להרגיש את העובדות: כך תרמה יוכבד ליפשיץ להסברה הישראלית

"אבל את בטוחה שחמאס אנס נשים וערף ראשי תינוקות, איך אני יכולה להאמין לזה?" כותבות לי בפרטי נשים פמיניסטיות מרחבי העולם שאני מעריכה ואוהבת. נשים שעד 7 באוקטובר האמנתי שאנחנו נושאות את אותם הערכים של צדק חברתי, שוויון, פמיניזם וזכויות אדם.

בשבועות האחרונים אני משתתפת בפרויקטים שמנסים להדוף את תעמולת חמאס, וגם יוזמת כאלה, וזה מאוד־מאוד קשה. שני נושאים שבהם מנגנוני ההגנה הנאיבית שלי קרסו כמעט לחלוטין, הם האמונה שהמדינה תדאג לצרכים של אזרחיה בעת משבר, ושהיא תדע איך להסביר לעולם למה אנחנו לא המפלצת שחמאס מנסה - בדרכים מתוחכמות ומניפולטיביות - לצייר ברשתות החברתיות בפרט ובמדיה בכלל.

מאז תחילת המלחמה, כדי לא להתפרק, אני פעילה בפרויקטים התנדבותיים של הסברה, ועד לפני כמה ימים גם בפרויקטים של קישור בין מי שחסר לו ציוד אזרחי וצבאי למקורות שתורמים ומארגנים. תמיד ידעתי שישראל מתקשה לשכנע את העולם שהיא חייבת להגן על עצמה. מאז השבת השחורה, עומקו ומורכבותו של הקושי הזה התחוורו לי ביתר שאת.

די להגנה הנאיבית

בפסיכולוגיה, המונח "הגנה נאיבית" מתייחס למצב שבו אדם מכיר את המציאות, אך מתנהג כאילו היא אינה קיימת, או כאילו היא אינה מזיקה בעוצמה הריאלית שלה. בימים הראשונים תקף אותי הלם. איך אנשי חופש הומניסטים מרשים לעצמם לגלות סובלנות כלפי ארגון שעורף ראשי תינוקות ומתגאה באינוס נשים יהודיות? איך?!

אחרי כמה ימים, נאלצתי להפסיק להאמין בנאיביות שככל שננסה להוכיח שאנחנו צודקים - כך הם ישתכנעו. צללתי לתוך ההכרה שהייתי נאיבית, ושצריך להשתמש בדרכי הסברה הרבה יותר מתוחכמות. השבועות האחרונים הם חתיכת בית ספר קשוח לתפיסת העולם שלי, שהאמינה שרק חוסר ידע מהימן הוא הבעיה, ושמתן הסברים עובדתיים הוא התשובה הניצחת. היום אני מבינה שצריך לשכנע אנשים להרגיש את העובדות, לא רק לדעת אותן, כדי שיצליחו להבין את הצד שלנו.

בשבועות האחרונים חסמתי ברשתות נשים וגברים, הן מישראל והן מהעולם, לוחמי זכויות אדם ופמיניסטיות שבאותה הנשימה מוצאים צידוקים למעשיהם הנתעבים של הטרוריסטים שנקראים חמאס. ההתפכחות מההגנה הנאיבית שלי כוללת הבנה שלא משנה כמה סרטוני זוועות נפרסם, יש מיליוני אנשים בעולם, רחוקים עשרות אלפי קילומטרים מעזה, שהבינו שהדבר המגניב כיום זה להעלות האשטאג "פרי פלסטיין" כדי להרגיש מוסריים, ושהדרך לשנות את דעתם עוברת דרך בניית אסטרטגיות חכמות, ולא רק צודקות.

התמסרתי למשימה הזו יחד עם עוד אזרחים מדהימים, וככל שאני מתעמקת יותר - כך אני רותחת יותר על משפיעני תודעה ומשפיעניות תודעה, שיושבים בנוחות במזגן במדינות ליברליות ולוחצים לייק על פוסטים פרו־חמאסיים.

אני לא מאשימה שום ישראלי ושום עזתי על כך שהמצפן המוסרי שלהם סלקטיבי ברגעים אלו. במצב הישרדותי אין יכולת להרגיש את הכאב של הצד השני. אבל אני זועמת על השתיקה הסלקטיבית של חלק ממפורסמי העולם, שלא מתמודדים כרגע בעצמם עם כמות הכאב, הסבל והחרדה הקיומית שאנחנו מתמודדים איתה. השתיקה שלהם, במקרה הטוב שבו הם לא מביעים תמיכה בצד אחד מתוך בורות ושטחיות, היא מביכה ומקוממת.

