ביום שבת, 21 באוגוסט 1982, בשעה 14:25, באחד משיאיו של מבצע שלום הגליל - שמה המוקדם של מלחמת לבנון הראשונה - עזבה אוניית מגורשי אש"ף הראשונה את נמל ביירות, ועל סיפונה 400 מחבלים פלשתינים בדרכם ללרנקה שבקפריסין.
לא הרחק משם, בעמדת תצפית נוחה, עמדו שר הביטחון אריאל שרון והרמטכ"ל רפאל איתן, וחזו במה שהיה אמור לסיים פרק מרכזי בלחימה העיקשת.
"אתה יודע איך אני מרגיש?" שאל שרון את איתן בעוד שניהם מביטים במחבלים, שנופפו לשלום מסיפון האונייה. "כמו אחרי קרב קשה, כשאתה נשכב ליד הג'יפ, אבל גם יודע שזה הרגע הכי קריטי ושאסור לעצום עין. חייבים לשים לב למה שקורה מסביב".
התוכנית הישראלית באותם הימים היתה די סדורה. כל אנשי אש"ף מגורשים מלבנון למדינות רחוקות - ובכללם מנהיגם הידוע לשמצה, יאסר ערפאת. כעבור יומיים, בבחירות הכלליות לנשיאות לבנון, אמור להיבחר בעל בריתה של ישראל בשיר ג'ומאייל, מפקד הכוחות הנוצריים, וכך, בתוך חודשים ספורים, יחוסל האיום הנצחי מצפון - ולבנון תחתום איתנו על הסכם שלום.
"לא מדינת חסות ולא 'שלטון בובה', כפי שאמרו, אבל בהחלט מדינה עצמאית שתחיה לצידנו", מסביר היום מאיר שטרית, שכיהן באותם הימים כחבר כנסת צעיר בליכוד. "נראה היה אז שיש אפשרות לעשות שלום עם מדינה ערבית נוספת על מצרים - לבנון, שעד מלחמת האזרחים נחשבה מדינה מפותחת כלכלית ובירת העולם הערבי במזרח התיכון. זה היה מקום מדהים".
רק שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. ג'ומאייל אכן נבחר ב־23 באוגוסט כנשיא לבנון, אבל פחות מחודש אחר כך, ב־14 בספטמבר 1982, בדרכו להיפגש עם אנשי מודיעין ישראלים, הוא ביקר בסניף הפלנגות הנוצריות בביירות - ושם מצא את מותו ממטען נפץ שהטמין טאניוס שרתוני, חבר ברשת המחתרתית "המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית". הסורים, שבחשו רבות במהלך מלחמת האזרחים האכזרית שפרצה בלבנון ב־1975, הזהירו מראש שלא ישלימו עם בחירתו של ג'ומאייל.
כל התוכניות הישראליות ל"יום שאחרי" התמוטטו במהירות. יומיים אחרי ההתנקשות בנשיא הנבחר, אנשי הפלנגות נכנסו למחנות הפליטים סברה ושתילה שבמערב ביירות, ובמשך שלושה ימים טבחו בפלשתינים שישבו בהם, במספרים שנעים בין 800 ל־3,000 נרצחים. וכך, במקום ששרון ימשיך לנוח ליד הג'יפ, צה"ל נשאר בלבנון עוד 18 שנים מדממות, ושנתיים אחרי הטבח הוקם באופן רשמית הארגון חיזבאללה, שפעל עד אז כמיליציה.
"אם רוצים לבנות תזה, שלפיה הפתרון הנכון הוא 'גירוש חמאס מעזה', כמו הגירוש של אש"ף מלבנון, זה בסדר לחשוב על היום שאחרי", אומר האלוף (מיל') יורם (יה־יה) יאיר, שבמלחמת לבנון הראשונה היה מח"ט הצנחנים ונכח גם הוא בנמל ביירות כשספינות המחבלים עזבו.
"רק שיש הבדל גדול: הפלשתינים היו אז אורחים לא רצויים בלבנון. בספטמבר השחור ב־1970 חוסיין מלך ירדן הציב שתי חטיבות טנקים ואגד ארטילרי סביב המקום שבו הפלשתינים היו מרוכזים אצלו, ופשוט כתש אותם עד שעזבו את ירדן למקום שלא היה מעוניין לקלוט אותם, אבל גם לא יכול היה להתנגד למהלך - דרום לבנון.
"בשנות ה־70 הם פתחו שם את 'פת"חלנד' והתעמרו באוכלוסייה הלבנונית, כולל בעדה השיעית. במלחמה 'שחררנו' את התושבים, כי פת"ח התנהג כמו כנופיה שנכנסה לעיירה. חיזבאללה עדיין לא היה פקטור. העניין הוא שבכל מקום שיש בו ואקום דואגים שהוא יתמלא, ואם לא תעשה כלום - הזמן בטח לא יפעל לטובתך".
חשבת בזמנו שהגירוש היה צעד נכון?
"כן. כרב־סרן במלחמת יום כיפור הגעתי להסכם עם סגן מפקד העיר סואץ, וחטיבה מצרית נסוגה 2 ק"מ ממקום מושבה - ובכך מנעתי קרב מיותר. אין קרב מוצלח יותר מהקרב שמנעת, ואם השגת את מה שרצית מבלי להילחם - תדע שניצחת".
"למה אתה מרים את הקול?"
אי אפשר להתעלם מקווי הדמיון הקיימים בין אוגוסט 1982 לדצמבר 2023. במקום ביירות, צה"ל נלחם כעת בעזה, מפלס את דרכו בין הסמטאות הצרות, והסוף, לפחות לפי שעה, לא נראה קרוב. לכן כבר היו מי שהעלו את אופציית גירוש אנשי חמאס והנהגתו למדינות אחרות, כדי לכונן ברצועת עזה הנהגה יותר ידידותית, בוודאי כשהלחץ העולמי לסיום הלחימה הולך וגובר.
היום נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הוא שעוקב אחרי הנעשה באזורנו. לפני 41 שנה היה זה הנשיא רונלד רייגן, ששלח לירושלים ולביירות את שליחו המיוחד, פיליפ חביב, שיפתור את הפלונטר.
חביב היה דיפלומט אמריקני ממוצא לבנוני שגדל בברוקלין, בסביבה יהודית, ולכן ידע קצת לקשקש ביידיש. הוא הגיע לטפל בבעיה הלבנונית אחרי שכבר סבל משלושה התקפי לב, וכאן נדרש לעצבי ברזל כדי לפשר בין הצדדים.
באחת מפגישותיו עם בגין ויצחק שמיר, שהיה אז שר החוץ, חביב האדים מכעס. ראש הממשלה אמר לו, בטון האופייני: "למה אתה מרים את הקול? אני מבין שבביירות אתה לפעמים מדבר כך, אבל כאן, בירושלים, מדברים בשקט".
חביב רצה למצוא פתרון כבר בתחילת קרבות שלום הגליל. בביוגרפיה שכתב גלעד שרון על אביו, "שרון - חייו של מנהיג", מסופר על פגישה בין שר הביטחון לשליח האמריקני ב־15 ביוני, תשעה ימים אחרי תחילת המלחמה, שבמהלכה שרון הציג את דרישות ישראל - גירוש מחבלי אש"ף ופינוי הכוחות הזרים מלבנון. "ובכן, לסורים יש אינטרסים ביטחוניים בלבנון", השיב הנציג האמריקני, כך מתואר בספר.
"'אילו אינטרסים ביטחוניים יש להם בלבנון? האם לבנון תקפה אי־פעם את סוריה? האם אי־פעם איימו על סוריה? האם אי־פעם סוריה סבלה מפעילות טרור שבאה מלבנון?', שאל אבא שלי. 'אולי נהפוך את אש"ף לפוליטי?' ניסה חביב. 'הם חייבים לעזוב', אמר אבא שלי".
