"נו? אתם עדיין ביפו?" כך שאל אותי חבר אהוב מאוד לפני כמה ימים. ברגע הראשון באמת לא הבנתי למה הוא מתכוון. מה זאת אומרת עדיין ביפו? כאן אנחנו גרים, כאן הילדים לומדים, לאן אני אמורה ללכת?
"לא ברחתם? עדיין מתרועעים עם האויב?" אה, כן. האויב, הגננת של הילד. אנחנו בהחלט מתרועעים איתה. וגם עם השכנים שלנו בבניין אנחנו מתרועעים ועם האימהות מהגן ועם הבייביסיטר. יש כאן חד־משמעית התרועעות.
• • •
בשבת ההיא לא יכולתי לחזור לישון. עוד לפני שנאמר משהו קונקרטי בחדשות, התחילו לצוץ שברי מידע בטוויטר. בן הזוג לא הבין מה אני רוצה ממנו, אבל ביקשתי שנארוז את הילדים ותיק גדול וניסע להורים שלי בצפון. ככל שחלפו השעות, כך הפנים נהיו חיוורות יותר ומפלס החרדה עלה. ידעתי שאני לא רוצה להיות ביפו גם בגלל הטילים, אבל גם מאיזה חשש בלמטה של הבטן שיהיה לנו שוב "שומר החומות".
יומיים אחר כך הקימו ביפו את המשמר השכונתי המעורב. סיירות של תושבים ערבים ויהודים שמוודאים שאין בלאגן. יחד עם חברי כנסת ערבים וחברי מועצה, הם יצרו קשר עם האימאמים, לא רק ביפו אלא בכל הארץ, ועבדו יחד כדי לוודא שגם אם יש ניצוץ, הוא לא הופך לאש.
כמה ימים מאוחר יותר חזרנו לעיר. החששות אמנם לא חלפו לגמרי, אבל המזרן אצל ההורים שבר לי את הגב, הילדים התחרפנו והלכו, ואני סיכמתי עם החרדה שלי שנחזור ונראה איך זה מרגיש. יפו היתה (ועדיין) שקטה לחלוטין. מי שהגיע ליפו מבחוץ ב"שומר החומות" כדי להצית בה מהומות (יהודים וערבים) לא הגיע הפעם, המשטרה מנעה מהם כניסה. מי מהתושבים (ברור שיש גם כאלה) שהתכוון לנצל את ההזדמנות ולשפוך דלק למדורה, נשאר הפעם בבית.
בימים הראשונים זה הרגיש כאילו היוזמות המשותפות האלה מחזיקות את כולנו פה על סירת נייר קטנה, בלב ים גועש. תנועה אחת לא נכונה, ואנחנו מתהפכים. אבל עבר יום ועוד יום ועוד שבוע ושבועיים וכלום לא קרה. החזקנו מעמד. ואז התחילו להגיע הידיעות מבחוץ על הבדואים שהצילו אינספור נפשות מהמסיבה ההיא, מעמיסים עוד ועוד אנשים על הרכב, על הבחור שהציל את הילדות בשדרות ונחשד כמחבל, על העובד בתחנת הדלק שהסתיר עשרות אנשים במחסן בזמן שמפלצות חמאס מנסות לשבור את הדלת.
עוד ועוד ועוד סיפורי גבורה מדהימים, על החמ"ל ברהט ששולח מזון למשפחות נזקקות והידיים האורזות לא מבדילות בין שם משפחה כזה או אחר. אז גם נשבר הלב לרסיסים, עם הידיעות על המג"ד הדרוזי הגיבור, על החיילים הדרוזים שלא יחזרו הביתה למשפחות. התזכורת הנוראית שמעגל השכול מספיק גדול כדי להכיל לא רק יהודים.
• • •
העוזרת האהובה שלנו איבדה שני אחיינים ואת גיסה במטחי הטילים על באר שבע. היא פחדה לצאת מהבית שלה במשך שבוע. סמירה החזקה, שנוזפת בי כשסל הכביסה שלי עולה על גדותיו. סמירה הכל־יכולה, שעובדת מגיל 6, שעברה כל דבר שאפשר להעלות על הדעת, שאלה אותי בקול רועד, אחרי השבת ההיא: "איזה מין אנשים יכולים לעשות דבר כזה?" איך שרה עפרה חזה? גורל אחד שם אותנו כאן.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה בעצם? לא כדי לשנות את דעתכם הפוליטית, אני עצמי לא יודעת מה דעתי שלי כרגע ונעה כמו מטוטלת בין אופטימיות זהירה לפסימיות מוחלטת. גם לא כדי לריב איתכם על סטטיסטיקה, ש"רוב" הערבים הם ככה, או ש"רוב" הימנים הם אחרת, או השמאלנים, או החרדים, או שזה רק "קומץ", או "קמצוץ" או "קורט". אלה בני אדם, לא מתכון לעוגה.
אני רק אומרת שמפגש אנושי הוא הדבר היחיד שיכול לשנות אותנו מבפנים באמת. ואני לא מדברת על מפגש מזן פאנל הצעקות באולפן. מפגש סתמי, יומיומי. ואני לא חושבת ששמאלני יהפוך לימני, או ימני יהפוך לשמאלני, בטח שלא מפעם אחת, או בגלל בן אדם אחד. אני אומרת שהביולוגיה שלנו חזקה יותר מדעות פוליטיות, אנחנו בנויים לאהוב אחד את השני, לחמול, להתחשב.
• • •
מפגשים עם אנשים שחושבים אחרת ממני עיצבו אותי. לא השתניתי בזכות מפגש עם מתנחלים או חרדים או ערבים או ימנים או שמאלנים. השתניתי כי פגשתי את כולם. ובאופן אבסורדי, עד לפני כמה שנים, המקום שכן הצליח להעניק למי שבא בשעריו מעט גמישות מחשבתית, היה כנסת ישראל: שר מש"ס סייע להעביר בכנסת את החוק שלי להגנה על אמנים. מי שרץ איתי שם במסדרונות כדי לסייע (בלי שיצא לו מזה שום דבר) היה בחור שדניאל גרינברג בדיוק איחלה לו ללכת לעזה, כי הוא חושב אחרת ממנה. נכון לעכשיו גם אני לא מסכימה איתו, אבל יודעת שהוא אוהב את המקום הזה ואת האנשים שחיים בו.
ומה מפריד אותנו ממפלצות חמאס? בדיוק זה. הידיעה שאדם הוא יותר מדעה פוליטית, מנטייה מינית, או אפילו מדת. אנחנו יודעים את זה בכל רמ"ח איברינו. כל אדם עם לב ועיניים יודע את זה. מפלצות חמאס לא רואות בנו בני אדם, כנראה גם לא בבני עמן שלהן, אחרת לא היו משתמשות בהם כמגן אנושי. וגם מנגד, להבדיל כמובן אלף אלפי הבדלות, זה מה שעושה פוליטיקת הזהויות האמריקנית, שדוחקת בנו לצמצם כל אדם לקבוצה שאליה הוא משתייך, ההפגנות בקולג'ים ה"נאורים" שסוגרות עכשיו מעגל שלם עם תיאוריות הגזע של אירופה מאה שנה לאחור.
מה חושבים הפלשתינים בעזה שאינם מחבלי חמאס? מה יישאר פה אחרי שכל האבק ישקע? האם לנצח נחיה על חרבנו? אני לא יודעת, אני באמת לא יודעת, אבל גולדה מאיר אמרה פעם שפסימיות היא מותרות שיהודי לא יכול להרשות לעצמו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שום דבר אחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו