האבל, הזעם, ומה שביניהם

אסון השלושה שבר כל לב בישראל, אבל הוא היה יוצא דופן באכזריותו בים של אסונות המתרגשים עלינו מאז 7 באוקטובר. כל יום ואסונו, כל שעה וידיעותיה המרות. יש אנשים שזה יותר מדי בשבילם. אני מבין אותם. עם ישראל הוא עם רגיש ורגשן, ליבו מגויס למערכה יותר מכל חלק אחר, והכאב הנורא שמתלווה לאירועים הקשים הוא קשה מנשוא.

הבעיה מתחילה בזה שיש כאלה הלוקחים את הכאב והופכים אותו לכעס. זה נראה כאילו אם עושים מהלך כזה - המרה של רגש האבל בזעם - זה מועיל במשהו. כי עם תחושת אבל כביכול אין מה לעשות, ואילו הכעס מייד נותן תשובה לשאלה מה עושים עם כל הצער הזה. והתשובה היא - מאשימים. לא משנה את מי. את החיילים, את התקשורת, את ההנהגה, כל אחד לפי מה שנוח לו. כשאני מאשים מישהו אחר באסון, אני מקבל תחושת הקלה מזויפת, כי אני לא נשאר לבד עם הרגש הקשה, אלא ממיר אותו בתוקפנות כלפי זולת כלשהו.

אני קורא את ההאשמות ברשתות, צופה בסרטונים, מקשיב לשיחות. כולם חכמים, כולם. כל אחד יודע בדיוק מה היו הנתונים המלאים, ומה היה מצבו של זה שמאשימים אותו עכשיו. ואיך, לו התנהג לפי מה שאני חושב כעת, כל זה לא היה קורה. ונאמר כבר: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.

ויש המוסיפים - ועד שתגיע למקומך שלך קודם לכל. עד שתוכל להכיל את הרגשות של עצמך, להיות במקומך, ולא לרוץ לנחמות של האשמות סרק כדי לרפא את הכאב. אל תהיה שופט, כי אתה לא אובייקטיבי. אתה בסך הכל מנסה להרגיע את עצמך, וודאי שאת כל הנתונים והרגשות מזירת האירוע אינך יודע ולעולם לא תדע. אז בזמנים כאלה - עדיף לנשום עמוק, להוציא אנחה גדולה, ולא לומר דבר.

אין ברירה, חייבים להירגע. האסונות ימשיכו לנחות עלינו בזמן הקרוב. אנחנו במלחמה קשה מאוד, הכי קשה, מול אויב גם מרושע וגם לא טיפש. הוא התכונן למלחמה הזאת שנים, בעוד אנחנו היינו עסוקים במריבות קטנות בינינו.

האסון לא נגמר ב־7 באוקטובר, הוא רק התחיל שם. עוד יגיעו ידיעות מרות מלענה. עוד יוכה הלב בקורנסי אסון. לנשום עמוק, להרחיב את בית החזה, להכין מקום לעוד כאבים צורבים, ולהתאמן על לא להגיב. לא להאשים, לא לשפוט, לא להתנשא, לא להיכנס לנעליים האדומות של אף אחד. לתת חיבוק לאנשים היקרים ששגגה נפלה בפעולתם, להכיל את צערם, להישאר ממוקדים במשימה ולא להיגרר למשפטי שדה תקשורתיים. ככה ננצח בסוף. יחד.

מתנחלים

קמו והתייצבו אומות העולם, וקבעו: אלימות מתנחלים היא הנושא החשוב על סדר יומנו. 15 מדינות קראו לישראל להגן על הפלשתינים האומללים מתגרת ידם של אחינו האלימים. והאמריקנים? עצרו משלוח נשקים לישראל מחשש שיגיעו לידי המתנחלים המרושעים. והאמת - אין להיות מופתעים. אם מתקפת 7 באוקטובר מולבנת ברוב חלקי העולם, ובחלקים אחרים היא תלוית הקשר ו"לא התרחשה בוואקום", אז סיפור המתנחלים הרצחניים בוודאי יכול לתפוס תאוצה ולשמש עלה תאנה מוסרי לכל המגנים, שלא יודעים את מה הם מגנים, מיהם המתנחלים השטניים הללו ומהו הסיפור בשטחים.

אני לא קונה מילה מההאשמות המומצאות הללו. ולא שאני לא יודע שיש קומץ בן קומץ של אנשי ימין קיצוניים, לאו דווקא מתנחלים, ששונאים עמוקות ערבים ועושים הכל כדי לפגוע בהם - יש כאלה. אבל ראשית, שנאתם לא מתרחשת בוואקום. על רקע עשרות ומאות הפיגועים שמתרחשים על בסיס יומי, ושקוטלים את מיטב האחים והאחיות החיים מעבר לקו הירוק, כל אדם היה מפתח רגשות שליליים במידת מה כלפי הפוגעים.

שנית, גופי "זכויות האדם" מעלילים עלילות כבר שנים, יוצרים פרובוקציות, מהנדסים מצבים כדי להוציא את המתיישבים רעים. ראיתי את זה במו עיניי. אני לא מאמין למילה של ארגונים כמו "בצלם", שמול זוועות חמאס מנסים לייצר משקל נגד, כאילו גם ישראל חוטאת בשנאת חינם ובטרור עיוור. בכלל, החרפה של ארגוני השמאל העמוק, שגם ביום פקודה נפקדו מתמיכה חד־משמעית בישראל, מוציאה אותם בעיניי מכלל העם הזה, וכל מי שתומך בהם כמוהו כאויב שתול בתוכנו. גם את, רבקל'ה. על פי האמת, היה צריך לטפל בהם בכפפות של ברזל, אבל למרבה הצער - רחמנים אנחנו ומחויבים לאומות העולם. נכיל את זה בינתיים.

ההתנחלויות ויושביהן הם האפוד הקרמי של מדינת ישראל, של גוש דן, של כל המרכז. בלעדיהם - מה היה עוצר את חמאס יו"ש, הזהה במטרותיו ובשנאתו העמוקה לכל מה שמריח מריחו המוכר של יהודי מסריח, מלעלות על הטנדרים ולפלוש לראש העין, לפתח תקווה, לרמת השרון ולתל אביב? רק היישובים המלאים ישראלים אמיצים, אידיאליסטיים, המוכנים לא רק בזמן מלחמה, אלא גם בעיתות "שלום", להקריב את חייהם עבור המדינה. ורק כוחות צה"ל, המגינים על ההתיישבות הזאת, מונעים ממעשי טבח כמו 7 באוקטובר להתרחש על בסיס קבוע בפלישות מפוזרות דרך הגדר המחוררת של קו התפר. כשאויבינו מסתובבים עם סרטי מצח בצבע ירוק, הגיע הזמן למחוק את הקו הירוק שבלב.

אתיופים

כל כך הרבה ניסים מביאה המלחמה הזאת. כן, לא נעים לכרוך את המילה "נס" במצב מזופת כל כך, אבל ברור שלצד כל היגון יש הרבה תיקונים, קטנים וגדולים, שהמלחמה הביאה בכנפיה. חלקם יתנדפו מייד כשתסתיים, וחלקם יישארו איתנו, אם רק נשמור עליהם.

אחד מהניסים הכי מרגשים הוא שובם של יוצאי אתיופיה לחקלאות. הרי קהילות יהודי אתיופיה שעלו לארץ באו ברובן מכפרים חקלאיים. הם היו עובדי אדמה. כאן, כמו שעשו לקהילות רבות לפניהם, לא ממש החשיבו את מורשתם, תקעו אותם במרכזי קליטה ובשכונות עגמומיות בערים כמו קריית מלאכי, נתניה, ראשון, חדרה ועוד. מקומות שאין בהם שדה לזרוע ואין יבול לאסוף. להרבה מאוד מבוגרים, שמאוחר להם מכדי לעשות שינוי חד בחייהם, גם לקחו את המורשת וגם לא נתנו משהו חדש להתמסר לו. והתוצאות ידועות.

בקיצור, מתחילת המלחמה, כשהפועלים בני תאילנד קמו ועזבו בפקודת המלך כאיש אחד, והפועלים הערבים לא מגיעים, יש מחסור בידיים עובדות, ובוודאי מיומנות. קם חבר הכנסת לשעבר גדי יברקן, יוצא אתיופיה בעצמו, ועשה מעשה: הקים חמ"ל. זה מה שעושים היום. ובחמ"ל שלו יוצאים מדי יום אוטובוסים של מאות בני הקהילה ובנותיה לעבודות חקלאיות בהתנדבות, במקום העובדים החסרים. והנה - אחרי שנים רבות הם שוב בשדה, קוטפים, ממיינים, אורזים. כמו באתיופיה. ראיתי סרטונים. שמחת החיים שנשפכה לי מהמכשיר היתה מרוממת ממש. חדוות עשייה אמיתית, חדוות שיבה אל המקורות, אל המוכר.

כבר כתבתי פה לפני כמה שנים על ההחמצה הגדולה שבקליטת אחינו מארץ שבא. לא ברור מי חשב שחקלאות היא לא בשבילם, שנגמר הפרק הזה בחיי הקהילה. אולי המניע היה סוג של גזענות הפוכה. חשש שאם ישלבו את עולי הקהילה שירצו בעבודת האדמה, שהיתה שמורה לבני עמים אחרים ולא נחשבה מי־יודע־מה במדרג החברתי, מישהו עלול להיעלב. לא יודע. אבל עכשיו יש הזדמנות חדשה. עד שיימצא לנו עם חדש שישלח את בניו ובנותיו אל שדותינו, אנחנו יכולים לתקן ולמצוא מחדש את מה שהיה מונח לנו מתחת לאף.

שכרו של עובד זר בחקלאות הוא גבוה מאוד, במיוחד אם מוסיפים עליו את כל ההוצאות שיש לחקלאי על הטסה, דיור, רישיונות, ביטוחים וכו'. זה יוצא יותר מ־10,000 שקלים בחודש. בכסף הזה אפשר לתת לאנשים שגדלו בשדות שכר שיקפיץ את הקהילה קדימה, להשיב את הכבוד שמוסמס בשיכונים ולסגור מעגל יפה. הלוואי שמשהו מזה יישאר כשיבוא השלום המיוחל. בשבוע הבא ממש.

avrigilad@gmail.com