מרטין סקורסזה | צילום: Melinda Sue Gordon, יח"צ

המאסטר חוזר: מרטין סקורסזה מוציא סרט, אבל חושב שדווקא "ברבי" הוא התקווה של הוליווד

בגיל 81, מרטין סקורסזה משחרר עוד יצירת מופת, ולא מתכנן לנוח • בסרט "רוצחי פרח הירח", שאליו כינס את רוברט דה נירו וליאונרדו דיקפריו, מטפל המאסטר הגדול באחד הפרקים האפלים בתולדות הקפיטליזם בארה"ב - היחס לשבט ילידים שבשטחו נמצא אוצר נפט • בין לבין הוא מככב בסרטוני טיקטוק ויראליים עם בתו, מפרגן לאחים סופר מריו, ומבטיח להמשיך "לדחוף גבולות"

מרטין סקורסזה לא נותן לעובדה שהוא בן 81 להצר את צעדיו. הקולנוען הדגול, שנחשב בידי רבים (כולל כותב שורות אלה) לגדול במאי הקולנוע האמריקאים החיים, ממשיך לעבוד במרץ האופייני לו, לאתגר את עצמו בכל הזדמנות ולהימנע בכל מחיר מקיצורי דרך.

בתוך כך, הוא בהחלט מודע לתקתוקו של השעון, ולעובדה שכל סרט שהוא מוציא מתחת ידיו עשוי גם להיות האחרון.

בראיון שהעניק לאחרונה לאתר ההוליוודי "דדליין" סיפר סקורסזה על מפגש חטוף שהיה לו עם המאסטר היפני המנוח אקירה קורוסאווה, מאחורי הקלעים של טקס פרסי האוסקר ב־1990.
"קורוסאווה, שהיה אז בן 83, אמר לי: 'רק עכשיו אני מתחיל לראות את האפשרויות שגלומות באמנות הקולנועית, אבל מאוחר מדי עבורי'. אמרתי לעצמי בזמנו, למה הוא מתכוון? הוא הרי חקר כל כך הרבה נושאים באמצעות סרטיו! אבל כעת, כשהגעתי לגיל שלו, ועשיתי את כל הסרטים שעשיתי, אני חושב שאני מבין. כי למעשה אין גבולות. הגבולות נמצאים בתוכך. השאלה היחידה היא כמה רחוק אתה יכול לדחוף את הגבול ולחקור את עצמך?

"אני זקן", הוסיף, "אני קורא על דברים. אני צופה בדברים. אני רוצה לספר סיפורים. העולם כולו נפתח בפניי. אבל אין זמן. מאוחר מדי עבורי. מאוחר מדי. הלוואי שהייתי יכול לצאת לחופשה של שמונה שבועות ולעשות סרט במקביל. כי הכל עדיין מסקרן אותי. ואם משהו מסקרן אותי, אני אעבוד כדי למצוא את הדרך לבטא אותו בצורה קולנועית. הסקרנות עדיין שם".

הסקרנות הזאת, שסקורסזה מדבר עליה, הביאה אותו לביים כעת את "רוצחי פרח הירח". סרט שאפתני, מרשים ורב־עוצמה שראוי למקום של כבוד לצד יצירותיו הגדולות ביותר - רשימה מפוארת שבין השאר כוללת סרטים דוגמת "נהג מונית", "השור הזועם", "החבר'ה הטובים", "השתולים", "הזאב מוול־סטריט" ו"האירי".

מדובר באפוס היסטורי מופתי ומרתק שמגולל פרשייה אפלה ולא ממש מוכרת מההיסטוריה האמריקאית, שהתרחשה לפני מאה שנה בדיוק, במחוז אוסייג', אוקלהומה. במרכז העלילה ניצבת קנוניה רצחנית, גזענית ובלתי נתפסת בהיקפה שנועדה להשתלט על ההון העצום שנפל בחיקו של שבט האוסייג' ולנשל את בני השבט מאדמות מניבות נפט שהיו בבעלותם.

על הדרך, סקורסזה עוסק בחטא הקדמון של האומה האמריקאית, מציג את ימיו הראשונים של הקפיטליזם המודרני, חוקר את שורשי השחיתות, הגזענות ותאוות הבצע המוסדיות באמריקה, מתבונן בפניו של הרוע האנושי, משרטט דיוקן מצמרר של נישואים רעילים ומספק הצצה לימיו הראשונים של ה־FBI (שאנשיו נשלחו לחקור את הפרשה, אחרי שלא ניתן היה להתעלם ממנה עוד).

באורך של 206 דקות, "רוצחי פרח הירח" הוא סרטו העלילתי השני הכי ארוך של היוצר המהולל (רק "האירי" ארוך ממנו). נוסף על כך, מדובר גם בסרט הראשון של סקורסזה שבו שני שחקני העל שמלווים אותו לאורך כל הקריירה, ושכיכבו בלא מעט מהקלאסיקות שיצר, מופיעים על המסך זה לצד זה: רוברט דה נירו, שותפו היצירתי המרכזי של סקורסזה בשנות השבעים והשמונים (בשיתוף הפעולה העשירי שלו עם הבמאי), וליאונרדו דיקפריו, הלידינג מן הכמעט קבוע שלו במאה ה־21 (שזהו סרטם השישי המשותף).

עם רוברט דה נירו (מימין) וליאונרדו דיקפריו במסע היח"צ לסרט. "זה בעצם סיפור על 'מי לא עשה את זה'", צילום: אי.אף.פי

הסרט מבוסס על ספר העיון המעמיק והמאוד מומלץ של העיתונאי דיוויד גראן, שראה אור ב־2017. בספרו סוקר גראן את תולדותיו של שבט האוסייג', מספר כיצד אנשיו נטבחו וגורשו מאדמותיהם המקוריות באוהיו ובמיסיסיפי בידי המתיישבים הלבנים, ומשחזר את האופן שבו בני השבט הפכו בן־לילה למיליונרים, כאשר נפט פרץ לפתע מתוך האדמה החלופית שהוקצתה להם (ושנחשבה במקור לחסרת ערך).

מטבע הדברים, התגלית הלא צפויה הביאה לאזור שלל טיפוסים מפוקפקים שזממו להתעשר על גבם של בני האוסייג', ואילצה את הרשויות לחוקק כל מיני חוקים גזעניים שיגבילו את כוחם, את עצמאותם ואת הונם של הילידים.

ובכל זאת, רק אחרי שעשרות מבני השבט מצאו את מותם בדרכים מסתוריות יותר ופחות, במהלך תקופה של כמה שנים שזכתה לכינוי "שלטון הטרור", ורק לאחר שמשלחת מטעם השבט יצאה לוושינגטון ושילמה לא פחות מ־20 אלף דולר למחלקה לענייני אינדיאנים, הרשויות הפדרליות הואילו סוף־סוף בטובן לשלוח לאזור צוות של ה־BOI (גלגול מוקדם של ה־FBI), כדי להבין מי מנסה למחוק את שבט האוסייג' מעל פני האדמה, ולמה.

"אני זקן", סיפר לאחרונה בראיון. "אני קורא על דברים, אני צופה בדברים. רוצה לספר סיפורים. העולם כולו נפתח בפניי, אבל אין זמן. הלוואי שהייתי יכול לצאת לחופשה של שמונה שבועות ולעשות סרט במקביל. כי הכל עדיין מסקרן אותי"

במקור, סקורסזה והתסריטאי שלו, אריק רות' ("פורסט גאמפ", "מינכן"), תכננו לעבד את ספרו של גראן למסך בדיוק כפי שנכתב. כלומר, כמותחן בסגנון "הבלתי משוחדים" שמקדיש זמן רב לעבודת החקירה של אנשי הבולשת הפדרלית, ושחושף את זהות האחראים למעשי הרצח רק בחלקו האחרון.

