אני לא יודע אם זה מדעי, אבל נדמה לי שאני יכול להצביע במדויק על הרגע שבו הפציע החיוך הראשון בטלוויזיה מאז האסון: זה היה בשידור צהריים בערוץ 12. באולפן ישב יואב לימור וקיבל דיווחים מהשטח. בין השאר, דיווחה הכתבת ענבר טויזר על משהו. אני לא זוכר בדיוק על מה, אבל אני זוכר שזה היה עצוב מאוד. עצוב וכבד.
ואז בא זבוב. זבוב קטן וטרדן שהיה נחוש במיוחד וחתר למגע. הוא החל לחוג סביב פניה של ענבר, והטריף אותה לחלוטין. ניסה מימין, התחרט, בא משמאל, הקיף את האף, נח על עין שמאל, קפץ למצח, הרס את החיים.
הבעיה הקטנה בכל העניין היתה מקצוענותה של ענבר הפרפקציוניסטית, שמנעה ממנה לנפנף בידיה בתנועה הכה טבעית עבור כולנו כשאירוע כזה מתרחש. היא פשוט הדגימה שליטה עצמית מושלמת. לא נעה ולא זעה, משל היתה זקיף בפתח ארמון בקינגהאם.
באותם הרגעים, באלפי בתים בישראל, אנשים החלו לצאת מדעתם. חלקם נופפו בידיהם וגירשו זבוב דמיוני מעל לפניהם שלהם, חלקם, אני בטוח, ניגשו אל מסך הטלוויזיה וניסו לגרש את הזבוב מעל לפניה. אבל במקביל, קרה עוד משהו: לאט־לאט החלה הארץ המוכה והמדממת הזו לחייך.
שיעור הצפייה של ערוץ 12 גבוה בשעות האלה וכולל מאות אלפים. אפשר לשער שרובם חייכו. ואז, כשענבר סיימה את הדיווח, המצלמה חזרה אל פניו של יואב, והוא חייך! בפעם הראשונה מאז החל הטירוף הזה, הוא חייך. הודה לה, וחייך.
• • •
אני מתאר לעצמי שדקה בדיוק לאחר מכן, שגרת התוגה כבר שבה ושטפה את האולפן ואת הבתים. הן אי אפשר שלא. אבל אני מאמין שלרגע ההוא ולדומיו היה תפקיד ברמה הלאומית. לא פחות. אולי אפילו שורת תפקידים, כפי שיובהר להלן.
אז מה: הומור במלחמה - כן או לא? מותר או אסור? לשדר "ארץ נהדרת"? לעשות הופעות סטנד־אפ? מקורות הדיון הזה הם פשוטים ומובנים. הם נשענים על שתי הנחות יסוד: הראשונה - הומור מוזיל ומחלל את קדושת הרגע. והשנייה - הומור נועד להסיח את הדעת. אם אכן נכונות הקביעות, אפשר בהחלט להבין את עמדת המחמירים.
והאמת? שני הדברים די נכונים. הומור יכול בהחלט לחלל רגעים ולהקהות מסרים, והוא בהחלט יודע להסיח דעת. העניין הוא שהתייחסות להומור באופנים האלה בלבד תהיה החמצה שמחללת פי כמה. זה קצת כמו להגיד שספורט מפתח את הקואורדינציה. זה נכון, אבל וואלה? זה ספורט?
מהו הומור, בעצם? הומור הוא נצנוץ א־לוהי. יש הרואים בו את ההגדרה המדויקת של "מותר תודעת האדם מן הבהמה". איך שלא נגדיר אותו, הוא ה"עוד משהו" התודעתי שאין לו הסבר מדעי כמעט, אבל הוא מתרחש ברובד אחר, ברובד נוסף של תודעה ושל הבנה שבדרך הרגילה, שלא באמצעות ההומור, לא ניתן להגיע אליו בכלל. במילים אחרות: הומור הוא סוג של מעקף, אבל כזה שמוליך אל תועפות הבנה וחוויה שונות ומחודשות.
"הבדיחות מאפשרות להביא על סיפוקו אינסטינקט מסוים של תאווה או של עוינות מול המכשול העומד בדרכו. הן עוקפות את המכשול הזה, ובדרך זאת מפיקות הנאה ממקור שאותו המכשול חסם את הגישה אליו", כתב פרויד בכבודו ובעצמו. הוא גם כותב: "ההומור אין בו מן הוויתור והייאוש - הוא מחוצף, ומשמעותו היא לא ניצחון האני בלבד, אלא גם ניצחונו של עקרון העונג, המצליח להכריע כאן לטובת עצמו חרף הנסיבות שבמציאות".
ואכן - ההומור לוקח אותנו בדרכיו שלו אל יעדים שאולי לא היינו מגיעים אליהם אחרת. וגם אם כן - הוא מגלה בהם ארצות לא נודעות. הוא מתנה והוא הארה, וברמה המעשית - הוא כלי גם להבנה וגם להתמודדות. ועל שניהם אין שום דרך לוותר.
• • •
ואתם יודעים מה? יש אנשים שיכולים רק כך, ולא יכולים אחרת. לא להבין ולא להתמודד. זו הדרך שלהם לחדור פנימה, לתוך הסיטואציה ולתוך הכאב ולתוך הכאוס, להתמודד בצורה מוגנת, אבל גם להבין ולחוות פי מאה יותר טוב. אל תכעסו עליהם. יש אנשים שאין להם כמעט שום יכולת להעביר משהו או לבטא רגש מבלי להזדקק להומור.
כשילדיי היו קטנים, היינו נוסעים באוטו ומחפשים חניה. ואז, כשהיינו חולפים על פני חניות הנכים הפנויות, הייתי נוהג לומר, באופן קבוע ודי מייגע: "אח! איזה כיף לנכים! השתלטו על המדינה אלה".
יותר מהצורך לחזור על הבדיחה המטופשת בעצמה, היה בי דחף להנחיל לילדים את ההבנה שהמסר הזה, שנחבאים בו חוש מידה וטריק של התמודדות ותובנה על החיים - המסר הזה יכול לעבור רק באמצעות הומור. כל דרך אחרת תהיה חלשה ונטולת טעם ודעת. הומור הוא שפה, הוא דרך התמודדות, הוא אופן התייחסות אל החיים ואל מה שקורה. דווקא עכשיו, איך אפשר בלעדיו?
• • •
בעבר מניתי כאן את מנועי הנחמה לפי דעתי. הסיכום היה: הפחמימה, האהבה והסחת הדעת. הבורקס והקרואסון יוצרים איזשהו מרכז עונג אחר ועוצמתי שמצליח לגבור על הכאב, האהבה והתמיכה מסייעות לתווך ולעבור את הכאב בעצמו, והסחת הדעת היא, ובכן, הסחת הדעת. ומה שיפה בהומור זה שיש בו את שלושת המנועים האלה. הוא מספק את העונג העקיף (פרויד לעיל), הוא כלי להבנה ולהתמודדות, והוא יודע גם להסיח את הדעת.
אבל הומור הוא גם עוד משהו, ובוודאי ברמה הציבורית והלאומית: הוא ההוכחה לוויטאליות. להימצאותה של רוח חיים. כשם שאנו מחפשים מים כדי להשיג הוכחה לחיים, כך עלינו לחפש הומור. ברגע שהיחיד או הקבוצה מוצאים בתוכם את היכולת להשתמש בכלי האדיר הזה - אות הוא כי הם חיים. נסו את זה בממ"ד: כשאבא מספר בדיחה זה לפעמים מעצבן את הילד ההיסטרי, אבל באיזשהו אופן סמוי משהו בהכרה שלו מבין שהכאוס לא מוחלט. עובדה: נתגלה הומור אי־שם, והומור זה אומר חיים.
אז כן, הולכים על זה. ודאי שהולכים על זה. ותודה. תודה על המתנה הזאת, שמאפשרת להחזיק את הראש מעט מעל המים. תודה ל"ארץ נהדרת" על פרקים רגישים ומצחיקים. תודה לכל בעלי הממים והציוצים, ותודה לאורדיבר על החיקוי של גלנט מקריא "כיפה אדומה", וליאיר יעקבי על "שיר הדוסים". תודה לכל רגעי החסד, ולאליהו יוסיאן, ולחות'ים שהחזירו אלינו בדלת האחורית את ההומור העדתי מפעם.
ושוב - תודה מכל הלב ליואב לימור. ולזבוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו