותו קדימה, אני מאמין שאפשר לשנות את המציאות.

"הכי גאה הרגשתי לפני שבועיים וחצי. כאבא, אני תמיד שומע על הילדים שלי שהשתוללו. כשהמדריכה של אמרי קראה לי שאלתי את עצמי 'מה עכשיו?' ופתאום היא אמרה 'הבן שלך פשוט מדהים. איך הוא עוזר לחברים שלו ומנסה לחבר בין כולם כשיש תככים, הוא הגורם המקשר והמחבר'. מה צריך יותר מזה? כשהבן שלך לוקח מהבית את ערך החברות, כל השאר זה שטויות".

מתי בפעם האחרונה גילית על עצמך משהו חדש?

"לפני שנה בערך גליתי שיש לי שריטה. פתאום תפסתי שאני חוזר הרבה למקומות שגדלתי בהם. אני חוזר לבית שגדלתי בו בשכונת רמות בב"ש, או לבית בשכונה ט' שבו גרנו בשכירות. היו לי קשיים כילד. הייתי אהוב, אבל הייתי נמוך מאוד והיה לי קשה חברתית. לא שלא היו לי חברים, אבל אני זוכר שכולם יצאו בכיתה ז' וחשבו שאני ילד קטן ומצאתי את עצמי מחוץ למקומות והתביישתי ללכת עם כולם. השיר של ציפי שביט 'הייתי הילד הכי קטן בכיתה' הוא עלי, זה מסוג הטראומות שנשארות.

"כשאני חוזר לבתים האלה הם מחזירים אותי לקרקע. את הבניין בשכונה ט' לא אשכח, שם שטפתי מדרגות כדי לממן שיעורי נהיגה. ההורים שלי עבדו, אבל היו לנו קשיים כמו לכולם. הם היו צריכים לכלכל את עצמם ולא היו מותרות. אנחנו שלושה אחים, אני האמצעי בין שתי אחיות ולא החסירו ממני כלום, אבל הרגשתי שזה נכון לא לקחת מהם כסף לשיעורי נהיגה".

מתי בפעם האחרונה חשבת לעזוב את המקצוע?

"בחצי השנה האחרונה קיבלתי שתי הצעות, אחת מהן מאוד קונקרטית, להצטרף לפולטיקה ולהיות בחמישייה הראשונה של מפלגה. חשבתי על זה לעומק, כי אני מאוד אוהב ורוצה להשפיע, אבל אני חושב שזו לא תקופה שאפשר להשפיע, אז עניתי בשלילה. יש עכשיו כל כמה חודשים בחירות וזה היה להיכנס למערבולת שאי אפשר לדעת מה סופה, מה גם שאני בסיטואציה שיש לי יכולת להשפיע דרך התקשורת. אני לא פוסל הליכה לפוליטיקה, נראה בהמשך, אולי כן ואולי לא.

"בתוך המקצוע, מדגדג לי להיות כתב צבאי. יש לנו את אור הלר שאני הכי מעריך בעולם, הוא עובד הכי קשה ונמצא בכל מקום בלי לפחד, אבל אני חושב על זה וביום שיצטרכו אותי והמערכת תזדקק למחליף, זה לגמרי שם, זה אני. להיות בשטח ולהביא את הסיפור, זה אני. הכתב בדרום בסוף עושה את העבודה הזו, בגלל שהעוטף היה במשך שנים המוצב הקדמי שלנו. אני עושה את זה בפועל, וזו בהחלט שאיפה להיות שם".

מתי בפעם הראשונה?

מתי בפעם הראשונה היית תחת אש בתפקיד?

"בשנת 2008 בשדרות. זה היה אולי הלילה הכי קשה בשדרות. אני ועוד כתב חיכינו מחוץ לבית של עמיר פרץ ופשוט התחיל ירי מטורף. נשכבנו על הרצפה בתחנת אוטובוס ולא הצלחנו לקום, כי המטחים לא הפסיקו ורקטות שרקו לנו מעל הראש. אז עוד לא היו מיגוניות בכל מקום ולא היתה כיפת ברזל, וכל מה שרצינו היה להגיע למרחב מוגן. עברנו ככה בערך 12 דקות שלא אשכח לעולם".

אלמוג בוקר \ בן 42, עיתונאי, כתב ומגיש בחדשות 13. תושב קיבוץ זיקים, נשוי לאילת, עורכת דין, ואב לאמרי (9.5) ולתאומים עילי הבן ועומר הבת (7). החל את דרכו ב־2003 במקומון ועבד ברדיו דרום ובעיתון "מעריב". בשנת 2007 הצטרף לערוץ 10. כיום מסקר את אזור הדרום ומגיש את "חדשות היום" בחדשות 13, ומרצה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר

shirshirziv@gmail.com