יד ביד עם אחינו - מכל מגזרי ישראל

עכשיו אני מעוניין לפתוח פה לשטן. תפתח גדול... תגיד אההה... יופי, אפשר לסגור. עד כה, עד לרגע הכתיבה, ערביי ישראל מגלים אחריות, בגרות, נאמנות. הנשקים נשארו בינתיים בבתים, הפרעות בערים המעורבות נדחו לפעם אחרת, החזית הפנימית לא נפתחה.

נכון, יש פה ושם מקרים ממש מצערים של ערבים ישראלים שמעלים פוסטים של תמיכה בחמאס, וטוב שחלקם מאבד את עולמו בבת אחת בביקור לא נעים של המשטרה ושהייה במעצר; ויש סטודנטים ששוכחים מי מלמד אותם; ויש מוסדות אקדמיים שלא מעיפים אותם לאלף עזאזל ושילמדו ברבת עמון; ויש אופנוענים בני המגזר שמטרידים בלילות בכוונה ומקפיצים את הלב בנהמת מנועיהם; ואני גם בטוח שבתוך הציבור יש לא מעטים שמייחלים לתבוסתנו ושמחים באסוננו - אבל יש לי תחושה שהפעם קרה פה משהו, והלוואי שלא אתבדה עוד היום ממש.

ערביי מדינת ישראל נאלצו לבחור צד הפעם. הם הבינו שמשחק כפול לא ילך פה. והם בחרו. לא בשמחה בחרו, אולי לא בלב שלם, אבל השקט המוחלט מכיוון המגזר, אפס אירועים המוניים והפרות סדר, השתקה כמעט מוחלטת של האלימות הפנימית, וגם התייצבות של לא מעט גורמים בחברה הערבית לצד המדינה בהסברה, כל אלה מצביעים בעיניי על משהו משמעותי שמתרחש פה.

אולי ערביי ישראל בחרו בחיים, בחרו בשותפות איתנו על פני האופציה של חמאס. אולי הזוועות שחוללו בני עמם שמעבר לגבול הבהירו להם שתהום פעורה ביניהם, וגם ייתכן שהערבים שנטבחו בידי אחיהם ולא הועילו תחנוניהם, סידרו לאזרחים הערבים את הראש. בעיני חמאסניקים הם חלק מאיתנו. הלך עליהם.

ישבתי השבוע עם מנסור עבאס באולפן והקשבתי לו ברוב קשב. אלא אם כן האיש הוא שחקן־על, אלא אם כן הוא אשף ביישום של אחד מעקרונות האסלאם, התַּקייה, השקר המותר כדי להוליך שולל את האויב, האיש דיבר באופן מעורר הערכה עמוקה. הסתייג עד הסוף מחמאס, בלי להשאיר פתח צר להזדהות או להצדקה, דיבר על שותפות אזרחית מלאה, לא כשל ולא נפל.

בעיניי, למרות שהושחר במערכות הבחירות ועד היום משתמשים בו כדי לזרוע פחד ושנאה, האיש הוא מנהיג אמיתי, גדול, חשוב. נכון, חבריו למפלגה לא שם, הם גמדים קטנים והפכפכים, אבל אני מאמין שאם יחבור לכוחות בחברה הערבית שרוצים דו־קיום, אנשים דוגמת יוסף חדאד, נאיל זועבי, תנועת עתידנא ואחרים, מהבוץ הזה עוד ייצא זהב.

מהאסון הזה נקום. ייתכן שהפעם נקום יחד עם שכנינו הערבים. יד ביד. הלוואי אמן.

רובאי

אני רובאי 02. לא גאה בזה, ככה יצא. כל השנים לא התייחסתי לנתון הזה בכלל. בין שלל המספרים ההולכים עם האדם מלידתו, גיוסו, בגרותו, דווקא המספר 02 לא היה חשוב לי במיוחד, חוץ מאזור חיוג ירושלים שאליו הייתי קשור בעבותות בצעירותי. ורק ירושלים אפס שתיים.

ופתאום, זה נהיה קריטי. לא יכול להוציא רישיון לנשק, וגם אם אשיג לי נשק גנוב דרך חבריי בעולם התחתון במשולש, אני לא באמת אדע להשתמש בו. אולי זוכר במעומעם איך טוענים ואיך יורים כללית, אבל בוודאי לא איך משתמשים אפקטיבית.

ב־7 באוקטובר נשברו החלומות. הדמיון שיהודים יכולים לחיות בארץ ישראל בלי לדעת נשק באופן אינטימי הוא נחלת העבר. מה שקרה בעוטף יכול מחר לקרות לאורך כל קו התפר, יכול להתרחש בערים המעורבות, יכול מאוד לקרות בצפון. יש מצב שכל אזרח יהודי ייפגש, לא עלינו, באיום ישיר על חייו, ויצטרך לתת מענה. אנשים מסוג 02 לא יוכלו להגיב כראוי לאתגרי המתקפה הבאה.

ולכן אני מציע כאן, באופן פרטי או מדינתי, לשדרג את כל הג'ובניקים לשעבר - כל הכ"ל (כושר לקוי), כל מי שעבר שרשרת חיול ואל הנשק לא הגיע מעולם - לרובאי 03 או 05 בקורס דמוי טירונות, שיינתן לכל מי שרוצה בכך. לא צריך את כל גינוני הסמכות של הצבא, לא חייבים את הטרטורים והפזצט"אות, אבל כן חייבים שליטה מלאה במגוון כלי נשק במצבים קרביים, החל מאקדח, עבור ברובה וכלה במקלעים כבדים.

קחו אותי לחודש, עדיף בלי לינה על מצעי סקביאס, והחזירו אותי אל ביתי כלוחם. מוכן לשלם כל מחיר כדי לא להיות חסר אונים, כדי לא לחכות שמישהו שבגיל 18 קיבל החלטה יותר טובה משאני קיבלתי, יציל אותי מציפורני הרוע המוחלט.

החברה הישראלית תהיה חייבת להתארגן מחדש. אין עוד מקום למטייחי מציאות, לסוכני נוחות, למרדימי תודעה.

לא יהיה בסדר. זאת הנחת העבודה היחידה המקובלת עלי כרגע. לא ישרור שלום בדורנו, ולא, גם כשתהיה גדול ילד, עדיין יהיה צבא ויהיו מלחמות. זה גורלנו, והוא עדיף על האופציה השנייה של בני עמנו, להיות מושמדים בלי להילחם.

אמר דוד המלך לאחר נפילת שאול - "ללמד בני יהודה קשת". כאז כן עכשיו. ללמד בני ישראל נשק, וקרב, ושליטה עצמית, וקרב מגע. לבנות חוזק שאינו בנוי על טכנולוגיה ועל גדרות, אלא על עוצמה אישית. אני מוכן לטירונות הזהב שלי. מי מרים את המסטינג?

סרטון

הצפיתם בסרטון הסופר־ויראלי של מפקד גדוד 7007, סא"ל (מיל') מעוז שוורץ, שבאזרחות הוא רב בישיבת אשדוד, הנואם לחייליו טרם היציאה לקרב? הו, איזה חומר טוב. תשיגו לכם אותו בטיקטוק או בכל אתר אחר, ותצפו כמה פעמים. ייתן לכם חמצן נקי לנשימה.

הרב שוורץ דופק שם דיבור שבו הוא לא רק מדרבן את חייליו לצאת להילחם בשם הטבוחים והחטופים, אלא מדגיש את היות לוחמיו עזי הנפש חוליה בשרשרת של לוחמים יהודים - מלוחמי דוד המלך, דרך המכבים, לוחמי גטו ורשה, אנשי ההגנה, אצ"ל ולח"י, אנשי הפלמ"ח, ועד כל לוחמי העם הזה מאז היינו לעם.

ולא יודע למה, או אולי דווקא כן, כשהוא אמר את העניין הזה, של שרשרת הדורות, פרצו מעיניי דמעות של התרגשות והודיה. כי לשים את המלחמה הזאת בקונטקסט היסטורי, לזכור את כל הענקים שעל כתפיהם אנחנו עומדים, להיזכר בכל הגיבורים שחירפו נפשם במעלה הדורות, זה הדבר הכי מחזק בעיניי, הכי נותן משמעות מעבר למשמעות המיידית של נקמה, ערך חשוב כשלעצמו, והשבת הביטחון.

פה ושם בארץ ישראל יש תחביב של מציאת מפקדים שנושאים תפילה עם חייליהם, או מצטטים מקורות, או מראים קשר לאלוקי ישראל, והוקעתם כסוכני הדתה במדים. יש בליבי בוז עמוק לציידי החיילים הדתיים המביאים מעולמם אל תוך השירות. אני יודע בוודאות שחייל שקשור למורשתו, להיסטוריה שלו, לאמונת אבותיו ולאמונתו, מצליח לגייס יותר מסירות נפש ויותר יכולת להתמודד עם מצבים קשים ממי שחי רק את העכשיו.

לא שאין חילונים גמורים שמוסרים את הנפש עד כלות, בטח שיש, אין מכלילין באף צד, אבל בגדול, קשר לשורשים לא הזיק מעולם לשום צמח, ובטח שלא לצמח דוד. ואין להסיק מזה, חלילה, שאני בעד כל מיני התנהגויות מסוג הדרת נשים בשם אמונה דתית. ברור שלא, ולעולם לא, והמלחמה הזאת רק הוכיחה כמה לא.

אבל כמו שיש לשים גבולות לדתיות, יש וחייבים לשים גבולות לחילוניות בצה"ל, ולא לתת לה לסרס מפקדים שיודעים לתת מטרה ואמונה מתוך הנכס המשותף לכולנו, עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל.

נתפלל לשלום הרב שוורץ, מפקד גדוד 7007, לשלום חייליו ולשלום כל חיילינו וכל עם ישראל שיחזרו לשלום ויביאו את הניצחון. אמן.

avrigilad@gmail.com