מותר לך: זה בסדר שתקשיבי ללב

לכל מי שצריכה לשמוע את זה:

זה בסדר.

זה בסדר אם לא התקלחת שלושה ימים ואת מנגבת את האף עם החביתה.

זה בסדר לתת לו ללקק את הקיר, יש בזה סידן.

זה ממש סבבה לזרוק את מכונת הכביסה מהמרפסת. גם לך מגיע לצחוק.

תכתבי מכתבי נאצה לשכנה מלמעלה.

תנעלי את בעלך במרפסת ותשימי אוזניות.

תעשי מה שהלב שלך אומר לך.

לא חייבים ארוחת צהריים, תגנבי מהסופר ותאשימי את הילדים.

גם לך מותר לתפוס מקום.

לרוץ,

לצעוק,

לקלל.

לעשות הונאת ביטוח.

להיכנס לאוטו ולנסוע. גם אם הוא לא שלך.

מותר לך.

(השראה בואכה פלגיאט: נועה שליט בטוויטר)

• • •

שבוע רביעי של מלחמה מתקרב לסיום, אז מה למדתי בינתיים?

לא להיקשר. איך כתב חנוך לוין? "אוי, יהודים, יהודים עם מזוודות".

לא סתם אף אחד לא קונה עכשיו כלום, עשינו כבר בראש את החשבון הנוראי מה יכול להיכנס למזוודה הגדולה. ולא, זה לא כולל סט קערות הגשה מאורבניקה. חשוב להיות אופטימיים, אבל ארגז מלא בג'ינסים מלפני הלידה הוא לא אופטימיות, אלא יותר מתחום המדע הבדיוני.

שפרשנות אינה חדשות וחדשות אינן פרשנות. חדשות הן בהכרח אירוע, חד־משמעי, שקרה. לא אולי, לא על פניו, לא ככל הנראה, לא להערכתי. פרשנות היא ניתוח האירועים על בסיס הידע הכמעט־תמיד־חסר שיש ברשותו של פלוני. למעשה, האנשים שיושבים באולפן לא יודעים הרבה יותר מאיתנו, הם פשוט מיומנים יותר בלדבר על זה.

שיש מקום אמיתי בשם דגסטן ושאולי עכשיו הוא נראה מאוד מלחיץ, אבל אתם הרי יודעים שבעוד חמש־שש שנים ככה תקפוץ לנו באינסטגרם פרסומת ל"טיול ג'יפים בדגסטן הפראית", או "חבילה אטרקטיבית שלושה לילות בדגסטן, חצי פנסיון, כולל טיסות", ושישראלים ייסעו לשם אפילו שיש אזהרת מסע של משרד החוץ, כי זה רבע מהמחיר באילת ועוד לא מפוצץ שם בישראלים ("אחי, במחיר הזה אתה טס להכל כלול בדגסטן, מגישים שש־שבע ארוחות ביום והילדים במועדון ילדים עם מפעילה שקוראים לה זיינאב").

לקנות מקומי. רשתות השיווק מתעללות בחקלאים שלנו כבר שנים, אבל עכשיו זה כבר לא רק עניין של פטריוטיות, אלא פשוט יצר הישרדות בריא. אנחנו צריכים חקלאות מקומית, ותהיה לנו כזאת רק אם נדאג לוודא בחנות שהעגבניות הן ממושב מבטחים ולא מטורקיה. אפשר לראות אם יש להן "כתר" ירוק על הראש, מה שאומר שהן מכאן, או פשוט לשאול. אחר כך כדאי לוודא שיש בסביבה מישהו שיש לו כוח לחתוך סלט, כי המזון היחיד שאת צורכת כבר שבוע הוא כריות נוגט, שאת משקרת לעצמך שיש בהן סיבים.

שלהתנדב זה הדבר היחיד שממלא את הנפש ומשמח את הלב כרגע, אבל חייבים לחשוב על התנדבויות חדשות, כי החיילים כבר לא צריכים תחתונים והמשפחות המפונות אוטוטו מארגנות כיתות כוננות למקרה שעוד אמנים ינסו להגיע עם גיטרה ולשיר להן את "שירו של שפשף".

אחרי שאימצנו חיילים בודדים, כלבים בודדים ופרשנים בודדים של ערוץ 14 שמסתובבים אבודים באולפנים, ממלמלים שהכל בעצם אשמת ביידן, הגיע הזמן לפתוח את הבית ואת הלב, ולארח זמרת נחמדה שאין לה עבודה כבר חודש ולא תהיה לה עבודה בעתיד הנראה לעין והבת שלה כל הזמן דופקת על הדלת של חדר העבודה שלה כדי לשאול אם אמא של גפן כבר ענתה.

ועכשיו ברצינות: אם יש לכם (וכנראה יש) שכנים ושכנות שהם או הן בני או בנות זוג של אנשי הקבע וחיילי המילואים, שמטפסים על הקירות מדאגה ומטפלים לבד בילדים, אפשר להכין מדי פעם כמות כפולה לצהריים או להציע לקחת עבורם את הילדים למסגרות. להוריד להם מטלה אחת מהראש.

שיש על הטלפון כפתור כיבוי. בדקתי, ויש את זה על כל סוגי הטלפונים, ואם אף אחד לא צריך אותנו ברגע זה ממש, אפשר לעשות את המעשה הבלתי סביר ולכבות את הטלפון. נכון שככה נפספס את הדיון (המרתק!) בנושא "שקשוקה - מאכל ישראלי או פלשתיני?" וסרטונים מהופעות של מני ממטרה מול חיילים, אבל אני סומכת עלינו שנצליח להתמודד. אני יכולה לדווח שבשעתיים הראשונות יש מין עקצוץ ביד ותחושה כללית ששכחנו משהו, אבל אחר כך זה עובר ואפשר ממש להתרכז בדברים, כמו שעשינו בניינטיז.

שאנחנו במקומו, במקומם, היינו מתפטרים. אולי עכשיו, אולי אחר כך, אבל זה מה שאני הייתי עושה, וזה מה שאתם הייתם עושים. ואתם יודעים שאני צודקת.

• • •

ראיון עם עד ראייה:

כתב: "ספר לנו מה ראית".

עד ראייה: "עמדתי פה, ופתאום שמעתי בום גדול".

כתב: "ובכן, תודה לך. בחזרה אליכם באולפן".