בת קול ברוח: המכתבים האחרונים ליקירים שאבדו

אריאל שלי,

הראש מסרב להאמין.

זה מרגיש כמו סיוט שלא נגמר, ואני רק מחכה שיגידו לי שהיתה טעות, שהתבלבלו.

מי היה מאמין שרק לפני חודש חגגנו את אירוסינו? איזו שמחה זו היתה. שמחה אמיתית וכל כך טבעית. הרגשנו על גג העולם, לא הבנתי איך זכיתי בך. תמיד אמרת שזה אנחנו נגד העולם, אבל אריאל שלי, הרוע של העולם ניצח אפילו אותנו.

בשבת בבוקר, כשהכל התחיל, יצאת ישר, בלי לחשוב פעמיים. שאלתי אותך לאן אתה הולך ואמרת שאתה לא יודע. שתתחיל בנסיעה כי בטוח יצטרכו אותך איפשהו. כזה היית, אריאל - כשחסר גלגל, אתה תהיה הגלגל.

בסוף כל יום סיפרת לי על כל מי שהיית איתו. מהנהג עד למ"פ. סיפרת איזה אנשים הם וכמה אתה לומד מהם. הפשטות שלך היתה בכל מקום, היית מוכן ללמוד מכולם כל הזמן. כשאמרת לי שאתה יורד דרומה נלחצתי, אבל אמרת שזה רק לעורף, שזה בסדר.

ואז הסמ"פ נפצע ואמרת שאתה בצומת דרכים, שאם לא תלך למקום שבו צריכים אותך לא תוכל להסתכל על עצמך במראה יותר. אבל אז אמרת שאם יקרה לך משהו, לא תוכל לשאת את העצב שתגרום לי. וכיאה לאריאל רייך, אמרת שאין לי מה לדאוג, והכי חשוב - שאתה סומך על דב המ"פ ועל כל מי שאיתו.

אבל כשנפרדנו בראשון בבוקר משהו הרגיש לא בסדר. החזקתי כל כך חזק במדים שלך וסירבתי לשחרר, ואתה פשוט התפרקת והתחלת לבכות. אמרת לי שאתה כבר לא מחפש להיות גיבור, כי כבר יש לך יותר מדי להפסיד, אבל המועקה היתה זהה. שנינו פשוט ידענו.

אתמול בצהריים ביקשתי לצאת הביתה. כבר כמה ימים שאני מרגישה שאסון מרחף מעלינו. וברגע ששמעתי את הכריזה וראיתי את חילוץ הטנק של גדוד 77 - פשוט ידעתי.

אריאל, אני רוצה להגיד לך תודה. לימדת אותי מהי אהבה אמיתית, איך לשחרר ולסמוך עליך. הכל קרה כל כך מהר ובטבעיות. תמיד אמרת שאנחנו כמו פאזל. הבנת אותי גם ללא מילים. היית האהבה הכי גדולה וטהורה שיכולתי לבקש.

אריאל שלי, כמה תוכניות היו לנו. בפעם האחרונה שנפגשנו ראית באיזה לחץ הייתי, וסירבת לדבר על שום דבר חוץ מהחתונה. על הזיקוקים של ישי ועל איזה מנחים יהיו לנו ועל מה תלבש.

היו לנו חלומות על ילדים, וכשהקשר נהיה רציני אמרת לי שיש לך תנאי אחד: שראשי התיבות של ילדינו ייצרו את השם עינב - האמא שכל כך אהבה אותך. כמה התעצבנו כשכולם התחילו לקרוא לילדים שלהם עכשיו עוז ובארי, השמות שכל כך אהבנו.

אריאל, אני כל כך מצטערת שלא הייתי שם לחבק וללטף.

כל כך רציתי להאמין ששומרים עליך מלמעלה.

מצטערת שהעולם כל כך אכזר.

אתה היית כל עולמי, ועולמי חרב,

השמש שלי כבתה.

נועה.

את המכתב לאריאל כתבה נועה רובין, ארוסתו. סרן אריאל רייך ז"ל, קצין שריון לוחם בגדוד 77 שבעוצבת "סער מגולן", הציע לנועה נישואים חודש לפני המלחמה וזכה לחגוג מסיבת אירוסים איתה ועם בני משפחותיהם. הוא נפל בקרב בצפון רצועת עזה ב־30 באוקטובר. בן 24 היה בנופלו.

• • •

שלום לך קרן אור,

עברה תקופה מאז ראיתיך בפעם האחרונה. במבט מול האינטנסיביות שלנו, זה מרגיש כמו חיים שלמים נוספים. בלעדייך.

לכל אחד מאיתנו, לפחות למי שנמצא פה סביבך, יצא לפחות פעם או פעמיים לעצום עיניים חזק־חזק, ואז לפקוח ולצפות שהחלום הרע הזה יחלוף מעלינו. לנשום את אותן הנשימות העמוקות הארוכות שהפכו לשגרה כאובה.

תופתעי אולי לגלות כמה רבים הם האנשים שצפו בך מהצד, כמה הביטו מבלי שידעת, הבחינו בייחודיותך, קינאו ואיחלו לעצמם ולו רבע מהחיוך, חצי ריקוד לצד האור שלך.

כולנו, כל מי שעטף אותך, בורכנו בללמוד אותך. זכינו לטעום קצת ממעיין הנעורים הזה ולקחת חלק בריקוד הנפלא שרקדת ללא הפסקה, ואנחנו מודים לך על כל שבריר שנייה ומוקירים אותו.

מעולם לא הייתי עצוב כפי שאני בימים אלו. אנחנו הרי ילדים שמחים, נולדנו בבתים הנכונים למשפחות הנכונות ועטפנו את עצמנו בחברים נכונים שהיו אמורים להיות לנו לחיים שלמים, ללוות אותנו בטקסים המרגשים וברגעי השיא הכי מיוחדים, להיות לנו במשבר ולייעץ לנו בעת צרה.

אז אני בעת צרה. אני מפחד לקום בבוקר למציאות שבה את לא נמצאת, וכואב לעצום את עיניי בלילה לתוך חלומות שאת אינך נוכחת בהם.

אבל כפי שאני יודע מה היית מוכנה לתת בשבילי, כך אני יודע שעלי להחזיק חזק את המשקל הזה שעל כתפיי. תמיד אמרתי לך שאת בוכה יותר מדי, מאז כל יום בכיתי.

האור הזה שלך רק יגבר. זו משימת חיי לדאוג שתישארי ערה בלבבות כולנו. המוזיקה שלך תמשיך להתנגן באוזנינו, והאור שלך יזהר לעולמים.

מקווה שלא אאכזב אותך.

היי שלום ילדה יפה,

היי שלום קרן אור,

שקד.

את המכתב לרותם כתב שקד דגמי, חבר נפש שלה המשרת בימים אלה במילואים. רותם ניימן ז"ל, סטודנטית בת 25, נרצחה בפסטיבל "נובה" ברעים ב־7 באוקטובר.

• • •

יעקב שלי,

היום, 11.11.23, ארבעה ימים שאתה לא איתי.

אהוב שלי, אני עדיין מחכה שתגיע לבקר אותי, ואתה עדיין לא באת. אולי אתה נותן לי זמן, או שאולי אתה כועס שאני מעשנת (יש לי הרגשה שהסיבה השנייה).

קראתי היום את השיחות הראשונות שלנו - איך ניסית לחתוך ממני ולא נתתי לך. אמרת שיצטרכו לאסוף אותך עם מטאטא ויעה כשאלך. זה בול אתה, לדאוג ללכת כשאתה יודע שאני לא יכולה להתפרק ולהתפורר בגלל הילדה שלנו. גם עכשיו, כשאתה לא פה, אתה עדיין מושך בחוטים. הכל לפי התוכנית שלך.

אחותי אמרה לי אתמול משהו שהצליח לתת לי נחמה - שהקטנה שלנו תיוולד עם לב שלם. היא תשמע את הסיפורים ותכיר אותך, אתה תמיד תהיה איתה, אבל היא לא תהיה נגועה בצער ובריק האינסופי שכל מי שהכיר אותך ועזבת אותו נגוע בו.
‏

Ignorance is bliss - זה המשפט שקעקעתי על עצמי, והוא היה התירוץ שלי לחזור לדבר איתך אחרי חמש שנים. שאלת אותי למה אותו, והסברתי לך שזה סיפור על גן עדן. אדם וחוה היו מאושרים בחוסר הידיעה שלהם בגן עדן, לפני שאכלו מעץ הדעת ונהיו מודעים למכאובי החיים. זה מה שנתת לילדה שלנו, וזה הדבר הכי מדהים שיכולת לעשות. להעניק לילדה שלנו לב שלם מלא באהבה, בלי כאב וצער.

דיברתי עכשיו עם אבא שלי ושאלתי אותו אם הוא חושב שהלכת שלם, למרות שלא הספקת דברים והיו לנו תוכניות. שאלתי אם הלכת כשהרגשת נחת וסיפוק ממה שהשארת וממי שאתה. תוך כדי ששאלתי, ידעתי שכן. הצלחת להשאיר הכל מוכן, בלי קצוות פתוחים.

יש בי הרבה חרטות. שלא גרמתי לך להישאר, שלא אמרתי לך מספיק שאני אוהבת אותך, ושאתה הדבר הכי נכון ושלם שהיה לי בחיים, אבל אני יודעת שהיית צריך לעשות את זה.

התמונות שלך מיום שני, יום לפני שנהרגת, רק איששו לי את זה. עם החיוך הבטוח שלך והפנים השלוות, מלאות הביטחון.

אני שמחה שלא פחדת, אבל גם מלאת רגשות אשם על השמחה הזאת, כי אולי אם היית מפחד לא היית נכנס. אולי היית חוזר אלי. אבל זה לא אתה, ואני אוהבת אותך כמו שאתה, בדיוק כמו שאתה!
אפילו שאתה חסר. ואתה חסר.

הגר.

את המכתב ליעקב כתבה הגר דניאלס עוזרי, בת זוגו, הנמצאת בהיריון ראשון עם בתם. רס"ל יעקב עוזרי ז"ל מכפר שמאי, לוחם בחטיבה 401, נפל בקרב בצפון רצועת עזה ב־7 בנובמבר. בן 28 היה בנופלו.

• • •

עדנדוני,

ביום שאורך כבה, העולם שלנו הפך שחור.

עבר יותר מחודש מאז נלקחת מאיתנו. הוכרעת בקרב על חייך במיגונית במוצב נחל עוז ב־7.10, אבל ניצחת כי הצלת את הצוות שלך מהקרב במיגונית. הן הצליחו להימלט ולהתחבא, ובנס גם להינצל עם עוד שש תצפיתניות.

השבוע, ב־23.11, היית אמורה לחגוג את יום הולדתך ה־23. נולדת בחיוך מאיר, וזה היה סימן ההיכר שלך כל חייך. בשל גמישות היתר שעימה נולדת החלטנו לחזקך דרך חוגי שחייה, ולימים הפכת לשחיינית תחרותית מצטיינת. התברגת גבוה בתחרויות ארציות ובינלאומיות.

בשילוב תשעה אימונים בשבוע, חתירתך למצוינות התבטאה גם בתחומים השונים - בלימודים, ובהם לימודי מצוינות במתמטיקה ובפיזיקה, ובלימודי התיאטרון, שגם בהם עשית בגרות מוגברת.
לצד כל אלה, על החברות והבילויים אף פעם לא ויתרת. היית מאוד מוצלחת ותמיד שאפת לנצח, אבל לצד זה שמרת על אופי אצילי מכבד, שקט. ידעת להתחבר עם כל אחד ואחת, כולם בגובה העיניים.

האימונים שלך בשחייה היו מעורבים, בנים ובנות, ולא ראית בכך בעיה. תמיד דגלת בשוויון מגדרי, גם אם לא שמת את זה כיעד. פשוט נולדת לעולם השחייה, שם החוקים ברורים ויש בהם הוגנות.

עם החלטתך הקשה לפרוש מהשחייה לטובת שירות משמעותי התחלת את מסלולך הצבאי בקורס טיס, ושם הספקת לטוס בכיף עשר טיסות. משם עברת למסלול השנתי של "רוכב שמיים" בחיל התותחנים, ושם הכרת עולם אחר, מציאות ישראלית שונה, מאוד תומכת מגדריות הומוגנית. בחוכמתך, למדת את השטח והצלחת ליישר קו בגובה העיניים גם עם אלו שלא דרשו בטובתך.

האצילות והחמלה היו נר לרגלייך. לא דיברת סרה ולא נקמת באחר, גם אם האחר היה מבין מתנגדייך.

כל כך שמחתי שאת מאושרת בזוגיות המהממת שאותה ניהלתם את ובן זוגך, באהבה ובהדדיות זה כשנתיים, מאז סיום קורס הקצינים. היו לכם כל כך הרבה תוכניות משותפות ארוכות טווח, כבר דייקת מה את רוצה ללמוד והיכן לשכור דירה. נתת לי להשתתף בהתלבטויות שהיו לאורך מסע החיים, שהיה מורכב ועמוס. לא ויתרת על חוויות משותפות איתי, למשל גלישה בסאפ, גם אם היה לך קצת משעמם. בטיולים שלנו לבד לחו"ל זרמנו כמו חברות וכייפנו. תמיד פרגנת והיית אסירת תודה על מה שקיבלת, וכמו שאחותך הדר אומרת - את ילדה שכל הורה היה רוצה. אחוות האחיות שלכן היתה מושא להערצה, ולא תיארתי לעצמי שכך זה ייגמר.

אני מודה על כל רגע שהיית בינינו. ברגעייך האחרונים שמרת על צלם אנוש ועל ערכי המוסר שהיו נר לרגלייך, לקחת על עצמך למסור את חייך לאחר. לא עיגלת פינות, היית טוטאלית בחייך וכך היית בנופלך.

הלב שלי נשרף מגעגוע. אני לא יודעת איך נמשיך מכאן, כשאת אינך.

אז תחכי לי שם למעלה ותבדקי אם ה' אינו בין החטופים.

אמא.

את המכתב לעדן כתבה אמה, שרון. סרן עדן נימרי ז"ל ממודיעין, מפקדת צוות "רוכב שמיים" בחיל התותחנים, נפלה ב־7 באוקטובר לאחר שנלחמה בגבורה במוצב נחל עוז והצילה את חייהן של עשר חיילות ששהו במוצב בעת המתקפה הרצחנית, אשר חולצו בהמשך היום על ידי כוחות צנחנים ומגלן. עדן, בת זוגו של סרן ר' זה כשנתיים, הותירה אחריה הורים ואחות. בת 22 היתה בנופלה.

• • •

אמיר,

חמישה שבועות וחצי שאתה לא כאן. שבועות, ימים, שעות, דקות ושניות שבהם הנשימה הפכה לקשה ומכבידה. הגעגוע אליך גדול משנוכל להסביר, גדול מכדי שנבין כי הוא הולך להיות תמידי, ואף גדול יותר ככל שעובר הזמן.

באופן כמעט פרדוקסלי אתה נורא חסר, עד כאב ממש, אבל נוכח כל כך, עד כדי המחשבה המטריפה כי עוד רגע אתה חוזר. הנוכחות שלך כאן, במקום שאותו כל כך אהבת - הבית, החצר, החדר שלך, וכמובן האנשים המקיפים ועוטפים אותנו ללא הרף מאותו יום שבת, משפחה (קרובה ורחוקה), וכל חבריך הטובים שנמצאים כאן על בסיס יומי, ואף נשארים לישון כמו שהיינו רגילים כשאתה בבית, אז גם חבורה משובחת ואיכותית נמצאת איתנו.

באופן טבעי אנו ממשיכים את דרכך ודואגים לשמוע את הפלייליסטים המעולים שלך, ובראשם פלייליסט הלוויה שהכנת מבעוד מועד. אנו מתבוננים ביצירות האמנות שלך, ואפילו קעקענו אני ואבא את הקעקוע שציירת ותכננת לקעקע בעצמך. קעקוע שאהבת הארץ והזהות היהודית בולטות בו בגאווה. אם אתה שואל אותנו, זה צריך להיות סמל המלחמה הזו.

נפלת במוצב סופה אחרי ששלחת לנו הודעה שאתה פצוע, שאתה כנראה מבין שלא תצא משם. נפשנו לא יודעת מנוח מאז אותו הרגע. האם פחדת? האם היה משהו שיכולנו לעשות? האם שקט לך עכשיו? האם פגשת אנשים שנפרדנו מהם? האם אתה רואה אותנו? מה אתה חושב?

אני מתגעגעת לקול שלך ולשיחות איתך, אבא מתגעגע לזמן המיוחד והפרטי שלכם ביחד בנסיעות, לשמיעת המוזיקה שלך. תמר משתגעת מגעגועים לתשומת הלב שלך ולזמן שלכם ביחד.

כולם מתגעגעים, הסבים והסבתות שלך, שנראה שבחודש התבגרו בשנים רבות, בני הדודים שלך, המשפחה המורחבת כולה והחברים שנמצאים כאן בבית כל הזמן, כאילו ממתינים שתשוב.

בחודשים האחרונים התאהבת ורקמת מערכת יחסים עם יובל. אנחנו פגשנו אותה לראשונה בשבעה שלך. כל כך חיכית לחופשה הקרובה על מנת לחגוג איתה את יום ההולדת שלה ושנפגוש אותה לראשונה. קנית לה שרשרת, ואנחנו נתנו לה אותה בשמך.

שמחת להתגייס והיית חייל קרבי גאה בחטיבת הנח"ל, גדוד 50. אהבת את הארץ ואת העם ותמיד אמרת שזו זכות גדולה לשרת בצבא. לאבא ולי היתה הזכות לגדל אותך 19 וחצי שנים מופלאות, ולתמר היתה הזכות לגדול לצידך.

דמותך המדוברת כאן כל הזמן מחדדת ומזקקת את אישיותך המיוחדת, המגוונת. היתה לך נפש של אמן, ציירת ועסקת באמנות בכישרון רב וייחודי. אהבתך למוזיקה ולנגינה היתה בעלת עומקים ותובנות ייחודיות. חקרת את המוזיקה, את מילות השירים ואת הניואנסים בנגינה ובפריטת הגיטרה. ניגנת שעות רבות והגיטרה הפכה לחלק ממך. לפני שבועיים קיבלנו את הגיטרה שהיתה איתך במוצב, היא היתה חשובה לך. היא לא עומדת יתומה בחדר, החברים מנגנים עליה מדי ערב.

היית אוהב אדם. לראות את כמות האנשים שמגיעים לכאן ואת המגוון הרחב שלהם מראה את היכולת שלך לייצר קשרים משמעותיים, ללא שיפוטיות וביקורתיות.

גאלבי, לא יודעת איך מסיימים מכתב למי שכבר לא כאן...

אוהבים ומתגעגעים לעולמים,

אבא, אמא ותמר.

את המכתב לאמיר כתבה אמו, רחלי. סמל אמיר לביא ז"ל מירושלים, רגם קשת מגדוד 50 בחטיבת הנח"ל, נפל ב־7 באוקטובר. הוא הותיר אחריו הורים ואחות. בן 19 היה בנופלו.

• • •

ישי,

התלבטתי אם לנסות לדבר עליך, כי בכל פעם שהתחלתי לכתוב - לא הצלחתי לבטא במילים מי זה ישי. באמת אי אפשר לתאר אדם שהוא פשוט האיש הכי טוב, החבר הכי טוב, הבעל, ובחודשיים האחרונים של חייך גם האבא הכי מושלם שפגשתי.

אנסה לספר קצת ממה שראיתי אצלך, ממש על קצה המזלג, כדי לתאר מה היית בשבילי.

לפני שבארי נולדה, חשבתי פשוט שעם הילדה יגיע הניסיון. אתה פחות הסכמת, אז יום אחד הגעת עם ספר שמלמד איך לטפל בתינוקות, כדי שנגיע הכי מוכנים ללידה. מייד התחלת לקרוא, כי כזה אתה - מוכן לכל תרחיש ועושה הכל על הצד הטוב ביותר, כאילו נולדת להיות אבא. בארי כל כך שימחה אותך, ואני שמחתי שיש אותך לידי. כזה מחושב ואחראי, איכשהו אתה יודע תמיד מה לעשות ואיך.

קרה שהתעוררתי בבוקר ולא הבנתי איך ישנתי כל כך טוב, עד שראיתי אותך עם בארי מחוץ לחדר. גם אתה היית אחרי משמרת לילה בעבודה, אבל לקחת את בארי כדי שיהיו לי עוד כמה שעות לישון.

האכפתיות האינסופית הזו התבטאה במיליון ואחת דרכים ביום־יום. אם זה פרחים בשישי, הכנת ארוחות באופן קבוע כשהייתי בתקופות מבחנים כדי שאוכל להתמקד בלימודים, מתנה קטנה אחרי מבחן קשה, ותמיד־תמיד עידוד ואמונה בי. תמיד נתת לי את ההרגשה שיהיה בסדר, לא משנה מה.

היית משתדל לכתוב לי מכתבים, למרות שממש לא אהבת לכתוב, רק כי ידעת שזה חשוב לי.

ואיזה רוגע. בן אדם על קוצים ושל עשייה - אבל הכל ברוגע ובנעימות. היה בלתי אפשרי לריב איתך. לא היה "לריב", היה "לא להסכים".

והיו עוד כמה מילים שלא היו לך בלקסיקון, כמו "להתעצבן" או "לפחד".

הייתי שואלת אותך "ישי, אתה מפחד ש...", והיית קוטע אותי: "אביה, אני לא מפחד מכלום". ובאמת, בכל פעם שהיינו מסתובבים באזורים פחות בטוחים, והייתי משתפת אותך שאני קצת מפחדת, היית עונה לי שאין לנו מה לפחד להסתובב בארץ שלנו. שגם אם מישהו ינסה לפגוע בנו - אז מה הבעיה? אתה עם אקדח, והוא יגן עלינו. והוכחת שאלו לא רק מילים, אלא גם מעשים.

כשמישהו בא לפגוע בנו הלכת להגן עלינו, וגם שם אני בטוחה שלא פחדת. אני בטוחה שרק חשבת על האנשים שאתה מגן עליהם, וכרגיל חשבת על אחרים לפני שחשבת על עצמך, פשוט כי כזה היית.

אביה.

את המכתב לישי כתבה אביה סלוטקי, אלמנתו. רס"ר ישי סלוטקי ז"ל מבאר שבע, לוחם בגדוד 7006 בחטיבת עודד, נפל בקרב בקיבוץ עלומים ב־7 באוקטובר, לצד אחיו נועם ז"ל (31). הוא הותיר אחריו אישה, תינוקת, הורים וחמישה אחים. בן 24 היה בנופלו.