דפיברילטור. לקח לי הרבה זמן ללמוד להגיד את המילה הזו, אבל בסוף למדתי. תודה לא־ל, לא נתקלתי במילה הזו, שפירושה מכשיר המחזיר קצב לב באמצעות שוק חשמלי. לא מתוך ניסיון אישי כמטופל, ולבושתי אף לא כמטפל. ההיכרות שלי עם המכשיר מתבצעת, למרבה ההפתעה, על במה.
אני אוהב אהבה גדולה את ארגון איחוד הצלה, והארגון אוהב אותי, כך שבשנים האחרונות הפכתי לחצי "אמן בית", ואני מרבה להופיע בסטנד־אפ ובהנחיית אירועים במסגרות שונות של איחוד הצלה. אירועי הצדעה למתנדבים, אירועי פרידה וגיבוש ועוד.
כשאתה מופיע הרבה במסגרות כאלה, חוץ מאשר בתגמול הרגיל, אתה זוכה גם בבונוס: שעה לפני ההופעה אתה יושב באולם, צופה בסרטוני חוויה שמראים מחזות זוועה, ושומע על הבמה תיאורים מבעיתים שעבור היושבים באולם הם לחם חוק ולשם כך התכנסו, ואילו עבורך - כל סיפור כזה הוא סיבה טובה לפגישה אצל הפסיכולוג.
אני לא מצליח להתרגל לסיפורים, והם מלחיצים אותי ומהלכים עלי אימה. מה שכן - אני לומד להגיד "דפיברילטור", כי כמעט בכל אירוע כזה, בשלב מסוים מתקיים טקס שתכליתו מתן הטבות או קשירת כתרים לראשיהם של מתנדבים מצטיינים. המתנדב מוזמן לבמה, מוענקת לו תעודה, ואז הוא זוכה גם במתנה. המתנה היא בדרך כלל - דפיברילטור.
• • •
ובכל פעם זה מדהים אותי מחדש. איזו מתנה משונה היא זאת? זה כמו לקנות לשוטר אזיקים במתנה. זאת לא מתנה, זה כלי עבודה. פעם שמעתי במסיבת בר־מצווה דרשה שנשא הרב עדין שטיינזלץ ז"ל, ההוגה והפרשן הגדול שגם זכיתי להכיר אישית. הוא פנה אל בר־המצווה ואמר לו: המתנה שאנחנו מעניקים לך כשאתה נעשה בר־מצווה היא מתנה מוזרה מאוד. בגדול, אלו 613 חוקים והגבלות ומשימות. איזו מתנה זו?
ואז הוא הסביר: הסיבה היא שלכל אחד נותנים במתנה את מה שהוא אוהב. לילד נותנים אייפד, ולספורטאי אתגרי, מטפס הרים למשל, נותנים במתנה פסגה מאתגרת חדשה שהוא לא הכיר, כי הוא אוהב אתגרים, אז נותנים לו אתגרים. ואנחנו עם של אתגרים, לכן אנו נותנים לבר־המצווה חבילה של אתגרים. כך אמר הרב, וכולם חייכו - חוץ מבר־המצווה עצמו, שנדמה היה לי שהוא דווקא כן היה מעדיף אייפד.
• • •
כבר כמה פעמים רשמתי לעצמי שהמחזה הזה באירועי איחוד הצלה הוא דבר מדהים: המתנדבים חושקים במתנה הזו. הם מתחרים ביניהם מי יקבל אותה, ובסך הכל מדובר, כאמור, בכלי עבודה, שמאפשר להם לעמול קשות להצלת חייו של אחר. זה מדהים איך הכלי הזה הפך למתנה הכי נחשקת. המתנדבים והמתנדבות יורדים מהבמה ומחבקים את הקופסה הכתומה כאילו יש בה כל מכמני עולם. והתמונה הקטנה הזאת מלמדת אותי על מנוע ההתנדבות יותר מסרטוני הפעילות, שאותם אני דווקא מקפיד להחמיץ.
באירוע השבוע, שנועד למתנדבי אשדוד ולבנות זוגם, חלוקת הדפיברילטורים היתה ארוכה מהרגיל, וגם נשאה אופי אחר לחלוטין: את המכשירים תרמו והעניקו למתנדבים הנבחרים משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן במערכה האחרונה, בשבת השחורה ובימי הלחימה.