לילי גלדסטון (במרכז) ב"רוצחי פרחי הירח". "היינו זקוקים לה שתעזור לנו לספר את הסיפור כמו שצריך", צילום: אי.פי

התסריט הושלם. סקורסזה קיבל את התקציב שביקש מאולפני פראמונט (שעמד על כ־200 מיליון דולר). דיקפריו לוהק לתפקיד טום ווייט, החוקר הראשי, ואילו דה נירו לוהק לתפקיד וויליאם קינג הייל, איש העסקים החלקלק והבוגדני שממצב את עצמו לאורך שנים כחברם הנאמן של בני האוסייג', כאשר למעשה הוא זה שעמד שמאחורי שרשרת הרציחות.

אלא שאז החלו להתעורר בליבו של הבמאי ספקות.

"ערב אחד דיקפריו בא אלי הביתה ושאל 'מה בעצם הלב של הסרט הזה?'", סיפר סקורסזה לאחרונה לניו יורקר. "כי הלב הוא לא טום ווייט. כבר ראינו סיפורים דומים לשלו באינספור סרטים משטרתיים. הבנתי שאני בעצם עושה סרט על כל האנשים הלבנים בסיפור. שזה הופך לסיפור נוסף על 'מושיע לבן'. שאני מספר את הסיפור מהחוץ אל הפנים. וזה הטריד אותי. מה זה? עוד סרט על האיש הלבן שמגיע ומציל את כולם?"

דמות רעילה ורבת סתירות

אחרי התלבטות ממושכת, סקורסזה החליט לשים את הפרויקט בצד והלך לביים את "האירי" (שיצא ב־2019). במקביל, בעידודו של דיקפריו, החליט לחבור שוב לתסריטאי רות' ולנסות גישה חדשה לחלוטין. אלמנט המתח נזנח, החלקים שעסקו בחקירה קוצצו מתוך התסריט באופן ניכר, ומרכז הכובד של הסרט עבר מה־FBI לנעשה בשבט האוסייג', באוקלהומה.

"ברגע שדה נירו מופיע על המסך, אתה כבר די יודע שהוא הרע", הסביר סקורסזה. "אז גם כך אין כאן ממש עניין של מסתורין. כמו שדיוויד גראן הגדיר את זה: זה לא סיפור על 'מי עשה את זה?' זה בעצם סיפור על 'מי לא עשה את זה?' כי כולם לקחו בכך חלק.

"מתוך הדיונים האלה בעצם הבנו שסיפור האהבה בין מולי קייל - בת שבט האוסייג' ששיחקה תפקיד מרכזי בפתיחת החקירה הפדרלית - לבין ארנסט בורקהרט, אחיינו של וויליאם הייל, שנישא לה והקים איתה משפחה, הוא־הוא הלב של הסרט.

"מולי, שאמה ואחיותיה נרצחו כולן, בדרכים כאלה ואחרות, הרי ידעה מההתחלה שארנסט מעוניין בכסף שלה, ובכל זאת היא אהבה אותו. וגם הוא אהב אותה. יש לזה תיעוד. אז נשאלת השאלה: איך ארנסט יכול היה באותו הזמן לשתף פעולה עם הדוד שלו ולפעול נגדה ונגד משפחתה? איך הוא יכול היה לעשות את כל הדברים הנוראיים שהוא עשה? ברגע שליאו הציע לגלם את ארנסט, הכל התהפך, ובמקום ללכת מהחוץ אל הפנים, יכולנו ללכת מהפנים אל החוץ".

"ערב אחד דיקפריו בא אלי הביתה ושאל 'מה הלב של הסרט?", סיפר סקורסזה ל"ניו יורקר". "כבר ראינו סיפורים דומים באינספור סרטים משטרתיים. הבנתי שזה הופך לעוד עלילה על 'מושיע לבן', וזה הטריד אותי. לא רציתי סרט על לבן שבא ומציל את הכל"

כאמור, דיקפריו יותר משמח להחליף תפקידים ולהיכנס לנעליו המורכבות והלא מחמיאות של ארנסט - דמות גרוטסקית, רעילה ורוויית סתירות שניחנה באופי חלש, בתבונה לקויה ובחיבה מופלגת לכסף.

"התסריט המקורי לא הצליח ללכוד את הנעשה בתוך קהילת האוסייג'", הגן דיקפריו על ההחלטה המפתיעה לשנות את טבעו של הסרט מן היסוד. "הוא התרכז יותר מדי בעבודה הבלשית, וארנסט ומולי לא היו יותר מהערת שוליים בתוכו. הוא לא עסק בהבנה עמוקה יותר של התרבות ושל הדינמיקה שהיו קיימות באותה תקופה באוקלהומה.

"מהעבודה עם מרטי למדתי שהסיפור משני עבורו. העדיפות העליונה אצלו היא לחקור את המצב האנושי ולנסות להבין מי הם האנשים האלה שהוא מתעסק איתם. הוא מחפש את הרגש".

גם דה נירו הביע את תמיכתו בשינוי הכיוון הדרמטי כאשר אמר ש"הרעיון של מרטי וליאו להתרכז במערכת היחסים של מולי וארנסט, ובמערכת היחסים של ארנסט והדוד שלו, וויליאם הייל, נראתה לי מאוד הגיונית. פשוט פחות עניין אותם לעשות סרט שבו טום ווייט מגיע ומציל את כולם".

אבל את אולפני פראמונט דווקא כן עניין לעשות את הסרט המקורי והקונבנציונלי יותר שהוצע להם, והשינויים שביצעו סקורסזה ודיקפריו הדאיגו אותם מאוד. עד כדי כך שהם משכו את תמיכתם בפרויקט.

סקורסזה, מצידו, לא נרתע מאובדן המימון וסירב לחזור בו. הוא ליהק את ג'סי פלמונס המצוין ("שובר שורות", "שנת הכלב") לתפקיד טום ווייט (שהפך כעת לתפקיד קטן בהרבה), ובתוך זמן קצר מצא לפרויקט בית חדש תחת המטרייה של אפל טי.וי (הסרט ינחת על פלטפורמת הסטרימינג שלהם אחרי שיסיים את הסיבוב שלו בבתי הקולנוע).

"השקענו מאמץ רב כדי לעזור למרטי לעשות את מה שהוא עושה טוב מכולם", אמר דיקפריו, שגם היה אחד ממפיקי הסרט. "המטרה שלנו היתה להגיע לצדדים האפלים של הטבע האנושי, אבל גם להבין את המורכבויות של המקומות האלה. ארנסט ומולי באמת ייצגו את רמת העיוות של הדברים, מבחינה תרבותית. נשים רבות משבט האוסייג' נישאו לגברים לבנים, שרק רצו לנצל אותן ולהשתלט על כספי הנפט שלהן ושל משפחותיהן. ועדיין, ארנסט ומולי באמת אהבו זה את זה. זו המורכבות המעוותת שהפכה את הסיפור הזה לסיפור אמריקאי אפל באמת".

"חולקים אותו חוסר פחד"

במקביל לכתיבה המחודשת של התסריט, סקורסזה ושותפיו לעבודה גם מצאו את עצמם צוללים עמוק יותר ויותר אל תוך עולמם של בני האוסייג'. באופן טבעי, הנציגים שעימם נועד לצורכי תחקיר וייעוץ היו מודאגים מכך שיצטיירו כקורבנות, והבמאי שב והבטיח להם שהוא יעשה את המקסימום כדי לשמור על אותנטיות, לא ליפול את תוך קלישאות העבר ולהעניק להם ולתרבותם את הטיפול הכי כן ומדויק שאפשר.

מי שסייעה לסקורסזה רבות בהבאת התרבות הילידית למסך באופן המבוקש היא לילי גלדסטון, שחקנית ילידית אלמונית כמעט לחלוטין, שלוהקה לתפקיד המפתח של מולי, אשתו של ארנסט, אחרי מפגש מוצלח שהתקיים בזום, בשיאה של מגיפת הקורונה.

"הנוכחות שלה מאוד הרשימה אותי", חלק לה סקורסזה מחמאות. "האינטליגנציה והרגש שניכרים בפניה משדרים פראות ורוגע בו בזמן. יש לה את המחשבות שלה. אתה יודע שמשהו מתבשל שם, מאחורי העיניים שלה. והיינו זקוקים לה. היינו זקוקים לכך שהיא תעזור לנו לספר את הסיפור כמו שצריך. כל הזמן בדקנו את הדברים מולה. חלק מהסצנות שלה עם ליאו היו מאולתרות ולא מתוכננות, והשארנו אותן, כי אי אפשר לקנות ספונטניות כזאת בכסף".

באשר למפגש הפסגה המרגש בין שני שחקניו הראשיים, דה נירו ודיקפריו, סקורסזה בהחלט רואה בכך סגירת מעגל מבורכת (גם אם מאוחרת). "אפשר לקרוא לזה איחוד", אמר לאחרונה. "דה נירו הוא בעצם זה שהכיר לי את ליאו. ב־1993 הם עשו יחד את 'כך הייתי', ובוב אמר לי שאני צריך לעבוד עם הילד החדש הזה. עשיתי עם ליאו את 'כנופיות ניו יורק', ואז הלכנו עוד יותר רחוק עם 'הטייס', וזה הוביל ל'השתולים' ו'שאטר איילנד' ו'הזאב מוול־סטריט'. הוא דחף אותי ללכת יותר רחוק, ואני דחפתי אותו ללכת יותר רחוק, ופתאום, ובמיוחד ב'הזאב', הכל הפך למטורף ושערורייתי.

"בדרך גיליתי שלי ולליאו יש את אותן הרגישויות שבוב ואני חולקים. יש לנו את אותו חוסר פחד. את אותו הרצון לנסות דברים חדשים. ויש בינינו אמון מאוד־מאוד חזק. אנחנו דוחפים את עצמנו עד לקצה. זו מתנה.

"באשר לדה נירו, גדלנו יחד, והוא האדם היחיד שבאמת יודע מאיפה באתי ומכיר את האנשים שהכרתי. עשינו הרבה ניסויים יחד בשנות השבעים. לא פחדנו מכלום וגילינו שאנחנו סומכים זה על זה. ובזה הכל מסתכם, בעצם. באמון ובאהבה".

"במובנים רבים, שני הגברים האלה הם האבות הקולנועיים שלי", סיכם דיקפריו את חוויית העבודה עם הצמד האגדי במסיבת עיתונאים מקוונת שהתקיימה בשבוע שעבר. "יש משהו כמעט טלפתי בתקשורת שלהם על הסט. הכל נעשה באמצעות מחוות גופניות והנהונים, וכל הסצנה יכולה להשתנות ברגע בעקבות זאת. זה תהליך יצירתי מדהים של דיוק שיכול לקרות רק עם שני הגיבורים הקולנועיים האלה".

"קרתה הסערה המושלמת"

למרות מעמדו הרם בקהילה הקולנועית, בעבור הדור הצעיר נדמה שמרטין סקורסזה הוא בעיקר הסבא הטרחן שמדי פעם מלכלך על סרטי גיבורי־העל של מארוול (ומשווה אותם למתקנים בלונה פארק).

בשנים האחרונות הוא מתקן מעט את הרושם שיצר לעצמו בקרב דור ה־Z בעזרת השתתפות בסרטוני טיקטוק משעשעים שיוצרת בתו בת ה־24 פרנצ'סקה (בת הזקונים שנולדה לו ולאשתו החמישית, הלן מוריס).

באחד מהם הוא נצפה לומד מילות סלנג עדכניות (כמו slay ו־simp, למשל), ואילו באחר הוא משתתף בטורניר דירוג סרטים (ובאופן שערורייתי בוחר ב"בירדמן" על פני "הטוב, הרע והמכוער"). מטבע הדברים, כמעט כל הסרטונים שבהם הוא משתתף הופכים לוויראליים.

עם בתו פרנצ'סקה בטיקטוק. פונה לדור ה־Z, צילום: מתוך טיקטוק

עם זאת, לצד הקרבות התדירים שהוא מנהל בעד שימור סרטים ישנים ונגד הוויתור על צפייה בסרטים חדשים על מסך גדול, בבית הקולנוע, סקורסזה דווקא מפגין בקיאות מרשימה במה שקורה מסביבו מבחינה תרבותית. "סרטים כמו 'האחים סופר מריו' הם מצוינים עבור צופים צעירים", אמר בראיון ל"הינדוסטאן טיימס". "אבל הצופים הצעירים האלה גם מתבגרים. אילו סרטים בדיוק מיועדים עבורם כשיגיעו לחלק היותר בוגר של החיים שלהם? האם האנשים האלה יגדלו לחשוב שסרטים נועדו להיות שוברי קופות ותו לא?".

"סרטים כמו 'סופר מריו' מצוינים לצופים צעירים", אמר בראיון לדדליין. "אבל הצופים הצעירים האלה גם מתבגרים. איזה סרטים בדיוק מיועדים עבורם כשיגיעו לחלק היותר בוגר של חייהם? האם הם יגדלו לחשוב שסרטים נועדו להיות שוברי קופות, ותו לא?"

באשר לשני הלהיטים הגדולים של 2023 שצפויים להתמודד מול "רוצחי פרח הירח" בטקס פרסי האוסקר הקרוב, סקורסזה דווקא מפרגן: "אני חושב שהשילוב בין 'אופנהיימר' ל'ברבי' היה מיוחד מאוד, ואפשר לשאוב מהיציאה המשותפת שלהם לאקרנים מעט תקווה לכך שסוג אחר של קולנוע יפציע. סוג של קולנוע שיהיה שונה ממה שאנחנו רואים במיינסטרים בשני העשורים האחרונים.

"הם השתלבו יחד באופן מושלם. מצד אחד, סרט עם ערך בידורי גבוה וצבעים בהירים בלבד, ומצד שני, סרט כל כך רציני ועוצמתי על הסכנה שגלומה בנשק שיכול לשים קץ לציוויליזציה שלנו. לא היה אפשר לבחור בשני סרטים שונים יותר. אפשר לומר שזו היתה הסערה המושלמת. זה קרה בזמן הנכון. והכי חשוב, אנשים הלכו לצפות בהם בבתי הקולנוע.

"אמנם עוד לא צפיתי בהם בעצמי, אבל אני מאוד אוהב את הסרטים של כריסטופר נולאן. ואילו מרגו רובי, אני מוכרח לציין, התחילה את דרכה ב'הזאב מוול־סטריט'. וגם הצלם, רודריגו פרייטו, הלך לצלם את 'ברבי' ישר אחרי שהוא סיים לצלם את 'רוצחי פרח הירח'. כך שהכל נשאר במשפחה".

ביקורת | זה יתחיל בדם

הוא אמנם לא יספק לכם יותר מדי אסקפיזם, אבל "רוצחי פרח הירח" הוא "סרט אמריקאי גדול" שממש כדאי לראות בקולנוע.

כמו ב"זה ייגמר בדם", גם בו מפעם לב שחור מנפט ומתאוות בצע שמהדהד את גוף העבודות של הבמאי־שחקן ג'ון יוסטון ("האוצר של סיירה מדרה", "צ'יינהטאון"). כמו "גזלייט", סרטו הקלאסי של ג'ורג' קוקור מ־1944 (שזכה לעדנה מחודשת בשנים האחרונות), גם הוא רווי במניפולציות רעילות ואכזריות שמטרתן להוציא אישה תמימה מדעתה. וכמו לא מעט מסרטיו הקודמים והכה־אהובים של סקורסזה, גם זה החדש עוסק בשורשיו ובמאפייניו האפלים, הרצחניים והגזעניים של החלום האמריקאי.

ההחלטה השנויה במחלוקת של המאסטר הקשיש לחשוף את זהות הרעים כבר בהתחלה, ובכך ליצור מותחן ללא מתח, מתבררת עד מהרה כמבריקה, ומעניקה ליצירה העשירה והווירטואוזית הזאת מבנה ייחודי ויוצא דופן.

על אף אופיו האפי, הסרט מתהדר בשלל סצנות אינטימיות - באחת מהן, למשל, ארנסט ומולי (ליאונרדו דיקפריו ולילי גלדסטון), הנאהבים שדרך עיניהם נפרשת העלילה, פשוט יושבים בשתיקה ומקשיבים לסופה שמתחוללת בחוץ.

ובכלל, לטבע ולעולם החי יש כאן תפקיד מרכזי וחשוב. הגברים מכונים "זאבים" או "קויוטים" על ידי הנשים הילידיות; ינשופים מסמלים מוות; כותרות הסיום של הסרט עולות על רקע פסקול מדיטטיבי שמורכב מרוחות ומצרצרים; ובואו לא נשכח את הפרחים שמופיעים בשמו של הסרט.

בתוך כך, ההגעה של הסוכן הפדרלי (שמגולם בידי ג'סי פלמונס) לעיר, שמתרחשת רק כעבור שעתיים, מלווה בהקלה גדולה מהרגיל ומעניקה תנופה רבה למערכה האחרונה, שבמהלכה היצירה משנה את צורתה שוב והופכת באחת לדרמת בית משפט.

גלדסטון בהחלט ראויה לכל השבחים שהיא מקבלת בחודשים האחרונים, וניתן לומר שהיא מוציאה את המרב מהתפקיד הלא פשוט שמוטל עליה. אך דווקא דיקפריו (שמעולם לא גילם דמות כה מטופשת ונכלולית) ודה נירו (שמגלם את הנבל של היצירה בצורה מצמררת) הם אלה שמנצלים את ההזדמנות כדי להגיש הופעות פנומנליות שאינן נופלות בדבר מההופעות הטובות ביותר בקריירה שלהם. סצנת העימות ביניהם, שמתרחשת לקראת הסוף, היא כיתת אמן בפני עצמה שמייצרת ניצוצות של ממש על המסך.

אחרי המקסימליזם המענג של "הזאב מוול־סטריט", סקורסזה בחר לוותר על הפרובוקציות, ובשני סרטיו הבאים - "שתיקה" ו"האירי" - הוא אימץ סגנון בימוי מאופק, אנטי ראוותני ו"חיוני", שלדבריו "גורם לדברים להיראות פשוטים לעשייה, אף שהם לא".

גישה זו ניכרת גם בסרט החדש - שגדוש באווירה, בפרטים קטנים, במוטיבים מיסטיים ורוחניים ובפרצופים מלאי אופי והבעה - ומשתלבת באופן נפלא עם יתר רכיבי היצירה, ובהם עיצוב ההפקה של ג'ק פיסק הגאון (שחתום על קלאסיקות רבות, "שבילי הזעם" למשל) והפסקול הקצבי והנפלא של שותפו היצירתי הוותיק של סקורסזה, מנהיג להקת The Band, רובי רוברטסון (שהלך לעולמו באוגוסט השנה).

התוצאה היא חוויה קולנועית אדירה, נדירה ומפוארת, שאותה חותם סקורסזה עצמו בהופעת אורח מרגשת ומצמררת שממסמרת את הפואנטה של הסרט אל תוך התודעה באופן בלתי נשכח, ומבהירה מדוע הוא הרגיש שהוא מוכרח לספר את הסיפור הטרגי והלא ייאמן הזה. במילה אחת: וואו. בשתי מילים: סרט השנה.

"רוצחי פרח הירח" | ישי קיצ'לס

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר