לפני שבועיים יצרה איתי קשר עיתונאית מסוכנות הידיעות הנחשבת אי.פי ורצתה לראיין אותי לכתבה בנושא החטופים, נושא שסביבו מסתובבים חיי וחיי משפחתי מאז 7 באוקטובר.
אנחנו מתראיינים לכולם, ומחשיבים מאוד את תפקיד התקשורת הזרה, אבל זכרתי שקראתי שסוכנות אי.פי אמרה לכתביה לא להגדיר את החמאסניקים כטרוריסטים, חלילה, אלא כ"לוחמים" או "חמושים". התובנה הזאת גרמה לי להרגיש מוזר. למה לשוחח בכלל עם מי שהשיפוט המוסרי שלו הוא משהו שאני לא יכול בכלל לפענח?
אמרתי לה במלוא הנימוס האירו־בת־ימי שלי שאני מתלבט אם זה יהיה נכון מבחינתי להתראיין. מה לעשות. ואני מתקשה לחוש נינוח או בטוח בקרב אנשים שאובדן ההבחנה שלהם בין טוב לרע מגיע עד כדי כך, שגם חוטפי תינוקות ואנסי גופות זוכים אצלם לאוצר מילים כה מתחשב.
"תראה", היא השיבה לי מתוך אמפתיה שלא היתה מביישת מכונת כביסה על מטבעות, "זה לא אישי! זה גם לא מכוון נגד ישראל דווקא. זאת העמדה העקבית של הסוכנות שלנו מול כל קונפליקט שאנחנו מסקרים ברחבי העולם".
ודווקא התשובה הזאת שלה הכריעה את הכף.
"קונפליקט?!", שאלתי אותה. תיאטרון הוא המקצוע שלי, ו"קונפליקט" הוא המושג הבסיסי ביותר בדרמה. אבל איך אפשר לקרוא למה שמתרחש פה "קונפליקט"?
"אם מישהו שואף להרוג אותי, ואילו אני שואף דווקא לחיות, זה לא 'קונפליקט'. קאפיש?", הסברתי לה. "המילה 'קונפליקט' מתארת התנגשות בין שני רצונות ומאוויים, שלשניהם יש בסיס לגיטימי כלשהו. אנס, רוצח או סוחר בבני אדם לא 'מנהל את הצד שלו בקונפליקט' כשהוא מתנפל על קורבן תמים. אי אפשר לקרוא 'קונפליקט' למה שהתרחש בין היטלר לבין היהודים. וגם מה שקורה בין סינוואר וחמאס, יימח שמם, לבין כל ישראלי ויהודי, אתמול והיום ובעתיד - הוא משהו שאני מצפה מכל בר־דעת לנער את החלודה מהמוח ולקרוא לו בשמו".
תשובתה, כמיטב מסורת המלל הריק, היתה משהו כמו "בוא נסכים שלא להסכים". בבוקר שלמחרת נתקלתי בקושי מסוים לברך את הברכה האהובה עלי: "אתה חונן לאדם דעת".
• • •
ההסברה שלנו חלשה. זה ידוע לכל, והחולשה הזאת גובה מאיתנו מחירים. חלק נכבד מהחולשה הוא באשמתנו המלאה, אבל כדאי להכיר בכך שקיים גם חלק אחר, נכבד גם הוא, שאין לנו הרבה מה לעשות לגביו. כדאי גם שנתרגל למחשבה שייתכן שלעולם לא נצליח להסביר את הצדק הישראלי לאנשים כמו גרטה או רוג'ר ווטרס.
אנחנו בוודאי אחראים למחדלים רבים, אבל לא בנו האשם על ליקוי המאורות העמוק ששיבש לחלוטין את המצפן המוסרי של חלק גדול מהציוויליזציה המערבית. אילו היה נערך משאל עם בנוגע לשאלה בידי מי היינו רוצים להפקיד את ההסברה הישראלית, אני מניח שהמרוץ הצמוד נכון להיום היה מתקיים בין שניים: יוסף חדאד ודאגלס מארי. באופן מקרי או לא, שניהם לא יהודים.
דאגלס מארי (Murray) הפך בחודש האחרון לאחד המסבירים המבריקים, הפופולריים והבולטים של העמדה שלנו בסכסוך. חייבים להודות שעד אוקטובר האחרון הוא היה מוכר רק למעטים בינינו, בעיקר בזכות ספרו "המוות המוזר של אירופה", שהוא טקסט טורד מנוחה ופנינה אמיצה של יושר אינטלקטואלי בעולם של להגנות אידיוטית. לא רבים מאיתנו עדיין קוראים ספרים, אבל כל מי שיקרא בספר של מארי ימצא את עצמו מצטט ממנו שוב ושוב.
לפעמים נדמה שה"מערב", כמרחב רעיוני, כתרבות וכמרחב מחיה קונקרטי, הופך לנגד עינינו למין פארודיה על מעשיות "חכמי חלם". פארודיה על פארודיה. "המוות המוזר של אירופה" הוא מעקב אחרי התהליך ההזוי הזה.
מארי מצביע על כך שמדיניות ההגירה של אירופה הניחה כמובן מאליו שבתוך דור, או אפילו פחות מכך, המהגרים המוסלמים יהפכו להיות אירופאים. הם יזנחו תפיסות עולם, מנהגים והרגלים שבדיוק בגללם הם נטשו את ארצות מוצאם, ויאמצו עמדות ליברליות יותר, שוחרות חיים וסובלניות יותר.
סביר להניח שהם עדיין יעדיפו לאכול פיתות עם שווארמה עסיסית, ולא קרקר שיפון ועליו פיסת גבינה ושמץ מלפפון. ייתכן שגם ימשיכו לבקר פה ושם במסגד. אבל בתוך דור או שניים הם ישתלבו תרבותית, וישאפו לבטא ולהפגין את האירופיות שלהם. רובם המכריע יהפכו פמיניסטים יותר, ידידותיים יותר ללהט"בים ולדתות שונות. הם יחייכו יותר ויאיימו פחות.
ההנחה הזאת נכשלה כישלון חרוץ, היא והמדיניות שהתפתחה בעקבותיה. הכישלון הזה המם, ועדיין מהמם, את מי שלא חשב שיכול להיות אחרת. והנה לב הפרעת האישיות של הליברל המערבי - אני מכיר זאת על החלק הליברלי שלי עצמי: הוא מאמין באמונה שלמה שאי אפשר לעמוד בפני קסמו. הוא משוכנע שיתרון חייו על פני כל צורת חיים אחרת - שהוא נזהר מלהתנשא עליה ולקרוא לה "נחשלת" - הוא לא משהו שצריך להסביר. יתרון החיים הליברל־אירופיים הוא כיתרון האור על החושך, אף שאסור להשתמש במילים הללו. זה לא כוחות. אין סיכוי שכל מי שיציץ, ולו לרגע, בסגנון החיים החופשי והמפנק, יצליח להתגבר על הפיתוי לעזוב הכל ולרוץ ריצת אמוק אל החיים האירופיים.
• • •
אירופה חשבה, באיוולתה, שגלי ההגירה של העשורים האחרונים מאפריקה ומארצות האסלאם יתנהלו בדומה לאופן שבו התרחשו הגירות היהודים. אלה שבהן בתוך דור אחד הפכו בני המהגרים ליותר הולנדים מההולנדים וליותר גרמנים מהגרמנים. אז זהו, שלא. בכלל־בכלל לא.
וזאת אחת מההבחנות המטלטלות בספר של מארי: באזורים שונים באירופה נוצר סכסוך, ואפילו קונפליקט, בין התרבות המקומית לבין אוכלוסיית המהגרים, שתבעה בתוקף לכבד את המנהגים ואת העקרונות שהביאו איתם ממולדתם. את כולם - כולל השנאה והבוז כלפי הערכים האירופיים.
הסיטואציה האבסורדית של "עליך לכבד את העובדה שאני לא מתכוון לכבד אותך, ועליך לכבד אותי בשם אותם הערכים והנורמות שעליהם אני מצפצף", תפסה את המחנה הליברלי לא כל כך מוכן. ובדיוק במצבים האלה, רבים מהמנהיגים האירופאים - בעיקר בשבדיה, אבל לא רק - העדיפו להגיד שממילא אין לאירופה מורשת. שבניגוד לציבור המהגרים, אין לה נרטיב, ערכים מקודשים או עקרונות שאי אפשר להשליך מאחורי הגב. ההתבטלות העצמית הזאת נראית למארי כמו נטייה קולקטיבית לאובדנות. ומכאן שם הספר "המוות המוזר של אירופה".
התופעה הזאת היא לא רק מוזרה - בימים אלה אנחנו מבינים עד כמה היא מעוותת. ב־7 באוקטובר יצאו מעזה אלפי רוצחים כדי לטבוח, להתעלל, לחלל את צלם האדם. הם באו לכבוש ולמחות את זכר ישראל מעל לאדמה. די בקלות יכול היה השמאל האירופי להבין שמה שהתחולל שם היה מתקפה ברברית של אימפריאליזם ג'יהאדיסטי.
אבל בארגז הכלים שלהם אין שום אפשרות לומר דבר כזה. אימפריאליזם, בעיניהם, יכול להיות רק לבן. האימפריאליסט הוא בהכרח אירופאי. כהה העור, אם כן, יכול להיות רק קורבן נדכא, ולכן אלימותו היא מאבק לחופש. לצורך התיאוריה המעוותת הזאת, הם מציגים את היהודים והישראלים כולם כעם לבן ואת הציונות כקולוניאליזם. אף שאנחנו עם שאין לו צבע, ואף שאין לנו ארץ אחרת.
לצורך העניין, הם מדחיקים את העובדה שבקרוב מאוד, על פני מה שהיתה אדמתם, ייתכן שהם ייאלצו לחוות מקרוב לא רק את קריסת הפרדיגמה - אלא את זוועות האימפריאליזם הג'יהאדיסטי, ואיך זה בדיוק נראה כשהחופש שלו משתרע מהנהר ועד לים. כל נהר. כל ים.