משפחה־משפחה הן התייצבו, נשאו דברים, הזכירו את יקיריהן, ענדו את המכשיר כתכשיט על כתף המתנדב שנבחר, התחבקו והצטלמו. מסיפור לסיפור הלכו העיניים והצטעפו דמעות, והלב הלך והתכווץ מרוב כאב ומרוב רצון לעזור ולחבק. וכך זה המשיך והתקדם. עוד משפחה ועוד משפחה, עוד מתנדב ועוד מתנדב, עוד דפיברילטור ועוד דפיברילטור. ואז, כשחולק המכשיר האחרון והאולם כולו היה גוש של בכי והתרגשות, שמעתי את המנחה מכריז בחגיגיות: "ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, קהל יקר, לחלק האמנותי, קבלו את קובי אריאלי!".
נו, מה עכשיו? מאיפה מתחילים? האמת היא שהיה לי מזל. המזל הוא שזו לא היתה הפעם הראשונה. כשאתה גם סטנדאפיסט וגם דתי, אתה נתקל לעיתים בתאונות ליין־אפ מהסוג הזה. ב־2013 נבחרה לכנסת ידידתי ח"כ שולי מועלם־רפאלי. זו היתה בשורה גדולה. שולי היתה מוכרת עוד קודם לכן בזכות פעילותה הציבורית, ובזכות היותה אלמנתו של אל"מ משה מועלם ז"ל שנפל באסון המסוקים, ולכן החליטו חבריה ותומכיה לערוך לה מסיבה לרגל היבחרה.
נבחר אולם בכפר סבא, הוזמנו כל החשובים והאוהבים, והתוכנית האמנותית הוטלה על שכם עבדכם, גם משום שג'רי סיינפלד בדיוק היה תפוס וגם בגלל היכרותי עם כלת המסיבה והערכתי אליה. מאחר שאני אכן מכיר את שולי, והייתי מוזמן מן הסתם למסיבה הזו גם אם לא הייתי מופיע בה, באתי מוקדם והשתתפתי במסיבה מתחילתה.
• • •
ובכן, להלן תוכנית הנאומים והברכות בערב ההוא, מילה במילה, חי נפשי שאיני מחסיר או משנה דבר: ראשון פתח המנחה ד"ר אבי רט, שציין כי זה עתה שב מביקור עם קבוצה באושוויץ־בירקנאו, ואף האריך להסביר שחוט אמוני ולאומי דק קושר בין האתר שממנו הוא שב לבין המסיבה הנערכת הערב.
מייד אחרי הביקור הקצר באושוויץ, שהכניס את הקהל לאווירה הנכונה, הוזמנה לבמה הנואמת הראשונה, נציגת יד לבנים, שבשם משפחת השכול תיארה את פועלה הברוך של שולי בתחום הזה, וסיימה בברכה מרגשת ודומעת, כשאיתה דומע כל האולם ומריע בהתלהבות רווית כאב.
המנחה הודה בחום למברכת והזמין את המברכת הבאה, הלוא היא נציגת חברותיה של שולי מהמחלקה האונקולוגית (שולי מועלם התמודדה בעבר עם מחלת הסרטן - והבריאה), אלה שאיתנו וגם אלה שלצערנו כבר לא. ובכל פעם שהיא כינתה את שולי "אחותנו", שטף גל של בכי את האולם.
רק אז עלתה לבמה בתה של שולי, שנשאה נאום נפלא וקורע לב. ואז, כשכבר נשמעו בבירור אנקות צער מכל עבר כמו בהלוויה, וכל מי ששהו באולם, כולל המלצרים, הסאונדמן, אחת שהגיעה בטעות ומשגיח הכשרות, געו בבכי, שב המנחה למקומו והזמין - הניסוח המדויק היה, אם אני לא טועה, "וברוח הדברים הללו" - את מר ק. אריאלי לסטנד־אפ.
עליתי לבמה, נטלתי את המיקרופון ואמרתי: "לאלה מכם שאינם דתיים, ברוכים הבאים למסיבה של דוסים. אל תכעסו - כך אנחנו שמחים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו