אני מביט אל עצמי פנימה בימים האחרונים, ומגלה מתוך הפתעה גמורה תגלית מרעישה. אך השבוע התפרסמה החלטת ביהמ"ש העליון בדבר ביטול הביטול של פסקת ההתגברות, החלטה שהוגדרה "קריטית", "דרמטית" ו"החשובה ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית". אני יושב מול הטלוויזיה, שומע את הדברים - יצא לי לצפות ממש ברגע הנשגב שבו עמית סגל וגיא פלג השפילו את עיניהם למכשיר הסלולרי (גיא אפילו הרכיב משקפיים) וקיבלו את הפסיקה בלייב! - ומה אני מגלה? אני מגלה שזה מעניין את הסבתא שלי.
אך לפני כמה חודשים הייתי רץ לקרוא כל מילה מהפסיקה, מחשב חשבונו של עולם, מודד את קוטר כיפתו של כל אחד מהשוללים, ואת רשימת המינויים למוסדות תרבות של כל אחד מהמחייבים; מנסח תגובה חריפה וממהר להתכתב עם אחרים העוסקים בנושא; מתווכח ברדיו; ובעיקר - נסער סביב ההתרחשות, וסביב השאלה המשולשת הקיומית לחייו של כל מי שמתבטא ציבורית: מה אני אומר, איפה אני אומר ואיך אני מוציא מהסיטואציה את המיטב עבורי.
ועכשיו? נאדה וגורנישט. אני זוכר שאמרתי לעצמי: נו, צפוי. ועוד אמרתי לעצמי: יפה שהטלוויזיה כבר לא רשמית כמו פעם, אלא מרשה לעצמה לעצור רגע ולאפשר לכתבים לקרוא מהמכשיר. ואז, אני זוכר, פילחה את החדר צעקת "זה רותח פה! מה לעשות עם זה? זה רותח!" - ואני קמתי והלכתי למטבח, ויותר לא שבתי לעסוק בנושא. מעניין את הסבתא. את שתיהן, בתיה ורחל, עליהן השלום.
• • •
אני חושב שהדבר הזה צריך ביאור. הסיבה הבסיסית היא, ואני בטוח שיש רבים שיזדהו איתה, שפתאום זה נראה לי רחוק ומיותר ומשוגע. מה עכשיו אקטיביזם ושמרנות? למי אכפת עכשיו סבירות? ותזכירו לי מה זה בדיוק "הלכת אפרופים"? זוכרים את הטיעון להגנת המיעוט, זה עם הג'ינג'ים? אז תחשבו עכשיו על המילה הזו, ותראו איזו קונוטציה מצמררת היא עושה לכם במוח. כפרה עליהם, שיחזרו בשלום. אנחנו בתוך משהו ענק, איזה מקום יש בכלל בראש למשהו אחר?
אין מקום עכשיו, לא בראש ולא בלב, לוויכוחים האלה, ולא לעיסוק בהם. יש מלחמה בדרום ובצפון, חטופים בעזה ואבלים ופצועים בכל פינה. והמלחמה והמצב והאסון לא רק מסיחים את הדעת ונוטלים אותה למה שבוער ומדמם, הם גם מכניסים לפרופורציות ומגלים סוד כמוס: העניין המשפטי הוא לא באמת כל כך עקרוני ומהותי. זה אולי סמל מוקצן למחלוקת עקרונית ומהותית.
ההשלכות המעשיות של הפסיקה הזו לא מטרידות אותי. מה שמטריד אותי הוא הוויכוח ששני צידי הסוגיה מייצגים, והוויכוח הזה הרי יימשך אם נפסוק כך ואם אחרת. והעובדה ששמנו את כל הביצים בסל הסמלי של הדיון סביב ביהמ"ש העליון היא חלק מהקצנה שאופיינית למשברים פוליטיים וחברתיים, ועכשיו חזרנו לפרופורציות והשתחררנו מביטויי הקיצון.
• • •
אבל הסיבה הנכונה והמדויקת לחוסר העניין היא בעצם החלטה נחושה. אני פשוט החלטתי שלא אתייחס ציבורית לשום סוגיה מסוגיות המחלוקות הישנות. המצב קשה, ליבי מר עלי, הכל מקבל פנים אחרות, והרבה הנחות יסוד פוליטיות ושבטיות מתערערות - והמסקנה היא שנכון יהיה לסתום. עושה רושם שהעולם יסתדר די יפה גם מבלי לשמוע את דעתו המלומדת של אריאלי, אף שהיא חשובה וחכמה.
כשמדברים על כך שעכשיו זה לא הזמן למריבות, הרבה אנשים טועים בהבנת העניין. אין הכוונה שכולם צריכים להסכים עם כולם. הכוונה היא, בעיקר, שאין זה הזמן לקיים את המריבות. ומה שיפה במריבה, להבדיל, נגיד, ממחלה או מסתימה בצנרת, זה שאם לא מדברים עליה היא לא קיימת.
המחלוקת אולי קיימת, וחילוקי הדעות, אבל כדי שתהיה מריבה מישהו צריך לעשות אותה, ועושים אותה באמצעות נקיטת צעד ופרסום ברבים של הצעד שננקט. ברבים, כן? מעולם עוד לא התלקחה מריבה כי מישהו צעק במקלחת מה דעתו, אלא אם כן זו המקלחת בכלא.
• • •
בין שאר קבוצות הווטסאפ שאני חבר בהן יש אחת מעניינת במיוחד. חברים בה אנשי עיון ומדע, ומה שמאפיין אותה ושגורם לי לאהוב אותה הוא רוחב האופקים. הנושאים הנידונים בה מאוד־מאוד מגוונים. מדברים על הלכה ועל רכילות, על חסידות ועל כדורגל, על מדע ועל כסף.
אחד מהחברים בקבוצה, ומרגע זה אני נזהר ומטשטש מאוד כדי שלא יבולע לי, הוא אובססיבי לנושא אחד ומסוים שהוא עוסק בו. נגיד שמדובר בציפורן חודרנית, רק לשם הדוגמה. ומה שיפה זה שהוא מדבר רק על זה. לא משנה מהו הנושא הנידון בקבוצה, משרק רואים שהוא מקליד משהו במרץ - ברור שבעוד רגע תגיע התייחסות שתקשור את הנושא הנידון לציפורן חודרנית. או שתביא הוכחה לעמדה כלשהי בוויכוח מעולם הציפורניים החודרניות. או שתביע התעניינות בדבר־מה שנכתב לעיל, כי הדבר עשוי להביא תועלת, ובכן, לנושא הציפורן החודרנית.
כזה הוא, וזה כמובן מגוחך ובלתי נסבל, אבל זה הפך למשהו מצחיק וחינני. הסיבה להתנהגות הזו היא פשוטה: הוא עובד בזה. הבחור הפך את נושא עיסוקו ל"דבר שלו", למה שמגדיר אותו, והוא לא יכול אחרת.
• • •
חמש השנים האחרונות - הדי מקוללות, יש לומר - הקימו קהילה גדולה מדי של אנשים שהפכו את הוויכוח הפוליטי ל"ציפורן החודרנית" שלהם. להבדיל מהחבר החמוד שלי בקבוצה, הם לא באמת עובדים בזה, או עובדים בזה בעקיפין. אבל בתהליך נפשי ארוך, שאידיאולוגיה, אכפתיות ונטייה נפשית לקיצוניות ולהתמכרות משמשות בו בערבוביה, הם הפכו את זה לדבר שלהם. וזה הם. זה מגדיר אותם. ומהם אני קצת דואג, יש לומר.
כי אני מאמין באמונה שלמה שכמוני יש עוד אלפי ישראלים שלקחו צעד גדול אחורה בוויכוח הפוליטי. אלפי־אלפי ישראלים, שבשנים האחרונות נטלו חלק פעיל ביורה הפוליטית המבעבעת וחיו את הקונפליקט - שותקים עתה, גם משום שהם מכונסים בכאב ובדאגה, וגם בגלל ההפנמה החשובה הזו של הידיעה שהעולם ימשיך לנוע גם בלי שדעתם תישמע. בהם יש אפילו כאלה שהתרגלו להשמיע את דעתם ברבים - שזה, אם יורשה, עניין קצת ממכר.
והדאגה, אפוא, מתמקדת בקהילה שעדיין חושבת שמבחינה זו עולם כמנהגו נוהג, ושצריך להמשיך להגיב ולהשמיע דעה (צפויה ומשעממת ברוב המקרים) בכל נושא שבוויכוח. ואני לא כועס, חס וחלילה, וכחלק ממדיניות ההכלה אני אפילו חושב שזה מגיע ממניעים צודקים - הרי ציפורן חודרנית היא דבר מכאיב ומטריד מאין כמותו - אני רק אומר שככל שימעטו קולות כאלה כן ייטב. ואני מזמין אותם בחום להצטרף לקהילה המפוארת שיש לי הכבוד להיות אחד ממנהיגיה - קהילת החכמים הסותמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו