הכי אישי שיש: אז למה באמת אני וליאון כבר לא בטלוויזיה

מאז פרצה המלחמה שידורי החדשות תפסו את רצועות הבוקר, והמציאות הטלוויזיונית, כמו זו היומיומית של כולנו, לא השאירה הרבה מקום לסיפורים ולהתרגשויות של החיים שידענו עד אותו הבוקר הנורא.

כמו אצל כולם, גם שגרת החיים של ליאון ושלי השתנתה. לא רק ברמה המדינית, אלא ברמה האישית, הכי בסיסית ומיידית. הבקרים שלנו הם כבר לא מרוץ של פעולות שחייבים לעשות, עד שמגיע הרגע שבו עלינו להתיישב על כיסאות המנחים, להיישיר מבט למצלמה ולומר "בוקר טוב". לפעמים זו הרגשה מוזרה להתעורר בלי עומס יתר של אדרנלין, ולא לקבל מייל באמצע הלילה עם תסריטים ועם לוחות זמנים.

מאז 2015, מרגע ההתעוררות ועד תחילת השידור, חיינו בקרים משפחתיים בשרשרת מתוזמנת ומדויקת של לוח זמנים קשיח ובלתי ניתן להזזה. בשעה שרוב האנשים מגיעים למשרד ומתניעים את היום בהדרגה, עם הקפה הראשון - אנחנו כבר היינו מאופרים, מולבשים, מסורקים, מחוברים לאוזנייה ומוכנים לעלות לשעתיים וחצי של שידור חי מול עם ישראל.

מרגע שנדלקת המצלמה, אין יכולת לעשות דבר מלבד להתרכז בהקשבה, להדגיש את מה שמעניין, מרגש או מצחיק, לראיין, להגיב, לקבל בהבנה הד ציבורי חיובי או שלילי על כל פדיחה הכי קטנה, לקבל גם חיבוק אוהב והערכה על אמירות חשובות, לעורר אצל אנשים שצופים הזדהות - וזה בסדר גם לגרום להם להתעצבן - העיקר שלא יישארו אדישים.

התוכנית שלנו לא היתה רק תוכנית טלוויזיה, אלא גם צוהר הצצה לחיינו. חרך לא מסונן ולפעמים אפילו גולמי, כמו שאנחנו אוהבים. הבונוס של כל זה היה החיבוק שקיבלנו מהצופות ומהצופים, שהדהד הרבה מעבר לגבולות המסך. השיתוף האותנטי בחיים שלנו, גם בחלקים הפחות זוהרים שלהם, עורר כנראה את הרצון לשתף אותנו בחזרה, עד שאין יציאה לסופר או לבילוי שלא תכלול גם כמה שיחות מלאות כנות עם זרות וזרים שמרגישים שהם מכירים אותנו. וזה באמת קצת נכון, הם מכירים חלק מאיתנו.

לבנותינו, שילה ולארבל, לא נראה מוזר בכלל שאישה שאני לא מכירה תעצור אותי ברחוב ותגיד: "אני חייבת לספר לך איך בזכותך שיניתי את האופן שבו אני מדברת לבת שלי", או שאחרת תנזוף בי כאילו אנחנו חברות משכבר הימים: "פאולה, זה לא בסדר שלא דיברת עדיין על המחדל בגני הילדים. ציפיתי ממך". הן גם לא מופתעות כשמישהו צועק לעברנו מחלון המכונית: "תגידי, אתם ככה גם בבית? למה הוא עוקץ אותך? למה את קוטעת אותו?".

מתנות רבות

התוכנית "פאולה וליאון" העניקה לנו מתנות רבות. לא מעט מרואיינים שביקרו באולפן שלנו לאורך השנים נשארו חלק מחיינו, בעיקר כאלה שיכולנו לסייע להם. אפילו נדבקנו בקורונה בזכות הרצון שלנו להתחבר מעבר לראיון של כמה דקות על המסך. זה קרה כשהזמנו בני זוג צעירים ומקסימים, שהתארחו באולפן וסיפורם נגע לליבנו, לארוחת שישי אצלנו בבית - והם כמובן לא ידעו שנדבקו. לרגע לא הצטערתי על השבועיים בבידוד שנאלצנו לבלות לאחר מכן. זה היה שווה את זה.

זכינו גם שהכותרת על לוח התוכן של המנהלת האמונה עלינו בשידורי קשת היתה "מה שמעניין את פאולה וליאון". כלומר, קיבלנו מתנה ענקית שטומנת בחובה אחריות, מתוך האמונה של מי שהפקידו בידינו את רצועת הבוקר שלפיה הנושאים שמסקרנים, מטרידים ומרגשים אותנו ראויים לבמה גדולה כמו ערוץ 12, ומתוך קרדיט לא מובן מאליו שנדע לבחור נושאים שיעוררו עניין גם בקהל הצופות והצופים, וכן - גם יביאו רייטינג.

במהלך השנים הבאנו את הסיפורים האנושיים שנגעו לליבנו. ביחד עם צוות תוכן והפקה מופלא, הצפנו מחדלים ועוולות ויצרנו לא פעם סערות תקשורתיות. יש שאוהבים, יש ששונאים, אבל לא פגשתי כמעט אנשים שהגיבו באדישות לנוכחות שלנו, ועל כך אני מאוד שמחה.

גם כשהתעקשתי להביא לקדמת המסך נושאים שלא אופייניים לתוכנית בוקר, כמו פמיניזם ודימוי גוף, לרוב פגשתי ראש פתוח ושותפות ושותפים יצירתיים שזרמו גם עם הרעיונות הקצת יותר מופרעים שלי - בין היתר צעדת מחאה של נשים בבביקיני באולפן, מצלמות נסתרות בחנויות בגדים שלא מחזיקות מגוון מידות, או מסע של כמה שבועות שבו מלמדים אנשים אכילה אינטואיטיבית. וכל זה - לצד האיש שאני מתעוררת איתו בכל בוקר, מגדלת איתו את בנותינו האהובות ומנהלת איתו משפחה.

מקום לזרוח

כמו כמו שבטח קראתם, בצל המלחמה, מועד חזרתה של התוכנית לוט בערפל. באופן לא מפתיע, זו אפילו לא העמימות הכי משמעותית שבה שרויים חיינו, כשאין לנו מושג מתי ואיך תיגמר המלחמה, אם יגיעו טילים מצפון ואיך כל זה יתפתח. האי־ודאות נמצאת בכל מקום כשהמציאות נגועה במלחמה, ומפרספקטיבה של שלושה חודשים אני מרגישה כיצד היעדרותה של שגרת תוכניות הבוקר שלנו השפיעה על תהליכי החשיבה, על תפיסת העולם ועל מערכת היחסים שלנו. שילוב של שחרור ואובדן, תחושת געגוע למה שהיה, לצד התרגשות לקראת הדברים החדשים שקורמים צורה וצבע בימים אלו ממש.

אנחנו פוגשים זה את זו מחדש, הרחק מהמצלמות ומהציפיות של הקהל ושל המערכת, מתרגשים מפרויקטים מקצועיים שכל אחד מאיתנו מפתח לבדו. יש כמובן תחושת אובדן בהתרחקות מהשגרה שהגדירה אותנו כל כך הרבה זמן, אבל יש גם תחושה של גילוי - הגשמת חלומות ושאיפות שנגנזו בשל הדינמיקה האינטנסיבית של תוכנית יומית בשידור חי.

ב־7 באוקטובר העולם של כולנו השתנה, בכל מיני צורות. אצל חלקנו מדובר בשינוי אכזרי וקשה מנשוא, ואצל חלק אחר, זה שליאון ואני משתייכים אליו, המלחמה שינתה את הפרנסה ואת התעסוקה. היעדר השגרה המוכרת שלנו העמיק את השינוי שכבר החל לפני כן, הן באופן אישי והן כזוג. למזלנו, לאורך כל שנות התוכנית המשכנו לפתח את התחומים העסקיים והמקצועיים הנוספים שלנו, אבל השינוי הוא הרבה מעבר לפרנסה, כי "פאולה וליאון" מעולם לא היתה עבורנו רק מקום עבודה. התפתחנו וצמחנו בתוכה כזוג, כמראיינים, כאנשי תוכן, כאזרחים שהמקום הזה יקר להם. שנינו יחד, וכל אחד לחוד.

למדנו המון על נושאים מגוונים, החל מהורות, דרך כלכלה ורפואה ועד למורכבות של צדק חברתי. היינו שם, שאלנו, הקשבנו, שיתפנו, התלבטנו והתחברנו. היינו שם באמת. התוכנית עיצבה לא רק את הבוקר שלנו, אלא גם חלק לא מבוטל מהזהות שלנו. שנים בלונה פארק של סיפורים, קמפיינים, טורי דעה, ראיונות, בישולים, ריקודים. לפעמים זה הרגיש כמו רכבת הרים מסעירה, ולפעמים כמו רכבת שדים מפחידה. היו תקופות קצרות שהרגישו כמו הפלגה נינוחה באגם שנמצא בפאתי פארק השעשועים, אבל אלה באמת היו רק ימים ספורים.

עכשיו, בהיעדר התוכנית, חלקים אחרים שלנו מקבלים מקום לזרוח. בין פגישות על פרויקטים חדשים, הרצאות, הופעות, התנדבויות והטיפול בבנות ובבית, אולי הדבר הקטן־גדול שקורה לליאון ולי הוא שפתאום אנחנו יכולים לבחור להיפגש בבוקר לפני שכל אחד מתפנה לענייניו.

בחלק מהבקרים אנחנו מצליחים למצוא זמן לשתות יחד קפה במרפסת. זה חדש לנו. אנחנו מוצאים את עצמנו דנים לא רק בעתיד האישי שלנו, אלא גם בעתיד של התקשורת הישראלית, של האופן שבו מספרים סיפורים בעולם שעובר מהפכה בדרך האינטראקציה עם מידע ותוכן. בתוך האילוץ לשחרר את מה שהיה עד כה, זכינו גם ביכולת לבחור מחדש לאן אנחנו לוקחים את הידע, הניסיון והתשוקה שלנו בעולם הדיגיטלי והמפוצל שמשתנה במהירות.

התשוקה להקשיב

אולי זה הזמן של כולנו ללמוד שגם שינוי כפוי הוא זרז לצמיחה ולהתפתחות, לא פחות משינוי שבחרנו בו. כל שינוי דורש בחינה מחודשת של מה שאנחנו רוצים מהקריירה, של המשמעות העמוקה של המילה "הצלחה". הפירוש של המושג הכללי הזה משתנה ביתר עוצמה בתקופת מלחמה, שמדגישה את ארעיותן של שגרות החיים, גם כאלו שמחזיקות שנים.

אז כששואלים אותי "איך את מרגישה?", אני עונה: "התרגשות מהולה בחוסר ודאות". אבל בין כל השינויים הללו, דבר אחד נשאר קבוע - התשוקה להקשיב, לשאול שאלות, לספר סיפורים, לחלוק חוויות וליצור חיבורים. את זה אני לוקחת איתי לכל מקום שאליו אני פונה, ומגלה דרכים חדשות להעניק ולקבל ערך.

אני מרימה כוסית לחיי הפרקים הלא כתובים של החיים של כולנו, לחיי סיפורים שממתינים שנספר אותם, ולחיי הסקרנות שבגילוי מה יש מעבר לתסריט המוכר והידוע.