הגברת הראשונה: מיקי קם בפגישה אינטימית עם סוניה פרס

"מי האישה הכבויה הזאת ששוכבת מולי? הילדה שהפכה לאישה בגילי? איך סטיתי מהשביל? איך זייפתי חיוך? איך חייתי שנים בצילו החשוך? הקמטים לוחשים לי סיפור כשאני מתבוננת. הם עוצרים את הזמן. איך הגעתי לכאן? לו יכולתי לחזור אל אותם רגעים, לו יכולתי לבחור בחיים אחרים".

את השאלות הנוקבות האלה שואלת מיקי קם. אבל לא - השחקנית הוותיקה, מאושיות ההומור הישראלי, לא מתחשבנת כאן עם חייה האישיים או עם הזוגיות הנצחית שלה עם המוזיקאי יהודה עדר, נשיא בית הספר "רימון". את השאלות הרות־הגורל היא מעלה מפיה של אישה מפורסמת אחרת, שהעבירה את חייה לצד נשיא מסוג שונה - נשיא המדינה.

בימים אלה נכנסת קם לדמותה של סוניה פרס ז"ל, אשתו של ראש הממשלה והנשיא לשעבר שמעון פרס ז"ל, שהלכה לעולמה ב־2011, בגיל 87. פרס, שהקפידה לאורך חייה לחמוק ככל האפשר מאורות הפרסום ומתשומת לב ציבורית, הפכה כעת לגיבורת המחזמר המקורי "סוניה", שעלה בתיאטרון חיפה. המחזמר נכתב בהשראת יחסיה ארוכי־השנים עם שמעון, שידעו עליות ומורדות, תחת גורל משותף שנקשר גם בגורלה של הארץ כולה.

למרות מעמדה, סוניה פרס נחשבת אחת מנשות הפוליטיקאים הנחבאות ביותר אל הכלים בהיסטוריה של הציבוריות הישראלית. "היא אניגמה, באמת לא ידוע עליה הרבה", מנסה גם קם להסביר. "שרה נתניהו זה מאוד ברור. לאה רבין? גם נורא ברור. אבל סוניה היא דמות עלומה ומסקרנת. המחזמר נבנה סביב דברים שאנחנו יודעים על סוניה מתוך הארכיונים, נקודות היסטוריות פוליטיות, ועל הבסיס שלהן נכתבו הסצנות, שהן בדויות. לא עשיתי תחקיר על הדמות של סוניה, אני אף פעם לא עושה תחקירים, אבל פתאום, תוך כדי החזרות, התמונה שלה נגלתה לנגד עיניי".

לא בחלקת גדולי האומה

את "סוניה", בבימויו של עידו רוזנברג, יצרו שחר שמאי (ליברית) וגיא פרטי (מוזיקה), בליווי תזמורת המהפכה בניצוחם של רועי אופנהיים וניר כהן־שליט (לסירוגין). תשכחו ממיוזיקל של שואו גדול, במות מסתובבות ושאר נצנצים: כמו דמותה הענווה של סוניה פרס עצמה, מדובר באירוע תיאטרלי־מוזיקלי אינטימי, שבו לצד קם פועלים רק שני שחקנים - ספיר באומוול (בתפקיד סוניה הצעירה) וזוהר בדש (בתפקיד שמעון).

"ההיכרות שלנו עם סוניה על הבמה קורית תוך כדי הקמת המדינה (היא עלתה לארץ מפולין ב־1927; מ"כ), וזה הכי הולם את התקופה שכולנו עוברים עכשיו", אומרת קם. "באחת מהחזרות חבר אמר לי: 'אוי ואבוי, הדמויות עדיין לא יודעות מה מחכה להן' - וזה בעיניי משפט עמוק ויפה.

"הבמה היא ארץ ישראל, מלאה ברושים, ואנחנו נעים בסצנות מהקמת המדינה וייסוד קיבוץ אלומות, ועד לסוף, כשידוע שסוניה ביקשה לא להיקבר בחלקת גדולי האומה, אף על פי שמעמדה הממלכתי אפשר זאת (היא גם סירבה לגור עם בעלה במשכן הנשיא; מ"כ), אלא העדיפה את בית העלמין בכפר הנוער בן שמן. בדרך יש את הנסיעה לניו יורק ואת רצח רבין, ואת יושבת כולך בצמרמורת, כי את מבינה שבעצם לא השתנה כאן כלום. אנחנו מדינת שכול למודת מלחמות, ובכל פעם אנחנו מהנהנים ומצקצקים בלשוננו, וזה חוזר על עצמו. רק שמות המלחמות מתחלפים, והשנים".

אפרופו התקופה הנוכחית, בשלב מסוים את אומרת מפיה של סוניה "לכל אחד ישראל משלו, ואין לנו ארץ אחרת".

"נכון. אי אפשר לא להתרגש מזה, כי המציאות טופחת על פנינו כל הזמן, היא רק מחליפה את מצבי הצבירה שלה. אין דבר יותר הולם מההצגה לזמן העכשווי, זה כל כך מחבק את התקופה. סוניה היא דמות ראשית שמאוד קל לחבב, כי היא עמדה לצד שמעון כל השנים, אף על פי שלא סבלה את המקום הפוליטי שנאלצה להיות בו".

עולם הפוליטיקה הוא רחוק מאוד מעולמך.

"הנשים שעמדו לצד פוליטיקאים נאלצו לתפוס עמדה. יש כאלה שהתאימו את עצמן, ויש כאלה שעמדו בצד. אני משערת שאם הייתי אשת פוליטיקאי, הייתי מתנהגת בדיוק כמו סוניה".

המחזמר על דמותה שונה מאוד בקונספט שלו ממה שהקהל הישראלי מכיר בז'אנר.

"ההחלטה היתה לעסוק בסוניה ובשמעון הצעירים, שהולכים ומתבגרים לאורך ההצגה. שמעון, שבשלב המתקדם בחייו הפך דמות אהובה מאוד בישראל, נוכח בעלילה, אף שהסיפור מתמקד בסוניה. הוא עשה המון מהלכים שבעקבותיהם היא נאלצה ללכת איתו, ובמחזמר אנחנו מבינים מה היא הרגישה, ומקבלים את נקודת המבט שלה. אני חייבת לציין שההחלטה של תיאטרון חיפה, והמנכ"לית ניצה בן צבי, ללכת על מחזמר מקורי - ראויה לכבוד".

המחזאי, שחר שמאי: "סוניה עזבה את שמעון בסוף חייו ונפטרה חמש שנים לפניו, וחשבתי שזה עצוב. הבנתי שאנשים לא כל כך מכירים את הסיפור. יש מעט מאוד מידע על סוניה, שהיתה אדם מאוד פרטי, ומהמעט שכתבו עליה עולה שהיא היתה אישה עם אמירה וערכים. זה דבר שניסיתי לשמר. היתה לי יראת קודש לגבי הדמות שלה. ברור לי שאם היא היתה חיה היא היתה מתנגדת למחזמר.

"מנגד, הסיפור שלה מרגש ופמיניסטי. במשך 60 שנה היא היתה אשתו של אחד מהאנשים החשובים בפוליטיקה הישראלית, ולא ראו אותה. מה שחיבר אותם, מלבד האהבה הגדולה, היה הציונות שלהם, והביטוי של סוניה לציונות היה בעבודת אדמה. רבים דיברו גם על המתן בסתר שלה. היא תרמה כספים, אימצה שני חיילים בודדים (לבני הזוג פרס יש שלושה ילדים: צביה, יהונתן ונחמיה), ולא עשתה את זה לאור הזרקורים. היא לא התראיינה, למעט פעם אחת - לעיתון בית הספר של נכדתה, שבו שיתפה מתכון".

המחזאי, שחר שמאי: "זה סיפור מרגש ופמיניסטי. 60 שנה סוניה היתה אשתו של אחד האנשים החשובים בפוליטיקה, ולא ראו אותה. היא תרמה בסתר, אימצה חיילים בודדים, והפעם היחידה שהתראיינה היתה לעיתון בית הספר של נכדתה, שבו שיתפה מתכון"

אני מבינה שמשפחת פרס לא היתה מעורבת ביצירת המחזמר, אבל ידעה על קיומו.

קם: "אני מכירה את הבן של סוניה ושמעון, יוני (הווטרינר ד"ר יהונתן פרס; מ"כ), שאוהב מאוד מוזיקה והוא ידיד אמת של 'רימון'. פגשתי אותו בבית הספר והוא אמר לי: 'הבנתי שאת הולכת להיות אמא שלי. היא היתה אישה מאוד נחבאת אל הכלים, איך זה יהיה מחזמר?'. עניתי לו: 'יוני, להלן האמן!'. אני שחקנית, אני לא חושבת איך יגיבו, אני רוצה רק להיות אותנטית ולרגש. כל השאר לא קשור אלי.

"אני אוהבת שאין במחזמר הזה שום דבר צהוב, אין שיפוטיות. אין פה שום דבר שהמשפחה עלולה להגיד 'אוי ואבוי'. זה מאוד מפאר את המקום של סוניה, ואני מקווה שהם יאהבו".

הצד המוזיקלי במחזמר הוא די תובעני.

"המוזיקה עילפה אותי. זה הדבר המאתגר ביותר שעשיתי עד כה בחיי מבחינה מוזיקלית. יש המון שינויי סולמות, קונטרפונקטים. אנחנו אמנם רק שלושה אנשים על הבמה, אבל זה נראה ונשמע עמוס. בעיניי זאת מחווה אמנותית נפלאה".

"חילקנו לעצמנו צו 8"

בגיל 68, קם היא אחת מהשחקניות העסוקות והמוערכות בארץ. את עדר (72) הכירה עוד בלהקת הנח"ל, ומאז הפכו השניים, שנשואים כבר 48 שנה, לפאוור־קאפל כחול־לבן, עם דור המשך משובח בדמות שני בנים יוצרים - הזמר אלון עדר (40) והשחקן נדב עדר (32). ויש גם שלושה נכדים: דוד (11), רפא (8) ומונה (4).

"אני מאוד משעממת, ואני לגמרי בשלום עם זה, את רוצה שאתגרש?", היא מחייכת כשאני מזכירה לה את חייה נטולי דרמות השואוביז. "אנחנו כבר חצי מאה ביחד. אני לא מרגישה שונה ביחס לאחרים, אני מרגישה שדווקא העולם משוגע. אנשים מתגרשים בהמוניהם, נפרדים, ואצלנו זה לא צלח. הנישואים צלחו.

"מה הסוד? אני לא יודעת להגיד, אין לי מושג. זה צלח. שני אנשים שגם התפתחו זה לצד זה, כל אחד בדרכו. זה לא רק לתמוך - זה גם לא להפריע לאחר, שזו מעלה גדולה. הרבה פעמים אנשים קמים בבוקר, מסתכלים על בני הזוג ואומרים 'זה לא האדם שאיתו התחתנתי'. אז גם אנחנו לחלוטין לא מי שהיינו לפני 20 שנה, אבל אולי השכלנו לתקן את הטעויות תוך כדי תנועה".

אנחנו נפגשות בביתם שבצפון הישן של תל אביב. דירה מוארת, ביתית וחמימה, שמבהירה מייד - פה גרים אנשי תרבות. מדפים עם ספרי אמנות ומוזיקה, צילומים מקצועיים של השניים, יצירות אמנות, חדר עבודה ליהודה עם שלל גיטרות, חדר ארונות למיקי שלא היה מבייש את קארי בראדשו, וחדר לנכדים שבאים לישון.

"אין בי צער לאורך הקריירה על דברים שלא עשיתי או על דברים מחורבנים שעשיתי, שאני יכולה לספור על יד אחת ולא אמנה אותם, אבל כנראה הם היו נחוצים לי לגדילה", היא אומרת. "כמאמר הקלישאה, מתוך הדברים האלה אתה צומח. אני שלמה עם ההחלטות שקיבלתי".

למרות כישרון השירה האדיר שלך, הוצאת רק אלבום סולו בודד, "זמן הוא נצח", ב־2013. אין בך שום חרטה על קריירה של זמרת שלא קרתה?

"אין לי תשובה לזה. אני יכולה יום אחד להגיד 'יש בי משהו מתוסכל בגלל זה', וביום אחר אגיד 'אין לי זמן לזה, כי אני עושה דברים אחרים שאני נהנית מהם'. בעיניי אני זמרת, ואני עושה את זה בהצגות שבהן אני משתתפת. החיים הובילו אותי לתיאטרון, ותקעתי שם יתדות מאוד חזקות, וזהו. אני לא יכולה לחשוב כל היום 'מה יהיה אילו'. זה מעייף".

קם: "סוניה היא אניגמה, באמת לא ידוע עליה הרבה. שרה נתניהו זה מאוד ברור. לאה רבין? גם מאוד ברור. אבל סוניה היא דמות עלומה ומסקרנת. לא עשיתי תחקיר עליה, אבל אני משערת שאם הייתי אשת פוליטיקאי, הייתי מתנהגת בדיוק כמוה"

את "זמן הוא נצח" הפיק יהודה. השניים חזרו לשתף פעולה גם במופע זוגי אינטימי שהעלו לראשונה בימי הקורונה, "אהבה בת 20 פלוס", אחרי שעצירת העולם הצליחה לפנות לשניהם את הזמן. "תמיד אמרנו שלעת בלותנו נעשה מופע כיס קטן, והנה - עת בלותנו דפקה בדלת", היא צוחקת. "המופע הוא מעין רטרוספקטיבה על חיינו המשותפים, הזוגיים והמקצועיים, להראות לקהל את אחורי הקלעים שלנו, קצת להכניס אותו לסלון, למטבח, עד חדר השינה. חשבתי שהמופע יירד כשתיגמר הקורונה, אבל אנחנו ממשיכים".

המופע הזוגי קיבל מאז 7 באוקטובר טוויסט דרמטי, וכמו כל מפגש אמנים עם קהל אחרי האסון - הוא נטען במשמעות חדשה. "שבוע אחרי הטבח, יהודה ואני ישבנו בבית והסתכלנו על הזוועות בטלוויזיה. ואז אמרתי לו: 'אנחנו צריכים להופיע בפני המפונים'. מייד, בעזרתה של נילי פיטרסון, התגייסנו וחילקנו לעצמנו צו 8. אנחנו יודעים להילחם? לא. אנחנו יודעים לשיר, לשמח, לנחם".
המפגש עם המפונים הוא קשה נפשית, מן הסתם.

"לא נתתי לעצמי לרגע אחד להתרווח ולהבין מה קורה, מה אני עוברת. לא בכיתי כל המלחמה. את יודעת מתי לראשונה בכיתי? אתמול, בכתבה בטלוויזיה על החבר'ה של קיבוץ רעים, שהעבירו את כולם לאייש שני מגדלים בפלורנטין. 450 משפחות. זו קהילה שצריכים לשמור עליה בכפפות משי. הם חרשו את האדמה, מה להם עכשיו ולמגדלים, קורקינטים ומעליות? ראיתי את הכתבה והתרסקתי. ילדי הקהילה הולכים ללמוד בבית ספר לטבע, ובבית לשימור, בין שני מגדלי ענק, הקימו גני ילדים. הסיטואציה הזאת גרמה לי לבכות. ריגשה אותי מהמקום המנחם, הטוב, של היציאה מהתופת לתקומה.

"אני אדם מאוד הישרדותי, כל חיי אני עוסקת בהישרדות ולא נותנת לעצמי את הרגע של 'אוי ואבוי, מה עברנו' - אלא מתמקדת באיך יוצאים מזה. כשלא יהיה צריך אותי, אני אתפרק".

מה זה אומר?

"אני אדם של עשייה. אני עושה. אי אפשר להתפרק עכשיו, זה לא הזמן. בעיקר אם את יכולה לעזור. בגלל זה מייד יצאנו להופיע".

זה כמעט בלתי אפשרי לא להתפרק במצב שכולנו נקלענו אליו, כשהמדינה עוברת תופת.

"בתרבויות המזרח, זקני הקהילה הופכים לשמאנים (בעלי יכולת לתקשר עם רוחות ויקום נסתר, שנתפסים כניחנים בידע; מ"כ). קראתי כתבה על הזמרת ג'וני מיטשל, שבגיל 21 מסרה את הבת התינוקת שלה לאימוץ, כי לא היתה מסוגלת לגדל אותה. אנשים אמרו לה: 'איזו אמיצה את'. היא השיבה שבתרבות המזרח קוראים לזה 'שמאניזם', ובתרבות המערבית זאת התמוטטות עצבים. אז יכול להיות שאני לא שמאנית, אלא בסך הכל בהתמוטטות עצבים.

"בהופעות רבות מול המפונים הצטרף אלינו גם דניאל וייס, תלמיד לשעבר של יהודה מקיבוץ בארי, שאביו, שמוליק ז"ל, נרצח ב־7 באוקטובר. אמו, יהודית ז"ל, הוכרזה תחילה כנעדרת, אחר כך כחטופה, ואז נמצאה גופתה בעזה. כשיהודה התבשר על רצח האבא, הוא ארגן סאונד להלוויה שלו, וכשדניאל שמע שאנחנו מופיעים - הוא ביקש להצטרף אלינו. אמר שהוא חייב לשיר את הצרחה שלו.

"כשהודיעו על איתור הגופה של אמו היינו בטוחים שהוא לא יגיע להופעה, אבל הוא בא עם הגיטרה. זה היה המרפא שלו. ההופעה היתה קורעת לב, כמובן. בדרך כלל דניאל עולה בהופעות באמצע, כשאנחנו מדברים על 'רימון', ומספר את הסיפור שלו. בקהל שכולו מפונים מייד מתחברים ומתייפחים, ואז אני שרה את 'בואנה בואנה הבנות', כי החיים חזקים וממשיכים.

"יהודה אמר לי: 'אני יודע שאת תרימי אותנו' - ואני קיבלתי את התפקיד הזה. אני מרימה, עושה את זה בקלות רבה, אבל אחר כך מתפרקת, כשאני עם עצמי. אני רואה אמא וילד בבית קפה, יושבים ומדברים, ויכולה להתפרק. אחת לכמה שעות במשך היום יש לי את המשפט 'אבל מה עם החטופים?' - מין מנטרה שאני אומרת לעצמי".

קם: "אני מכירה את הבן של סוניה ושמעון, יוני. הוא אמר לי: 'הבנתי שאת הולכת להיות אמא שלי. היא היתה אישה מאוד נחבאת אל הכלים, איך זה יהיה מחזמר?'. עניתי לו: 'יוני, להלן האמן!'. אני שחקנית. לא חושבת איך יגיבו, אני רוצה רק להיות אותנטית ולרגש"

האֵבל תקף אחרי "קברט"

תפקיד ה"מרימה" עזר לך גם ברגעי עצב ואובדן אישיים, כמו הלידה השקטה שחווית בעבר, או מחלת הסרטן של בנך אלון?

"אני אדם חזק, אבל לא בלתי שבירה לחלוטין. יהודה ואני נשארנו יחד אחרי הלידה השקטה. אני מכירה זוגות שלא נשארו, כי זה מערער. זה קרה לפני 34 שנים. אלון היה בן 6, הייתי בחודש התשיעי - וילדתי תינוקת מתה. יהודה ואני היינו מאוד ביחד בתוך זה, וכן, זה היה שבר מאוד גדול. לא טרגדיה, אבל דרמה מאוד גדולה".

לא טרגדיה?

"לא, דרמה. קודם כל, היה לי ילד, שיהיה בריא. באותה התקופה זה גם לא היה נושא מדובר פומבית. אחרי הלידה השקטה חזרתי למחלקת היולדות, דבר שכיום לא מקובל, וזה היה מאוד קשה. את לא נולדת אדם חזק. אני חושבת שהחיים הם פאזל - מקבלים שקיק קטן עם חלקים, וכשמשלימים ומסיימים הולכים לעולמנו. יש כאלה שלא מסיימים את הפאזל, ויש כאלה שמסיימים מוקדם מדי. ככה אני רואה את העולם. אני מאוד מאמינה בגלגולים, ואני מאמינה שמה שקורה צריך לקרות. הילדה כנראה לא היתה צריכה להיוולד, ככה אני רואה את זה".

כמה זמן לקח לך להתאושש?

"אנשים אמרו לי: 'תיכנסי מייד להיריון, זה הדבר הכי בריא', אך הייתי צריכה לעבור אבל, לעבד - ואבל מחכה עד שתגיע שעת כושר. בדיוק קיבלתי את המחזמר 'קברט', רזיתי מייד, והאבל חיכה. שעטתי על 'קברט', וכשהוא נגמר נכנסתי לאבל עמוק מאוד.

"הלכתי לטיפול פסיכולוגי אצל מישהי מופלאה, ישבתי איתה כמה וכמה פעמים. ויום אחד, כמעט שנתיים אחרי הלידה, באתי אליה ביום אביבי של ראשית הסתיו ואמרתי לה: 'אני חושבת שזהו, התאבלתי. אני מבינה מה עברתי, ואני מוכנה להיכנס להיריון'.

"ואז התחילו בחוץ ברקים, רעמים, גשם זלעפות. אני מסתכלת עליה, היא עלי, ושתינו צוחקות ובוכות. היה ברור שזה סימן. די מהר נכנסתי להיריון. דיברתי אז המון עם נשים שחוו סיפור דומה. רציתי גם לעשות על זה הצגה, ואיכשהו החיים...".

ואחרי שנים התברר שאלון חלה בסרטן.

"אלון היה בצבא, ויום אחד אמר לי שיש לו כבר כמה חודשים גוש באשך. סידרנו לו תור לאורולוג. זה היה יום שישי. הוא הלך לרופא, ויהודה ואני ישבנו בבית קפה, כהרגלנו בכל סופ"ש. ואז אלון צלצל ואמר: 'אתם צריכים לבוא, זה סרטן'.

"מייד רצנו ובדקנו מה עושים. וגם כאן אני לא מתפרקת. צריך אותי, את מבינה? יהודה צריך אותי, הילדים צריכים אותי. יום אחד הלכתי לקוראת בקלפי טארוט. הוצאתי קלף של איש שפוף, בקושי צועד, על גבו קרש מלא באנשים שעומדים עליו וצוהלים. והאיש הולך ונושא את העולם על גבו. ככה אני מרגישה. זה לא משהו שקיבלתי, זה משהו שלקחתי. משהו שאת מאצילה על עצמך. אני גם האחות הבכורה בבית, שלוש בנות ובן".

זה לא מעייף לפעמים, התפקיד הזה?

"אני בטוחה שכן, אבל אני לא יושבת וחושבת לעצמי אם זה נכון לקחת את התפקיד הזה או לא. זה התפקיד. לכל אחד יש תפקיד בעולם הזה. זה התפקיד שלי. ההתמודדות עם הסרטן היתה מהירה. אלון היה במעקב, ולאט־לאט המרחקים בין המעקבים גדלו. עברו כמעט 22 שנה מאז. בבית התרוצצו אחר כך הרבה בדיחות על 'איזו ביצה אתה רוצה?' - זה בית שמדברים וצוחקים בו".

קם: "מציעים לי ריאליטי כל הזמן, גם תוכניות בישול. ל'רוקדים עם כוכבים' הלכתי כי אני אוהבת לרקוד. לא משנה כמה כסף יציעו לי עכשיו, זה לא מעניין אותי, אני לא יכולה למכור את עצמי. מה אני צריכה שמישהו ייתן לי ציונים איך אני מבשלת?"

כשקם מדברת על בני משפחתה, לחיוך שלה מצטרף גם ברק בעיניים. וכאמא שמכירה היטב את היתרונות והחסרונות של עולם הבידור, יש לה מה להגיד על הבחירה המקצועית של שני בניה.
"הם טובים במה שהם עושים, מאוד מוכשרים. לאלון כבר יש קבלות בשטח, קהל. את השיר הראשון שלו הוא כתב בגיל 10, וכשהיה בן 18 הוא כתב משהו שאמרתי: 'מתי כולם יידעו שהוא גאון?'. יש לו תעודת זהות מאוד מיוחדת, ולאט־לאט זה קרה.

"נדב סיים לימודי משחק אצל יורם לוינשטיין, ובימים אלה משחק בתפקיד ראשון בתיאטרון רפרטוארי, ב'הקומדיה על שוד הבנק' בקאמרי, הצגה מצחיקה בטירוף. הוא התקבל לעוד הצגה ב'מדיטק' ועושה ביטבוקס. מאוד מוכשר. אני לא דואגת להם".

בואי נדבר על הנכדים.

"אני מאוהבת בהם אנושות. אני לא סבתא שעושה בייביסיטר רגיל ומוציאה בימים קבועים מהגן ומהמסגרות, אני סבתא אחרת. אנחנו הולכים לראות הצגות, עושים הצגות, שרים, משחקים. אני אוהבת לבשל איתם. הם ראו דברים שעשיתי על הבמה, וגם מפעם, ביוטיוב".

כילידת קיבוץ מנרה, איך משפיע עלייך המצב בצפון? בתי הקיבוץ חוטפים טילי חיזבאללה.

"הצפון הוא קצת הבית שלי. לא גדלתי שם, כי בגיל 3 עזבתי עם ההורים לתל אביב, משם לגבעתיים, בת ים, הרצליה, ואז הלכתי לתיכון בכפר הירוק. כשאני רואה מה קורה שם, שחצי מהבתים הושמדו, יש לי קפיצה כזאת בלב. הוריי גדלו שם, ואחותו של יצחק רבין עשתה לי בייביסיטר יום או יומיים".

ביוני ימלאו לך 69. גיל 70 המתקרב מביא איתו מחשבות?

"לא. אתמול מישהי ניגשה אלי עם הבת שלה בסוף הופעה, ואמרה לה: 'את מבינה שמיקי ואני מאותו שנתון? את חושבת שאני יכולה לעשות את מה שהיא עשתה על הבמה?'. אז אני אומרת 'תודה', מחייכת והולכת. אני מודה לאלוהים שאני עדיין עובדת ומחוזרת במקצוע. בעיניי, אני שרה היום הרבה יותר טוב מאשר בגיל 20, כי גם אני מצאתי את תעודת הזהות שלי.

"לקח לי הרבה שנים למצוא את התעודה הקולית, האישית, הפרטית. היום אין ממש הבדל בין מה שאני מקרינה החוצה לבין מי שאני. פעם לא ידעתי מי אני. את מאמצת גינונים וקישוטים, ועם השנים הולכת ונפרדת מהם. אני כל כך אוהבת את המקומות של הנשל הזה. אני באמת עם שתי רגליים נטועות באדמה. עם השנים אני מבינה מה טפל ומה עיקר, ואין לי כוח לשטויות".

קם: "בכיתי לראשונה במלחמה מול כתבה על מפונים בפלורנטין. זה ריסק אותי מהמקום המנחם, הטוב. כל חיי אני עוסקת בהישרדות ולא נותנת לעצמי את הרגע של 'אוי ואבוי, מה עברנו' - אלא מתמקדת באיך יוצאים מזה. כשלא יהיה צריך אותי, אני אתפרק"

"אני לא כזאת גבוהה"

בימים אלה קם משחקת בהבימה ב"מלאכת החיים" של חנוך לוין, שם היא חולקת עם חנה לסלאו את תפקיד לביבה פופוך. היא משתתפת גם במופע המוזיקלי "הקבינט הנשי", לצד טלי אורן ומשי קלינשטיין, הפקה של התיאטרון הארצי מייסודו של סמי לוי, שנולדה בזמן המלחמה. בין לבין היא מקפידה ללכת שלוש־ארבע פעמים בשבוע למכון, עושה פילאטיס ומתיחות, מתחזקת את הגוף של מי שירדה לשפגט בפריים־טיים, כשהצטרפה ב־2007 ל"רוקדים עם כוכבים" והגיעה עד לשלב חצי הגמר.

"מציעים לי ריאליטי כל הזמן, גם תוכניות בישול, כי אני מבשלת נהדר. ל'רוקדים' הלכתי כי אלה אמנויות הבמה. לא משנה כמה כסף יציעו לי עכשיו - זה לא מעניין אותי, אני לא יכולה למכור את עצמי. אני אוהבת לזוז ולרקוד, וידעתי שאראה לכולם מאיפה משתין הפסדובלה. אבל לריאליטי אחר? מה אני צריכה שמישהו ייתן לי ציונים על איך אני מבשלת?".

הדלתות של חדר הארונות המרשים של קם הן ארוכות באופן מיוחד. לדבריה, הן נועדו להכיל את השמלות שיעטרו את גופה, שנמתח לאורך 174 סנטימטרים מדוברים מאוד.

"אני לא כזאת גבוהה, אני סתם ארוכת גפיים", היא מבהירה. "יש לי רגליים וידיים ארוכות. אורנה דץ היא 1.78 מ', ואף אחד לא מדבר איתה על הגובה שלה. אצלי דיברו תמיד. עוד כנערה הלכתי כפופה. הייתי בגובה של הבנים, והוטרדתי עם שאלות כמו 'מה מזג האוויר שם למעלה?'. קראו לי 'לאנגר לוקש'.

"היום אני מסתכלת על הנערות הגבוהות, וזה כיף. מדי פעם אני אומרת למישהי 'תזדקפי', ואז גם אני מזדקפת, כי זאת קצת תמונת מראה שלי".

Maya19.10@gmail.com