מה חסר בסיפור?

האירועים הנוראיים של הימים האחרונים הביאו אותי בתחילת המלחמה לחסום ולנקות מהמדיה את מי שמתנגד לזכות שלנו להגן על עצמנו. זה היה הצד הצודק והנאיבי שלי. היום אני מבינה שחסימה לא עוזרת, אז אני עוברת לפרטי, מנהלת איתם שיחות רגשיות, מנסה לתת להם דוגמאות מתוך החיים שלהם, עושה מאמץ באמצעות אסטרטגיות פסיכולוגיות להכניס אותם לנעליים של אמא ישראלית, של חייל שיוצא להגן על היקרים לו, של מדינה דמוקרטית וליברלית שמנסה להגן על עצמה בתוך ים של קנאות דתית פושעת.

לפעמים זה מצליח לי, הרבה פעמים לא, אבל אני מבינה שגם אם כל הישראלים יחסמו את המנוולים האלו - זה לא יעזור לדעת הקהל העולמית. צריך ללמד אותם איך לגלות כלפינו אמפתיה. יש דרכים מוכחות לעשות את זה. למשל - אל תהיו נאיביים בפעילות שלכם ברשתות, גשו ללמוד. ידע הוא לא רק כוח, הוא קריטי להישרדות. כן, מובן שגם מורל וחיזוק פנימי בתוך ישראל הם חשובים, אבל המלחמה על התודעה הבינלאומית היא קריטית כדי שנוכל להמשיך לקיים את מדינת ישראל.

המלחמה הנוראית הזו הוכיחה שיש לנו כוחות הסברה מופלאים בקרב האזרחים, אם לא בקרב ההנהגה. יוסף חדאד, נועה תשבי, לוסי אהריש ועוד רבים וטובים שלא מפורסמים כמוהם עושים פרויקטים חשובים, ואני מתרגשת מכל פוסט שלהם.

מנגד, אני חייבת לציין שהפעילות למען ההסברה הישראלית לא מצליחה להרגיע את הכעס שלי על המיליונים שזרקה הממשלה על "הסברה". אני לא מצליחה להרגיע את עצמי עם הקלישאה של "זה לא הזמן", לא מצליחה להחניק את הכעס על המדינה שלנו, שלא למדה את השטח ולא הבינה מה קורה ברשתות החברתיות לפני 7 באוקטובר.

מה שחסר בסיפור של הליברלים ברחבי העולם הוא לא רק ידע עובדתי. הידע הזה חסר, בהחלט, אבל בעיקר חסר להם לראות אצלנו, הישראלים, גם את הצד החומל והכואב על המציאות. לפעמים נדמה לי שאנחנו כמו ילד מפוחד, שצועק כמה הוא חזק ורק גורם לכולם לכעוס עליו. ילד שמפחד לספר את הפגיעות שלו, את הכאב שלו. מפחד להראות את הצד הרך, מתוך קונספציה מוטעית שהוא מחזיק בה שנים, שאם יראה שהוא גם וגם: גם חזק ומכיר בלגיטימיות שלו, גם יודע שזה דורש ממנו לפגוע לפעמים, בלית ברירה, וגם מסוגל לחמול ולהבין את המורכבות - יתקפו אותו עוד יותר.

אבל בדיוק ההפך הוא הנכון, והנה - קיבלנו את ההוכחה: התמונה של יוכבד ליפשיץ ששוחררה מחוטפיה המנוולים לוחצת את ידו של החוטף שלה, עשתה עבורנו הון הסברתי בעולם. כן, בדיוק ככה. העולם לא רוצה לראות רק שאנחנו חזקים וצודקים - הוא רוצה לדעת שאנחנו מבינים גם כאב, גם את שלנו וגם את זה של הצד השני. זה לא מחליש אותנו, להפך, זה הדבר היחיד שיכול לגרום לאנשים בורים להתעניין בנו.

לסיום, קחו קצת חומר למחשבה: חבורה של אזרחים הקימה מכספם, כמה עשרות אלפי שקלים, מטה לוחמה שהפיל את אתר התרומות של חמאס. תארו לכם מה הם יכלו לעשות עם חמישית מהתקציב של משרד ההסברה, התפוצות או כל כותרת מנופחת אחרת.