"מאוד חיבבתי את פיליפ חביב, שהיה אדם ענייני ובעל חוש הומור", מספר השר לשעבר דן מרידור, שהיה אז מזכיר הממשלה. "היינו ביחסים מצוינים, אבל אריק לא סבל אותו. אני זוכר פגישה איתו בביתו של ראש המודיעין הלבנוני. נסעתי אליה עם אריק ועם האלוף אברשה טמיר. זו היתה ישיבה מרתקת. אנחנו ראינו שהאיש שלנו, בשיר ג'ומאייל, עומד להיות שליט לבנון, ואילו האמריקנים אמרו 'הוא שלנו'. אף אחד לא אמר את המילים, אבל היתה תחרות מי בעצם הבוס. אריק דיבר אל חביב בצורה קשה, אפילו לי לא היה נעים לשמוע. שרון היה בתחושת התעלות ואמר: 'אנחנו לא חייבים לכם (כלומר לאמריקנים, א"ל) כלום'".
מחבלי אש"ף התרכזו במערב הבירה הלבנונית, ושם שרון הגביר לחץ צבאי על העורק הראשי. כל ירי מצד המחבלים נענה בירי עוצמתי מצד צה"ל. ב־31 ביולי שגריר ארה"ב ללבנון רוברט דילון שלח הודעה זועמת למשרד החוץ האמריקני: "ההפגזה הערב היתה אינטנסיבית לעומת כל מה שראינו. זה לא היה נגד מטרות מדויקות במרחב הפתוח, וגם לא תגובה לירי פלשתיני. זה היה בליץ נגד מערב ביירות. בשעה 21:00 בערב היינו אמורים להכריז על הפסקת אש בכל תחנות הרדיו, ובמקום זה היתה הסלמה מצד ישראל".
שר החוץ שמיר מיהר להודיע למחרת ששפיכות הדמים חייבת להיגמר, וכשהנשיא רייגן נשאל לגבי מידת סבלנותו - הוא הודיע שאיבד אותה מזמן. לשמיר הבהיר בשיחה מתוחה: "אם צלף פלשתיני יורה, והירי גורר 14 שעות של הפגזות ישראליות - זה מותח יותר מדי את ההגדרה של 'התגוננות'".
"בוקר אחד", משחזר מרידור, "בגין אמר לי: 'אני רוצה להפסיק את ההפצצות על ביירות. אם לא נעשה זאת, רייגן יבקש - ואני רוצה שזה יהיה מיוזמתנו'. אריק לא אהב את זה. זה קרה אחרי שהתפרסמה בעולם תמונה של ילדה שאיבדה את ידיה בהפצצה ישראלית. קיבלתי טלפון מהבית הלבן, שהנשיא רייגן רוצה לדבר עם ראש הממשלה. היינו בכנסת באותו היום, וקבענו שהם ישוחחו אחר הצהריים.
"שמעתי את השיחה, ואפילו רשמתי את עיקריה. היא היתה מלמדת וקשה. רייגן ראה את התמונה, ואמר משפטים שאפילו הזכירו את השואה. בגין, כמובן, ענה לו. בסוף, בדיעבד, התברר שזו לא היתה תמונה של ילדה, אלא של ילד. הוא לא איבד את הידיים, ומי שפגעו בו היו בכלל מוסלמים. אני זוכר שאמרתי אז 'באיזה עולם אנחנו חיים? הנשיא האמריקני, שיש לו את ה־CIA ואת ה־FBI ואת המודיעין הצבאי, מתכסח עם ראש ממשלה שהוא מעריך בגלל תמונה בעיתון?' הבנתי עד כמה המלחמות הנצפות הן שונות ממלחמות אחרות. תמונה כזו מקבעת את דעת הקהל. זו המציאות, וזה גם מה שקורה לנו היום בעזה".
דן מרידור: "ב־1982 ישראל השיגה דבר ענק - והגליל פרח עד 2006. אבל מלחמה לא פותרת בעיות. זה מעגל: אתה חושב שסיימת - ובסוף חוזר לנקודת ההתחלה. חושבים שאם תפגע באיש רע, או בארגון, הארץ תשקוט. זה לא עובד ככה"
העקיצה של אריק שרון
שרון, איש צבא משופשף, היה נחוש להשיג אז הכרעה. הוא ידע שאם ישראל רוצה להשיג את מבוקשה ולגרש את אש"ף, הלחץ חייב לעלות מדרגה. ב־11 באוגוסט הגביר חיל האוויר הישראלי משמעותית את התקיפות, ולמחרת התקיימה ישיבה סוערת במליאת הכנסת.
"הנאצים רצחו אותנו, ועכשיו אנחנו רוצחים נשים וילדים בביירות בשם המשא ומתן", צעק ח"כ מאיר וילנר, איש האופוזיציה מתנועת רק"ח. "אתם מחבלים במשא ומתן, אתם רוצחים כמו הגרועים ביותר". רוני מילוא מהליכוד ענה לו: "כואב לך שעומדים להוציא את אש"ף, זה מה שכואב לך?" וילנר המשיך: "מפציצים, הורגים נשים וילדים. אתם רוצחים".
גם חיים בר־לב, הרמטכ"ל השמיני ואיש מפלגת המערך (לימים העבודה), לא חסך ביקורת מעל לבמת הכנסת: "הבעיה לא נפתרת בהשוואת ההרס שאנו גורמים ללבנונים לזוועות שאש"ף עשה בהם במשך שנים. מצפים מאיתנו, ואנחנו מצפים ודורשים מעצמנו, נורמות התנהגות ולחימה שונות משל אש"ף. טענת ראש הממשלה כי שום הסברה לא תועיל, שכן העולם הוא אנטישמי ושונא ישראל, לא פותרת דבר.
"היו מלחמות שבהן העולם לא הפנה אצבע מאשימה כלפינו, ולכן העובדה שבמערכה הלבנונית הביקורת מוטחת כלפי ישראל אומרת דרשני. ההרס וההרג שנעשים בבירת לבנון, הרחק מ־40-50 הק"מ החיוניים לשלום הגליל, לא יישכחו במהרה. שנים רבות יזקפו לחובתנו את השעה האפלה הזו".
בגין היה במיטבו באותו היום, ולא ניכרו עליו אותות המשבר הנפשי שיחווה בסיום המלחמה. לח"כ ויקטור שם־טוב מהמערך, שצעק "ועדת חקירה!", הוא ענה: "אתה הרי אדם אדיב, אתה לא קומוניסט, אז למה אתה מפסיק אותי? אני מדבר על הדברים הרציניים ביותר, ואתה מכניס לי פתאום ועדת חקירה".
לבר־לב הזכיר בגין הפצצת אזרחים במלחמת יום כיפור, כשהמערך היה בשלטון: "מי נפגע בעומק מצרים? האם לא שלחנו פעם אזהרה שפצצה עומדת להתפוצץ על בית חרושת?" בר־לב הודה שזו היתה טעות, ובגין חידד את הנקודה: "אה, בטעות. הרי אני אומר שאף פעם אנחנו לא מתכוונים".
בישיבת הממשלה שהתקיימה למחרת, בגין כבר היה הרבה יותר קשוח מול שר הביטחון, שרון, שספג את מלוא הביקורת גם משאר הנוכחים - ובהם סגן ראש הממשלה דוד לוי ושר הפנים יוסף בורג מהמפד"ל, שאמר: "מה שקורה בשטח נוגד את החלטת הממשלה". שרון עקץ אותו בשאלה אם מדובר במידע שבורג קיבל מבנו, אברום, שהתנגד להמשך הלחימה, והציע לכל הנוכחים בישיבה לא להתקפל בפני האמריקנים ודרישותיהם.
המשפט הזה הספיק לבגין, שהתעמת עם שרון באותה הישיבה: "אתה צריך לדעת שהממשלה היא המפקד העליון של הצבא. אתה נציג הממשלה בצבא, ולא נציג הצבא בממשלה. הרמטכ"ל כפוף לך, ולא להפך. שיהיה ברור מי כאן מנהל את ענייני המדינה".
"בגין לא ממש סמך על שרון", מספר מרידור, "ולכן העביר החלטה בממשלה שאין לה תקדים, שלפיה שר הביטחון לא רשאי להפעיל את חיל האוויר בלי לקבל את אישור הממשלה. שרון זעם, ובגין לא הסכים איתו. הוא הגיע באיחור למסקנה ששר הביטחון לא אומר לו את האמת, או לא מבצע את מדיניותו. לכן הוא הוציא ממנו את היכולת להפעיל חלק מהצבא".
מאיר שטרית, שהיה אז בקדנציה הראשונה שלו כחבר כנסת צעיר, רואה זאת אחרת כיום: "האווירה בכנסת היתה ששרון עבד על בגין, הלך על כל הקופה בלבנון, ובגין לא היה ער לזה", הוא אומר. "לימים אני שמעתי דברים לגמרי אחרים. שמעתי שבגין בהחלט ידע לאן הוא הולך, ואפילו יזם ודחף".
מאיר שטרית: "לא רצינו 'שלטון בובה', אבל בהחלט רצינו מדינה עצמאית שתחיה לצידנו. נראה היה שיש אפשרות לעשות שלום עם לבנון, שעד מלחמת האזרחים נחשבה מדינה מפותחת כלכלית ובירת העולם הערבי במזרח התיכון. זה היה מקום מדהים"
במהלך המלחמה התראיין ראש הממשלה ליעקב אחימאיר בערוץ 1 הממלכתי (והיחיד אז), ונשאל אם הוא מודע לעובדה שיש בציבור חשש ששר הביטחון הוא זה שגרר את ישראל למהלכים שחרגו מהתחזית המקורית למלחמה. "איזה מין גרירה?" בגין ענה. "זו ממשלה מתפקדת שקיימה ישיבות, לפעמים פעמיים ביום. כל העובדות נמסרו לה. הדיון היה על כל פרט ופרט. על כל דבר נתקבלה החלטה. איש לא גרר אותה, איש לא היה גורר אותה. ומדוע צריך שר ביטחון, איש מנוסה בקרבות, פטריוט אמיתי, מסור בלב ובנפש לאומה, לגרור את הממשלה מאחורי גבה וכדומה? לא היה ולא נברא".
מותר לקחת אקדחים
היה זה דווקא השליח האמריקני, חביב, שהודה מאוחר יותר שהמתקפה העצבנית של חיל האוויר ב־11 באוגוסט, זו שחוללה את רוב המהומה, היא ששכנעה את אש"ף להתגמש ולהסכים לתנאים שהוצגו בפניו - ובסיומם פינוי. באמצע אוגוסט ניסח חביב מסמך מוסכם על שני הצדדים לעזיבת אש"ף את שטח לבנון.
סעיפים נבחרים מתוך הסכם הפינוי: 1) הפסקת אש מוחלטת. 4) פלשתינים שאינם לוחמים ושנשארים בלבנון, יחולו עליהם חוקי לבנון ותקנותיה. 5) ביום שבו יתחיל הפינוי, הכוח הרב־לאומי יציב יחידות לאבטחת יציאתם של הפלשתינים ממערב ביירות, ויסייע לשלטון הלבנוני להרחיב את סמכותו. הכוח הרב־לאומי יהיה מורכב מ־800 חיילים אמריקנים, 600 צרפתים, 400 איטלקים ו־3,000 או יותר לבנונים, כפי שיידרש כדי לשמור על החוק והסדר. 9) הפינוי ייעשה דרך הים מנמל ביירות, דרך האוויר לקפריסין ודרך היבשה בכביש ביירות־דמשק. כוחות הצבא הישראלי ייסוגו מהכביש הבינלאומי כדי להבטיח פינוי שקט. 10) הפינוי ייעשה בתוך 15 ימים ויתבצע לאור יום, והלוחמים (הפלשתינים, א"ל) ייקחו עימם את הנשק הקל שלהם (רובים, אקדחים). הנשק הכבד יועבר לצבא לבנון. 13) הטייס הישראלי שנשבה בידי אש"ף (אהרון אחיעז, א"ל) יוחזר לפני שיוחל במימוש התוכנית.
דילון, אז שגריר ארה"ב בלבנון, סיפר בראיון: "חביב עשה עבודה נהדרת והשיג הסכם מצוין. היתה רק בעיה אחת - להיכן לפנות את אנשי אש"ף? זו אילוסטרציה מתאימה לבעיה הפלשתינית, שאין להם ממש מקום. כמעט כל ממשלה ערבית סירבה לקבלם, אז ארה"ב הפעילה לחץ כבד על תוניסיה שתקלוט אותם, עד שבסוף היא הסכימה, ובעקבותיה גם סוריה הסכימה לקחת קצת, וגם ירדן וסודאן. הפסקת האש נכנסה לתוקפה".
חביב קיבל מהנשיא רייגן את מדלית החירות הנשיאותית, מהעיטורים האזרחיים הגבוהים בארה"ב, על פועלו במזרח התיכון. היו גם מי שהציעו אותו כמועמד לפרס נובל לשלום. מזכיר המדינה האמריקני המנוח וורן כריסטופר, שהיה אז סגן שר החוץ, אמר בראיון ל־CBS: "חביב סיכן את חייו מדי יום. לא רק בגלל הטרור וההרס בביירות, אלא בגלל בעיות הלב שלו. נראה כאילו האל שמר עליו כדי שיוכל להמשיך במשימה". חביב הלך לעולמו במאי 1992, מהתקף לב, במהלך חופשה בצרפת.
בסוף היה גם חיסול
משה נסים, שהיה שר המשפטים ב־1982, זוכר את הימים הסוערים של הגירוש: "הכוונה היתה להרחיק את אנשי אש"ף כמה שיותר רחוק מביירות ומגבול הצפון", הוא אומר. "תוניסיה היתה יעד, וערפאת בהחלט היה צריך להיות על אחת מהאוניות. לא אמרנו אז שנחסל אותו, אלא שנגרש, ומבחינתו זה היה אקט של ניצחון".
כשערפאת הביע חשש שצוללנים ישראלים ימלכדו את אוניות הפינוי, שרון התלוצץ והזמין אותו "לצלול בעצמו ולבדוק". אחר כך הרגיע שהוא נתן את מילתו לפינוי נקי מעימותים.
בבוקר 21 באוגוסט, בשעה 11:25, נכנס לנמל הלבנוני ג'יפ שמעליו התנוסס דגל צרפת, ומאחוריו שלוש משאיות ריו צבאיות שהיו עמוסות אנשי אש"ף. אלה היו המחבלים הראשונים שעלו על ספינת "סול גיאורגיוס" היוונית, שכעבור שלוש שעות הרימה עוגן ועשתה את דרכה לקפריסין.
"היה לי הכבוד להיות בנמל באותו המעמד ולראות אותם עולים על האוניות", מספר אילן כפיר, שהיה אז הכתב הפוליטי של "מעריב" ועשה שירות מילואים בלבנון. "הם עלו בצורה מסודרת, בשלשות. היו ביניהם גם כאלה שחגגו את הפינוי כמו בקרנבל, כי הבינו שחייהם ניצלו. היה ירי באוויר, אבל צה"ל בהחלט שלט בנמל. זו היתה תמונה בלתי רגילה, והלוואי שהיינו מגיעים גם היום למצב כזה".
מי שנפרד מהמפונים הראשונים היה צלאח ח'לף (אבו איאד), ממייסדי פת"ח וממקורביו של ערפאת. הוא לחץ את ידיהם והבהיר: "המהפכה שלנו נמשכת. אנחנו נישאר נאמנים זה לזה. נמשיך בדרכנו ביחד".
ערפאת, אויבו המר והגדול של שרון, התפנה מביירות ביום שני, 30 באוגוסט. בבוקר הפינוי מנהיג אש"ף נפגש עם מנהיג השמאל המוסלמי בלבנון, וואליד ג'ונבלט, ואמר: "אני עוזב את העיר, אך ליבי נותר כאן". לעיתונאים בחוץ הודיע שפניו מועדות כעת "לפלשתין".
משם נסע ערפאת לנמל של ביירות ועלה על האונייה "אטלנטיס" שלקחה אותו ליוון, ומשם המשיך לגלות בתוניסיה. "שרון היה בדעה שצריך לחסל אותו, וכך גם רבים מאנשי הביטחון שאמרו שגירוש לא מספיק, צריך להרוג", מספר כפיר. "אבל בלחץ האמריקנים הוחלט להשאירו בחיים. לא מזמן דיברתי עם בכיר לשעבר בשב"כ שהודה שזו היתה טעות, כי ערפאת היה תחת הכוונת של רובה צלפים, הצלב כבר היה על ראשו, ורק לא ניתן אישור ללחוץ על ההדק. כמו סינוואר, יש רבים שאומרים שכל עוד לא יהיה לנו הראש שלו - חמאס יילחם. אותו הדבר קרה עם ערפאת, שהיה ארכי־טרוריסט".
אילן כפיר, עיתונאי לשעבר: "היה לי הכבוד לראות את המחבלים עולים על האוניות בנמל ביירות. הם עלו מסודר, בשלשות. היו בהם שחגגו כמו בקרנבל, כי הבינו שחייהם ניצלו. זו היתה תמונה בלתי רגילה, והלוואי שהיינו מגיעים למצב כזה היום"
מרידור מוסיף: "בעידן של נראות ולא תוכן, מחפשים תמונת ניצחון. אם רואים את ערפאת עולה על אונייה - אומרים 'ניצחנו'. במלחמה ההיא, שהיו בה דברים נוראים, ישראל השיגה דבר ענק - והגליל פרח מאז ועד 2006. אבל מלחמה לא פותרת בעיות. אם נסתכל על הגירוש ההוא במונחים היסטוריים, ב־48' היתה מלחמת הקוממיות, ומאות אלפי פלשתינים נפוצו לכל עבר; ב־70' אש"ף גורש מירדן ומיקם את עצמו בביירות; ב־82' הצלחנו לסלק אותו מלבנון לתוניסיה - ובסוף הוא חזר ליו"ש דרך אוסלו. מין מעגל, שאתה חושב שסיימת - ובסוף חוזר לנקודת ההתחלה. חושבים שאם תפגע באיש רע, או בארגון, הארץ תשקוט. זה לא עובד ככה".
במהלך שנות ה־80, אחרי הגירוש, ישראל הבהירה שהעובדה שהמחבלים רחוקים לא פוטרת אותם מעונש. ב־16 באפריל 1988, בפרברי בירת תוניסיה, תוניס, בשעה 1:30 לפנות בוקר, כוח של סיירת מטכ"ל חיסל את חליל אל־וזיר (אבו ג'יהאד), שהיה ראש הזרוע הצבאית של אש"ף וסגנו של ערפאת, כדי להמחיש שלא משנה איפה יימצאו מי שמנסים לפגוע בישראלים וביהודים - צה"ל יגיע אליהם לסגירת חשבון.
"היינו אז בממשלת אחדות", משחזר משה נסים, שבסוף שנות ה־80 כיהן כשר האוצר. "הביאו לקבינט את הצעת החיסול של אבו ג'יהאד בתוניס. חמישה שרי ליכוד הצביעו בעד, חמישה מהמערך הצביעו נגד, משמע - לא ניתן לבצע, כי צריך רוב. ביקשתי מיצחק רבין שנצא לכמה דקות, ואמרתי לו בחדר סמוך: 'פעם ערבי היה מפחד מיהודי, היום יהודי מפחד מערבי. אתה כעת שר הביטחון, וצה"ל צריך לעשות מעשה גדול שיוכיח את יכולותיו המיוחדות ואת היצירתיות שלו'.
"רבין אמר: 'שכנעת אותי'. נכנסנו שוב לישיבת הממשלה ועשינו הצבעה, שישה נגד ארבעה. אתה יודע מה זה להגיע עד תוניס, לחסל את אבו ג'יהאד בביתו יחד עם המאבטח שלו, להשאיר את אשתו בחיים - ולחזור לארץ בשלום? אגב, מי היה מפקד אוניית חיל הים, שקלטה את המחסלים בסיום הפעולה? יואב גלנט, שהיה אז בשייטת.
משה נסים: "הכוונה היתה להרחיק את אנשי אש"ף כמה שיותר רחוק מביירות ומגבול הצפון. תוניסיה היתה יעד, וערפאת בהחלט היה ראוי להיות על אחת מהאוניות אליה. לא אמרנו אז שנחסל אותו, אלא שנגרש, ומבחינתו זה היה אקט של ניצחון"
"מוכרחים לרדוף אחרי המחבלים איפה שיהיו, ולא לדבר, אלא לבצע. אחרי שכל כך הרבה פעמים קבינט המלחמה והרמטכ"ל אמרו 'נחסל את יחיא סינוואר' - אי־חיסולו יהיה שיא הכישלון. לחיסול היוזם של טבח 7 באוקטובר יש משמעות עצומה".
ב־1993, בעקבות הסכמי אוסלו, ערפאת ומחבלי אש"ף עברו לשטחי יו"ש ועזה והקימו בהם את הרשות הפלשתינית. על אוסלו חתם ערפאת מול יצחק רבין, ובהמשך, אחרי שרבין נרצח, לחץ את ידו גם ממשיכו, בנימין נתניהו. עם שרון ערפאת אמנם לא התחבק, אבל בעיני רבים אחרים הוא היה בעל ברית לצד אויב מר - על רקע המחלוקת סביב יחסו לפיגועי התופת הגדולים של אמצע העשור ההוא, והאינתיפאדה השנייה בתחילת שנות האלפיים. ערפאת מת ב־2004 ממחלה, בגיל 75, ונטמן ברמאללה, בסמוך לירושלים.
"כל מה שהושג בגירוש אש"ף מלבנון לתוניסיה נקבר בהסכם אוסלו", משוכנע כיום נסים. "הרי מי החזיר את ערפאת אלינו? הוא לא היה באזור, בטח לא ביו"ש. אי אפשר לכתוב על הגירוש ב־1982 מבלי להכניס פנימה את אלמנט אוסלו".
כמו יהודי בים סוער
גם העיתונאי לשעבר כפיר חוזר להסכם המדיני שנחתם ב־1993: "מבחינה פוליטית, אני לא מאלה שצועקים כל יום 'אוסלו', אבל כבר אז היתה לי תחושה שערפאת עבד עלינו. ה'התמתנות' וההתחייבות בחתימה על ההסכם שלא יהיה יותר טרור, ושנחיה זה לצד זה, לא היו אמיתיות. זה לא קרה, ולכן העובדה שלא חיסלו אותו ב־1982 היתה בדיעבד טעות גדולה".
האלוף (מיל') יאיר, יו"ר "יחד למען החייל" שהדליק ב־2022 משואה בהר הרצל, מסרב להסיק מסקנות מאותם הימים לימינו. יאיר משוכנע שהבעיה טמונה, בין היתר, בדרכי הפתרון, שלא השתנו מאז. שאין פעולה אחת, גדולה ככל שתהיה, שיכולה לחסל בעיה.
אלוף (מיל') יורם יאיר: "כמח"ט הצנחנים חשבתי אז שהגירוש היה צעד נכון. במלחמת יום כיפור הגעתי להסכם עם סגן מפקד העיר סואץ, וחטיבה מצרית נסוגה ממקומה, ובכך מנעתי קרב מיותר. אם השגת את מה שרצית מבלי להילחם - תדע שניצחת"
"שלא ישטפו לנו את המוח. בתחילת 88', ימי האינתיפאדה הראשונה, כשהייתי מפקד הגיס הצפוני, הופיע רה"מ יצחק שמיר בישיבת מטכ"ל וביקש מאיתנו: 'תעשו שקט'. שאלתי: 'ומה יקרה אז?' הרי בצבא, כשאתה מוריד משימה, אתה צריך גם להגיד מה מטרת־העל, מפני שבפעולה הצבאית שלך אתה יכול להרוס לדרג המדיני שמעליך את הסיכוי להשיג את מה שהוא רוצה.
"אמרתי לשמיר: 'אתה יודע למה הדבר דומה? ליהודי שמפליג בים סוער והגלים מאיימים להטביעו. הוא מתפלל ומבקש שאלוהים יציל אותו, אלוהים שומע והים נעשה פלטה. אבל היהודי לא יודע לאן הוא רוצה להפליג, אז הוא שט במעגלים, עד שתבוא הסערה הבאה'".
eyal1iris@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו