חמישה בתים וגעגוע: ברחוב אחד בישוב שריגים מתמודדים עם חמש טרגדיות מהשבת השחורה

אני יושבת במכונית מול השער הצהוב ומחכה שהשומר יפתח. כלומר, השומרת. המתנדבת. זו שלגמרי במקרה היא גם חברתי. עשר בבוקר, היא יצאה לסיור וביטלה את האפשרות לפתוח את השער מהאפליקציה שבנייד.

בזמן שאני ממתינה, אני לא יכולה שלא לדאוג שמא קרה לה משהו. נחטפה, למשל. מאז השבת השחורה כל תסריט אימה אפשרי. לא מעט אימהות ברחבי ישראל יושבות ברגעים אלה ומתפללות תפילה משונה: שבנן או בתן יהיו חטופים - רק לא חלילה נעדרים. אימהות אחרות בודקות במגירת המטבח איזו סכין תתאים יותר להגנה עצמית, זו של השניצלים או של הירקות.

אני נושמת לרווחה. הנה היא באה באפוד הכתום. מחייכת את חיוכה המתוק מרחוק, אבל לא פותחת עדיין את השער. עד שלא תוודא שעל הרכב שלי מודבקת המדבקה המקומית "שריגים זה בטבע שלי", ועד שלא תכניס את ראשה המתולתל פנימה ותיווכח שאני באמת אני - השער לביתי יהיה חסום בפניי. מאז 7 באוקטובר המושג בית עבר כולו טלטלה.

ב־21 השנים האחרונות שריגים הוא הבית שלי. יישוב קהילתי קטן, 250 משפחות, שהקימה הסוכנות היהודית ב־1960 במרכז הארץ, מדרום לבית שמש. בעת העתיקה עברה כאן דרך יין שמוזכרת במקרא, ולכן היישובים והמושבים קיבלו שמות ברוח זו: שריגים, רוגלית, גפן, תירוש. שנתיים אחרי הקמתו, כמו ב"סאלח שבתי", הוחלף שם היישוב ונקרא ע"ש נדבן יהודי בשם לי און. בתחילת שנות ה־2000 התרחב המקום ומשך אליו צעירים שרצו להגשים את החלום הישראלי: בית קטן עם גינה, ילדים שמתרוצצים ביער הסמוך ולומדים שמות עצים ופרחים במקום שמות של מותגים.

המסורת מספרת שבצומת הסמוך ליישוב נערך קרב דוד וגוליית. מדריכי טיולים שמביאים תיירים מכל העולם מגדירים את האזור כטוסקנה הישראלית. מי שבחר לגור כאן, בין תל אביב לירושלים, לא חיפש סלוגן נוצץ. זו היתה אפשרות זולה למגורים איכותיים והזדמנות ליצור חיי קהילה עם מעורבות חברתית. קהילה שמקבלת אחריות לחייה.

היוזמה האזרחית הראשונה שאליה התאגדו התושבים החדשים היתה לדרוש ממשרד הפנים להחזיר את השם המקורי, שריגים, ולהעניק לשבעת רחובותיו שמות: אשכולות, גפנים, הבציר, מבוא שורק, שריג, כרמים והיקב. אחרי מאבק ארוך שונה השם לשריגים (לי און), אך משרד הפנים לא הכיר בשמות הרחובות, מה שלא מנע מהתושבים לחקוק אותם באופן עצמאי בפסיפסים יפים.

ההתארגנות מול הממסד שימשה בשריגים מנוע להקמת קהילה מגובשת שיודעת לסמוך על עצמה: לחגוג את החגים בדשא של גן השעשועים, לצאת לטיולי משפחות בשבתות, לחלק משימות לבני המצווה, להיות שם עבור כל מי שנמצא במצוקה, ולהתקוטט היטב על נושאים ברומו של עולם, דוגמת צואת הכלבים על המדרכות או פינוי הגזם.

ב־7 באוקטובר, ב־6:30, נשמעה אזעקה ביישוב, וקבוצת הווטסאפ המקומית התעוררה לחיים. "למה אצלנו אף פעם לא שומעים את האזעקה?" קיטרו תושבי רחוב הגפנים. "אפשר לפתוח מקלטים?" שאלו תושבי היישוב הישן, שלהם אין ממ"ד בבתים. "כן", ענתה להם נציגת הוועד בהתנצלות: "זה בא בהפתעה".

השומרת באפוד הכתום לא פותחת את שער היישוב, עד שלא תוודא שעל הרכב שלי מודבקת המדבקה המקומית "שריגים זה בטבע שלי", ועד שלא תכניס את ראשה פנימה ותיווכח שאני באמת אני. בכלל, מאז השבת השחורה מושג הבית עבר טלטלה

קבוצת הווטסאפ רחשה: תושבת אחת ביקשה חלב לקפה שלה בממ"ד, אחרת חיפשה טרמפ לבנה החייל לבית קמה. שלישית הזמינה את "מי שנמצא לבד ורוצה להתארח אצלנו", ורביעית דיווחה שדיברה עם מד"א, "והם מבקשים תרומות דם".

ושוב אזעקה, וריח חזק של בעירה מכיוון היער. הודעת הביטחון: "יש שריפה באזור שדות מיכה, מטופל על ידי כוחות האש". השער נעול? לא, פתוח. צוות מג"ב בכניסה צריך אוכל ושתייה. "שימו לב לילדים שחשופים למדיה. מופצים סרטוני מחבלים, וממש עדיף שלא ייחשפו לזה".

בתוך שעות התארגנה הקהילה לפתוח מקלטים, להציב שומר בשער, עם תקרובת, לאתר טרמפים לחיילים שהוקפצו, לספק חלופות לצופרים, להתגייס לתרומות דם ולהציע חברה לבודדים. וגם להעביר חלב לזו שחסר לה בקפה.

בחלוף השעות פורסמו בקבוצה קישורים לרשימות ניצולים ממסיבת הטבע בדרום. ב־16:00 הובא קישור לתרומות ליישובי הדרום, וכמה תושבים שאלו איך נועלים ממ"ד באפקטיביות. בשלב הזה עדיין נדמה היה ששריגים שומרת על בועת ההגנה שלה.

הרחוב הקטן, ללא מוצא, נמתח בעלייה תלולה. בכניסה אליו, משני הצדדים, מתנוססים שלטי פסיפס "היקב". העצים הצעירים בצידי הדרך, ששתלו כאן התושבים לפני 22 שנים, הכו עם הזמן שורשים וביקעו את המדרכות

אבל אט־אט החלו להתברר ממדי האסון שהתנקזו לרחוב היקב. רחוב קטן ללא מוצא, שבו מתגוררות כ־40 משפחות, כבשיכון תל־אביבי ממוצע. שש משפחות ברחוב חוו את אסון השבת השחורה על בשרן, ובאופן ישיר.

כל המרואיינים לכתבה הזו שמורים אצלי באנשי הקשר כ"אמא של..." ו"אבא של...". ישבנו יחד בגן השעשועים, גירשנו חושך בצעדת לפידים בחנוכה ועשינו סיירות הורים בגיל ההתבגרות. לרחוב אני נכנסת לא כעיתונאית, אלא כשכנה, כחברה וכשותפה לדרך. כמו שריגי גפן, גם הסיפורים האנושיים שלנו כרוכים אלה באלה.

היקב 4: משפחת שוהם

סגן תומר שוהם ז"ל מסיירת הנח"ל נהרג בקרב הגבורה להצלת כרם שלום

הרחוב הקטן, כמו רוב הרחובות ביישוב, נמתח בעלייה תלולה. בכניסה אליו, משני הצדדים, מתנוסס שלט פסיפס "היקב". העצים הצעירים בצידי הדרך, ששתלו התושבים לפני 22 שנים, הכו עם הזמן שורשים וביקעו את המדרכות. אני נכנסת לבית השני מימין, היקב 4, ביתה של משפחת שוהם.

סגן תומר שוהם ז"ל, לוחם סיירת הנח"ל, נהרג בשעות הראשונות של קרב הרואי על הגנת קיבוץ כרם שלום בעוטף. בן 23 היה בנופלו. יעל שוהם (27), אחותו הגדולה, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה, פוגשת אותי בחדר שחלקה עימו עד לאחרונה, בבית ההורים.

אנחנו מתיישבות בחצר לצד שולחן גינה קטן. מעלינו גפן בשלכת. על השולחן חידשה יעל בימים האחרונים נרות ריחניים ושתלה פרחים עונתיים במריצת ברזל ובעציצים שפזורים סביב.

תומר עמד לצד תשעה לוחמי סיירת וטנק מול עשרות מחבלים. "הם נלחמו כשעה ליד הגדר של כרם שלום, והרגו עשרות מחבלים", מספרת יעל. "בשלב מסוים תומר עלה עם הקלע שלו על גבעה קטנה, לבחון את המצב, וחטף כדור, שחדר דרך הקסדה. הוא נהרג במקום, והקלע נפצע. שאר הצוות נלחם בגבורה עוד כחמש שעות, עד שהגיעה תגבורת".

לא פשוט ליעל להתראיין. "אני מפחדת שייצא שתומר היה לוחמני. הוא בסך הכל רצה להגן, נלחם בשביל השלום. אני רואה את השאלות 'איפה הצבא היה?'. חשוב לי שיידעו שהצבא היה שם ונלחם בחירוף נפש. חיילים שילמו בחייהם כדי להגן. החיילים נלחמו".

בני המשפחה מצאו מחברות־יומן שתומר כתב מרגע גיוסו, ושאותן כינה "סד"ח - סידור חשיבה". כמפקד ציין לעצמו ברשימות איך להתייחס לכל פקוד. "לאורך כל שירותו תומר דיבר והתמודד עם סוגיות ערכיות. היה לו חשוב להיות ערכי ומוסרי, ובמחברות האלה הוא סידר לעצמו את התפיסה הפיקודית. היה חשוב לו להוות דוגמה לחיילים, לשאוף למצוינות ולהראות שגזענות היא בבחינת קו אדום.

"הוא רצה להכניס ערכים חינוכיים לצבא. לדון בשאלות מוסריות ומורכבות. הוא למד ערבית מחייל דרוזי, ובחופשת ה'רגילה' האחרונה שלו הוא אפילו הלך ללמוד קורס ערבית באבו גוש, וגר שם כל השבוע. כשהוא עבר לשמור על העוטף, הוא האמין שזה עניין ממש חשוב. אפילו חשב לעבור לגור שם אחרי השחרור".

לאחרונה מונה תומר לפקד במרחב העוטף על צוות של חיילים על סף סיום שירותם. "הוא דגל בתפיסה שגם אם הגזרה שקטה, וגם אם אין מידע מודיעיני - כולם חייבים לשמור על מוכנות למלחמה. בדיוק כמו שקרה בפועל. ללוחמים הוותיקים היה קשה איתו, כי הם עמדו להשתחרר, אבל הוא לא שינה את עמדתו, רק התלבט איך להתמודד הכי טוב עם הסיטואציה. 'אני לא חבר שלהם, אני מפקד בהכנה במלחמה', אמר".

יעל מספרת שבמסגרת הקפדתו על הכוננות, תומר דאג להכין ולרענן תיק תחמושת מדוגם, שהכיל לא פחות מאלף כדורים. בלחימה הקשה בשבת השחורה מילא התיק הזה תפקיד חשוב ביותר.

"זה קצת מנחם לדעת שתומר ידע מה לעשות ברגעים הקריטיים, ושהוא הציל תושבים רבים בכרם שלום. הוא מת כחייל בתפקיד למען השלום. הוא לא רצה את הקרב הזה, אבל ידע להיות נאמן לערכים ולמטרות, ולדעת איך לממש אותם".

בשבת בבוקר לא ענה תומר לטלפונים. "גם כששירת בג'נין, לפני כמה חודשים, עברו כמה ימים מפחידים שבהם הוא לא ענה, וממש דאגנו. הוא הסביר אז שנאסר להסתובב עם טלפונים, ומה שאסור לחיילים שלו - אסור גם לו. בגלל זה, כשהוא לא ענה בשבת היתה לנו בכל זאת תקווה שהוא בסדר".

בראשון בבוקר הגיעו שני חיילים לשער שריגים ושאלו את מתנדב מג"ב, שבמקרה הוא גם השכן ממול, איפה גרה משפחת שוהם. "כמה דקות אחרי הבשורה, השכנים שלנו משריגים העמידו צילייה בגינה ופינת קפה", מספרת יעל. "החברות שלי מהיישוב, שלומדות בכל רחבי הארץ, הגיעו בתוך שעה, ומאז לא עוזבות אותי. קשה לתאר כמה אנחנו עטופים מאז ועדיין".

בצעירותה, יעל היתה תלמידה שלי בחוג לתקשורת. במסגרת השיעורים היא ביימה סרט על הכלבים שעושים את צורכיהם על מדרכות היישוב. כשאני מזכירה לה את הסרט הנשכח, היא כמעט מחייכת. אני, מצידי, מביטה בילדה המוכשרת שהפכה לאישה חכמה ומדויקת.

הוריה, רן ומיכל, חזרו בינתיים באופן חלקי לעבודותיהם, ואחיה הצעיר, אבשלום, מתנדב כעת בחקלאות. בסוכת הגפנים תלתה יעל את דגל נפאל, "שמזכיר לי איך לנשום. תכננו לטייל שם ביחד אחרי שתומר ישתחרר".

היקב 18: משפחת ברטוב

שתי קרובותיה של סיסי ברטוב, האם והבת יהודית ונטלי רענן, נחטפו ושוחררו, ועוד 8 בני משפחתה בעזה

שלל מיזמים הוקמו בשריגים מאז 7 באוקטובר. חמ"ל הוצב בגן פלפלון הישן, כיתת כוננות שומרת בכמה מוקדים, ויש מי שדואג להפעלות בהתנדבות לילדים ולבני הנוער, לצד תמיכה והדרכה להורים. המיזם החברתי "שריגרוש", בגדי יד שנייה בחמישה שקלים בלבד, הפך לחמ"ל לשינוע ציוד ובגדים עבור חיילים ומפונים. יש עוד המון התארגנויות, וקצרה היריעה מלהכיל.

הילה לנקרי, שמתמודדת על ראשות המועצה האזורית, גרה גם היא ברחוב היקב. על גדר ביתה תלויה כרזה לקראת הבחירות המקומיות, שהיו אמורות להתקיים השבוע, ובה מצולמת לנקרי מחייכת - החיוך המלא היחיד שאני פוגשת כאן מאז האסון. הכרזה עצמה כבר מתפוררת.

בדרך לביתה של סיסי ברטוב, ביקב 18, מודעה מודבקת על מכל מִחזור כתום: "מחפשים חתולה שאבדה". להבדיל, גם סיסי מתמודדת עם אובדן - שקשור במשפחתה המורחבת. דודתה היא תמר לויתן (85), תושבת נחל עוז. בתה ונכדתה של תמר, יהודית ונטלי רענן, היו בין הנחטפים לעזה, ובהמשך היו לראשונות ששוחררו והוחזרו. שמונה בני משפחה נוספים של תמר מוחזקים בשבי חמאס.

"כשהתקשרתי לתמר לשאול לשלומה, היא ענתה לי: 'הכי טוב שיכול להיות במציאות הנוכחית'. אמרתי לה שהיא מעוררת השראה, ובתגובה השיבה שהחיים עצמם מעוררי השראה כל בוקר מחדש. היא גם הזכירה לי את משפט המפתח שלה לחיים: 'הסטטיסטיקה מראה שמתים רק פעם אחת'. היא באמת אדירה, הדודה שלי. היא נתנה לי את החוסן שלה".

היקב 17: משפחת רוזנבלט

אורנה רוזנלבט שכלה בקרבות את אחיינתה הקצינה, סרן עדן נימרי ז"ל

בימים רגילים, מגרש החניה שבקצה רחוב היקב עומד ריק. מקום מצוין לפעילות חברתית. ילדיי, למשל, למדו לרכוב שם על אופניים. עכשיו המגרש עמוס במכוניות של מנחמים שהגיעו למי מהמשפחות ברחוב.

ביום הלווייתו של תומר שוהם ז"ל עמדו תושבי שריגים עם דגלי ישראל וחלקו כבוד למסעו האחרון, שיצא מביתו. אורנה רוזנבלט ובני משפחתה הציעו לתת לי טרמפ עד לבית העלמין. בתוך המכונית, בדרך, עמדה שתיקה גדולה, עד שאורנה בישרה: "האחיינית שלי, סרן עדן נימרי ז"ל, בתה האמצעית של אחותי, נהרגה בקרבות".

בהלווייתו של תומר לא גילתה משפחת רוזנבלט לאיש את דבר השכול שפגע גם בה. רק אחר שבוע פרסמה אורנה בווטסאפ הקהילתי: "נמנעתי מלספר כדי לא להכביד עליכם, חברים יקרים. כעת אני בוחרת לשתף את כולכם ולספר לכם על עדן, בת אחותי, שנפלה בשבת, כי היא ראויה שכולם יכירו מי היתה.

"עדן היתה קצינה, מפקדת לוחמת ב'רוכב שמיים', במוצב בנחל עוז. היא נהרגה תוך כדי לחימה בקרב נגד מחבלים שפשטו על המוצב. היא התעוררה לשמע קול נפץ, אחזה בנשק יחפה, הורתה לחיילות שלה לרוץ למיגונית והדגימה להן איך לדרוך את הנשק והיכן להציב את עצמן. בתוך כך הצליחה להציל את כל פיקודיה וחיילים נוספים. אני שולחת תנחומים לכל המשפחות האבלות ולמשפחות הנעדרים".

במטבח, תוך שהיא מכינה תבשילים למשפחות האחרות ביישוב, אורנה מבקשת שיזכרו את עדן. "עם כל השאיפות, ההצלחות וההישגים שלה, עדן תמיד היתה צנועה וענווה. יפהפייה תמירה עם גוף של דוגמנית, שהעדיפה את הערכיות על פני החומריות".

היקב 15: משפחת אדר

חמותה המבוגרת של אדריאנה אדר נחטפה לעזה. אחיינה, תמיר, נעדר

למטבח מצטרפת חברתה הטובה של אורנה, היזמת החברתית אדריאנה אדר, שגרה עד לפני שנה ביקב 15. בינתיים עברה עם בעלה ארז וילדיהם למושב סמוך, אך הם נשארו חלק מקהילת שריגים.

אדריאנה, שגדלה בקיבוץ ניר יצחק בעוטף עזה, חיה שבע שנים עם ארז בקיבוצו, ניר עוז. אמו של ארז, יפה אדר (85), היא הקשישה שנחטפה על הקלנועית המפורסמת, ואחיינו, תמיר, נעדר. כעת מתמסרת אדריאנה לסיוע למפוני ניר עוז וניר יצחק, ולמאבק למען שחרור כל החטופים.

"היינו אמורים לנסוע ליפה לחג", היא משחזרת את השבת השחורה. "בבוקר, כשהתחילו הטילים, יפה כתבה בקבוצה המשפחתית שנצטרך לדחות את המפגש. הנכדים צחקו, מה היא תעשה עם כל האוכל שהכינה. הקשר איתה נותק ב־8:38. בהודעה האחרונה היא כתבה שהיא שומעת מחבלים מחוץ לבית.

"ואז אביו של ארז, הגרוש של יפה, איש בן 87, כתב לנו שהוא נחנק וחייב לצאת מהממ"ד - כי שורפים לו את הבית. הבנו מזה שיש בעיה גדולה, שיש כאוס. האחיין תמיר יצא להגן על הקיבוץ וכתב בדרך לאשתו: 'תנעלו את הממ"ד מכל הכיוונים, אל תפתחי גם אם את מזהה את הקול שלי ואני מתחנן בפנייך". מאז הוא נעדר.

"יפה היא אישה גאה. מעולם לא הסכימה להיות נצרכת, למרות שהיא מאוד חולה. אני חושבת עליה כל היום, איפה היא ישנה, זרוקה על מזרן? מה היא אוכלת? היא חייבת תרופות. אני מקווה שהיא לא סובלת. כשראינו את התמונות ששיתפו ברשת הצטערנו שהיא לא מתה מייד, ושהיא עוברת את הגיהינום הזה. קשה לנו לחשוב כמה היא סובלת.

"אגב, הקלנועית שבה היא מצולמת בסרטון אינה שלה, למרות שגם הקלנועית שכן שייכת לה נבזזה. החבר'ה בקיבוץ מתווכחים ביניהם עד עכשיו למי הקלנועית בסרטון שייכת".

בשבוע שאחרי האסון נסעו אדריאנה וארז לאילת, לשהות לצד המשפחה. "קהילת ניר עוז מרוסקת. מתוך 400 חברים יש 130 נעדרים, חטופים או נרצחים. בבתי המלון באילת, שהמפונים לשם קוראים להם 'מחנות עקורים', התחלנו להקים פעילות תוכן וטיפול לילדים.

"העשייה עוזרת, גם לנו. חברנו למטה החטופים והקמנו חמ"ל יח"צ של ראיונות: אני בספרדית, הבנות שלי בעברית ובאנגלית - והבן מתזמן. ארז ואני השתתפנו במיצג בכיכר ספרא על משפחות החטופים. עמדנו עם כל נציגי המשפחות מסביב למיטות ריקות, ושרנו את ההמנון 'התקווה'".

אדריאנה אדר: "יפה היא אישה גאה. מעולם לא הסכימה להיות נצרכת, למרות שהיא חולה. אני חושבת עליה כל היום, היא זרוקה על מזרן בעזה? מה היא אוכלת? היא חייבת תרופות. כשראינו את תמונותיה ברשת הצטערנו שהיא עוברת כזה גיהינום"

איך אפשר למעשה לעזור לכם?

"אנשים לא מבינים שאי אפשר לעזור לנו, רק לתמוך בזעקה שלנו. רק תמיכה רגשית. את התמיכה האחרת נצטרך אחר כך, כשניפול. כרגע אנחנו חיים על אדים של אדרנלין".

באותו אדרנלין, אדריאנה מחבקת עכשיו את אורנה, משם תמשיך לבית משפחת ברדיצ'בסקי ואחר כך משפחת לוק. היא חייבת להגיע הביתה עייפה במידה שתמנע ממנה לחשוב איפה ישנה עכשיו סבתא יפה בעזה.

היקב 17: משפחת ברדיצ'בסקי

הבן איתי ז"ל ואשתו הדר ז"ל נרצחו בכפר עזה. תאומיהם הרכים ניצלו

את הפגישה עם רוית ברדיצ'בסקי אני מתאמת מול סדר היום של נכדיה התאומים. אנחנו נפגשות מאוחר בערב, אחרי שהשכיבה אותם לישון. הסלון המרווח של ביתה מלא בצעצועים. עד לפני כמה שנים התפאורה הזו היתה שגרתית: רוית ניהלה בביתה משפחתון שבו הצעידה רבים מילדי שריגים את צעדיהם הראשונים.

במבצע צוק איתן, ב־2014, רוית ואני נפגשנו בסופר המקומי, ליד מקרר החלב. עיניה היו אדומות מלילות ללא שינה, אחרי שאיתי, בנה, נכנס אז כקצין גולני לתוך רצועת עזה. שתינו הבנו זו את זו ללא מילים.

איתי השתחרר אחרי שסיים שירות מוצלח כמ"פ, ולפני כשנה קיבל אות הצטיינות במילואים של אוגדה 36, לקראת יום העצמאות ה־74 של מדינת ישראל. "אם נרצה לסגור עוד מעגל לגולני", היא מנסה לחבר כעת בין חלקי המציאות החדשה, הטרגית, שנכפתה עליה, "הרי מי שהציל את חיי התאומים היו לוחמי גדוד 13, ושטחי הכינוס של גולני היו בכפר עזה".

איתי ואשתו הדר, זכרם לברכה, היו בין הנרצחים הראשונים בכפר עזה. התאומים שלהם, בני עשרה חודשים, נותרו לבדם בממ"ד. "לפי מה שאני מבינה, המחבלים השאירו אותם שם בכוונה, כפיתיון, כדי שמי שיבוא להציל אותם יחטוף. הלוחמים הראשונים שניסו להציל את התינוקות אכן נורו".

את השידוך הרומנטי בין איתי להדר עשה החבר הטוב, השכן אופיר ברטוב, בנה של סיסי. בני הזוג הכירו בסיום קורס קצינים ועברו לגור ליד משפחתה של הדר בכפר עזה. בתקופת הקורונה התחתנו בתוך יקב במושב שכן.

רוית זוכרת את הרגע שבו איתי שלח לה את תמונת האולטרה־סאונד עם התאומים ברחמה של הדר. "צעקתי משמחה, אבל כשסגרתי את הטלפון בכיתי. בכיתי על הפספוס של אילן".

אילן־שמואל ז"ל, בעלה של רוית, נהרג לפני כחמש שנים בתאונת אופנוע. התאומים, נכדיו, נקראו על שמו - גיא אילן ורואי שמואל. מרגע לידתם הקפידה רוית לבקר אותם בכפר עזה המרוחק.

פחדת מעצם העובדה שהם גרים באזור מתוח?

"ברור, אבל איתי והדר דאגו תמיד להרגיע. חדר השינה שלהם היה ממוקם בהתחלה בממ"ד, והם אמרו שכשסוגרים את הדלת לא שומעים כלום. לא ניכרו בהם שום טראומות. אבל כשנולדו התאומים זה הפך ליותר רגיש. בסבב הלחימה הקודם מול חמאס הרגשתי שבתור הורים הם לקחו את זה יותר קשה".

רוית ברדיצ'בסקי: "התאומים, בני עשרה חודשים, שמחים וחיוביים, אבל מבחינים שהם מתגעגעים לאבא ואמא שאינם. בלילות הראשונים הם היו בוכים ובודקים מי ניגש לטפל בהם. עד היום הם לא מוכנים להירדם במיטות. נרדמים רק על הידיים"

בשבת הדמים נראתה הדר לאחרונה בווטסאפ המשפחתי ב־6:55. "היא ניסתה להתבדח, 'אתם יודעים מה זה להיות סגורים בממ"ד עם שני טיטולים עם קקי?'" מספרת רוית. "אחר כך הם לא היו זמינים. התחלתי לספר לעצמי סיפורים. אולי הם עסוקים עם התינוקות. אולי לא נכנסו עם הטלפון לממ"ד".

כששמעה את הדיווחים הראשונים בתקשורת על מחבלים שמסתובבים בשטח, שלחה רוית הודעה לנורית, אמה של הדר, וזו הרגיעה אותה שיש בעיות בקליטה. בנקוף השעות הבינה שמנסים להסתיר ממנה משהו. "הרגשתי שהגוף מתחיל לדבר, אבל הראש מסרב לקבל. היום אני יודעת שכבר ב־11:00 הוריה של הדר קיבלו דיווח משכן בכיתת הכוננות, שלפיו דלת הבית פתוחה והוא שומע את התינוקות צורחים. פעמיים הוא ניסה להגיע לילדים, אבל לא הצליח. המחבלים שמרו על הבית מאוד".

בדיעבד, מחיבור שברי הסיפורים ששמעה, הבינה רוית את השתלשלות האירועים הנוראה: לשמע הרקטות נכנסו איתי והדר עם התאומים לממ"ד. בשלב מסוים הדר יצאה להכין לתאומים בקבוקים, ואז שכן שמע אותה צועקת. גופתה נמצאה אחר כך במטבח. איתי כנראה סגר את דלת הממ"ד והחזיק בידית, אבל המחבלים ירו בדלת ושלושה קליעים חדרו ופצעו אותו בבטן. איתי זחל לכיוון התאומים, ואז נכנסו הרוצחים וירו בראשו. הילדים חולצו רק אחרי שעות של קרבות קשים.

במוצאי אותה שבת, אחיו הצעיר של איתי, עידו, שמשוחרר כבר חודשיים, קיבל צו 8 וארז את תיקו ליציאה. באותו שלב הוא ורוית לא ידעו שאיתי והדר אינם כבר בחיים. משפחתה של הדר, שידעה, יצרה קשר עם שני חברי ילדות של איתי משריגים, שביחד עם חברה טובה של רוית, ועוד צמד עובדות סוציאליות מהמועצה, הגיעו להודיע לרוית את בשורת האיוב. הם הוסיפו שהתאומים ניצלו - ושהם בדרך לשריגים עם ליאור וענבר, אחיה ואחותה של הדר.

"התחיל בכי נורא של כולנו. אבא שלי התקשר לשאול מה נשמע, וסיפרתי לו. אוהד, בני האמצעי, בעט בדלת".

עד מהרה הגיעה כל משפחתה של הדר לשריגים: ההורים, האחים והאחיות. במקביל, ווטסאפ היישוב געש. שלושה תושבים תרמו לטובת הבאים את בתיהם הריקים. בתוך שעות גייסה הקהילה מיטות, מצעים, כלי בית ובגדים, והוקמו צוות ניקיון וצוות לשיפוצים שנדרשו. צוות טיפולי של אנשי מקצוע התאגד להעניק ליווי נפשי מקצועי למשפחה, בהתנדבות.

איך התאומים כעת?

רוית: "כל היום סובב סביבם. בבוקר הם אצל סבא וסבתא, הוריה של הדר, שנמצאים ברחוב ליד, ואחרי הצהריים הם חוזרים. הם שמחים, חיוביים, אבל אפשר להבחין שהם מתגעגעים לאבא ואמא. בלילות הראשונים הם היו בוכים ובודקים מי ניגש לטפל בהם. עד היום הם לא מוכנים להירדם במיטות. הם נרדמים רק בידיים או בטיול בעגלה".

היקב פינת הגפנים: משפחת לוק

הבת, שני לוק ז"ל, נעדרה, עד שלבסוף הוכרז שנרצחה במסיבת הטבע ברעים

בית לוק ממוקם ברחוב הגפנים, שסמוך למפגש עם היקב. שני לוק היפה ואוהבת החיים נחטפה לעזה ממסיבת הטבע ברעים, וסרטון שלה מובלת בטנדר הופץ ברחבי הרשת. כל זמן שלא ידעו מה עלה בגורלה, סירבו ההורים, ריקי וניסים, לקבל מנחמים. לקהילה הבהירו שהם מחכים שתשוב הביתה, חיה.

ריקי הסכימה להתראיין, אבל כשהגעתי ניסים ביקש שלא. "לשני יש אזרחות גרמנית, ואנחנו מתראיינים רק לתקשורת הזרה. חמאס עוקבים אחרינו, ואני לא רוצה שיידעו שהיא גרה בשריגים. כאזרחית גרמנייה יש לה יותר סיכוי להשתחרר".

בחצר, עמית, אחיה של שני, קולע לסל עם חבר. על שולחן האוכל פרוס פאזל של אלפי חלקים. "כולנו בונים אותו ביחד, זה כבר השישי שלנו", משתפת ריקי. מחר היא מתכננת לנסוע לארוז את תכולת הדירה השכורה של שני, שצריך לפנותה.

ניסים נאחז בסימנים. אחרי החטיפה מישהו ניסה לקנות בכרטיס האשראי של שני בבית מרקחת בעזה, והמשפחה מנסה להפעיל את כל הקשרים בעולם לקבל שבב מידע, כולל מחברים מגרמניה ומהולנד.

ניסים מספר על תכתובת ווטסאפ של צוות אחים בבית חולים עזתי, שנוגע לשני, ועדי, אחותה הגדולה, מסבירה לו שאפשר לזייף בקלות תכתובת כזו. האב נע כמטוטלת. רגע אחד מבקש שיפציצו את המנהרות מלמעלה, "גם אם שני בפנים, שלא יסכנו חיילים שלנו", ורגע אחר הוא נאחז בתמונה נוספת שבה הוא מאמין שזיהה את בתו.

אבל בבוקר ניסים שולח אלי הודעה: "עכשיו אין בעיה שתפרסמי. בלילה הגיעו אלינו נציג של זק"א, נציג מהצבא ועובדת סוציאלית עם מסמך דנ"א רשמי. שני נורתה בשטח המסיבה, עצם מהגולגולת שלה נמצאה על ידי זק"א, וזוהתה".

בתוך דקות, השכנים בשריגים העמידו בקדמת הבית סוכת אבלים. הקהילה הכאובה מתכנסת שוב. ריקי וניסים משתפים בעיניים אדומות את הכאב העצום שנמהל במעט הקלה: "שני רקדה כל הלילה, נהנתה עד הרגע האחרון, נורתה בתחילת המתקפה ולא סבלה. ולנו יש תשובה לגבי גורלה, מה שלא בטוח שיהיה לכל המשפחות".

היקב 22: "שוק סוף היקב"

מיזם הבישול של מיכל אלפסון מאכיל כעת גם את משפחות האבלות ביישוב

בבית האחרון בצד ימין, לפני מגרש החניה, גרה מיכל אלפסון. עוסקת בתיירות, אך בקורונה, כשלא היתה לה עבודה, התגייסה לסייע לחקלאים בשיווק סחורתם. הללו הביאו ירקות למחסן שלה, והשכנים קנו הכל ישירות דרך קבוצת ווטסאפ שהקימה - "שוק סוף היקב".

מפרוץ המלחמה, ובמקביל לשוק, איגדה מיכל קבוצה של 80 בשלנים ובשלניות שהתגייסו להכין ארוחות למשפחות שאביהן או בניהן הוקפץ בצו 8, וכעת גם למשפחות האבלות ביישוב. "הבישולים נעשים על חשבון המתנדבים", היא נאנחת, "והרגע הקשה הוא להביט לשכנים בעיניים".

Timorhila@gmail.com