לרגע אחד חרישי נדמה שכל קולות הרקע במחלקת הטראומה בבית החולים שיבא בתל השומר נדמו. אף מכשיר לא מצפצף, והמוני המבקרים שעוטפים את המאושפזים נאלמים דום. רגע שבו עמיחי שינדלר, שנפצע קשה בקרב מול מחבלים בכרם שלום, מסתכל עמוק לתוך עיניו של חברו לקיבוץ, יאיר ויזנר, וללא מילים אומר לו: "חיזקת אותי".
יאיר, שנפצע בעצמו קשה באותו בוקר ארור, מנסה להניח את ידו החבושה על ידו של עמיחי ועונה לו: "אני חיזקתי אותך? אתה מחזק אותי".
כבר שבועיים שניהם כאן, באותו בית חולים. הגיעו כאלמונים מהקרבות בכרם שלום, וזוהו רק בתום חיפוש עיקש מצד בני משפחותיהם. עמיחי נפצע קשה ממטען שמחבלים הניחו בפתח דלת הממ"ד בביתו. יאיר, חבר כיתת הכוננות וחברו לקיבוץ, היה בכוח שלחם במחבלים שהקיפו את ביתו של עמיחי. אחרי שהציל את משפחת שינדלר, נפצע קשה מפגיעת אר.פי.ג'י של אחד המחבלים.
בשבת בערב, תחת ירי רקטות מעזה, פונו שניהם יחדיו במסוק לשיבא. שלושה ימים שכבו זה לצד זה בטיפול נמרץ כללי, אחרי סדרת ניתוחים. יאיר התעורר באמצע השבוע שעבר, וכעת הוא מאושפז במחלקת ניתוחי כף יד. עמיחי התעורר לפני ימים ספורים והועבר למחלקת טראומה וכירורגיה קריטית.
ההתאוששות של עמיחי קשה אך מופלאה. השבוע כבר הצליח לשבת על כורסה בחדרו, נתמך בכריות. תנודות ראש קלות מסייעות לו לתקשר. בשל חיבור צווארו למכשיר ההנשמה הוא עדיין לא מסוגל להפיק קול. האחות בטראומה מבטיחה שברגע שמצבו ישתפר הוא ייפרד אט־אט מהצינורית שבצוואר.
גם יאיר מתקשה עדיין בתנועה. הבוקר צעד בסיוע הליכון על רגליו, אבל את הירידה לקומה השלישית, לחדרו של עמיחי, הוא מבקש להשלים בכיסא גלגלים. חייב לשמור על כוחות להמשך.
יאיר מתקרב אל עמיחי, משחזר באוזניו, פרט אחרי פרט, את אירועי אותה שבת. "דאגתי לך נורא", הוא אומר לחברו.
"גם אני נפצעתי, אבל לא כמוך. לי יש פחות כוחות ממך. הגענו יחד לבית החולים. כשהתעוררתי שאלתי מייד איפה אתה - ואתה שכבת לצידי. חיכיתי לרגע שתתעורר, והנה זה הגיע. אתה ואני נפצענו, אבל אף מחבל לא הצליח להיכנס לשאר הבתים בקיבוץ. ואשתך גיבורה, היא שמרה על הילדים שלכם".
עמיחי לא יכול להגיב, אבל שאלותיו זועקות מהמבט שלו ומתנועות גופו המועטות. הוריו מניחים מולו לוח אותיות צבעוני, ובמבטו הוא מסמן להם אט־אט באילו אותיות לבחור כדי להרכיב משפט.
"מה קרה?" הוא שואל, ויאיר מספר איך אנשי כיתת הכוננות המעטים הצליחו לגבור על עשרות מחבלים שחדרו לכרם שלום, לנטרל ולהניס אותם. "באנו מוקדם מספיק להציל את המשפחה שלך, וניהלנו קרב ארוך. הוצאנו אותך מהממ"ד, שבו נפצעת, וטיפלנו בך. אני נפצעתי בהמשך קשה, ורופא אורח בקיבוץ טיפל בשנינו. ורק שתדע שהתביישתי בעצמי. אני צעקתי כי כאב לי מאוד. לך בטוח כאב יותר, אבל אתה שכבת שם בשקט. גיבור אמיתי".
יאיר מספר לעמיחי שרוב אנשי הקיבוץ ניצלו, שגבורתם מנעה מהמחבלים להמשיך הלאה לקיבוצים השכנים. "בדרך כלל אתה, עמיחי, מחזק אחרים בשמחה שלך ובאהבת התורה. בעזרת השם, אנחנו נחזור ונשקם את עצמנו. אמרתי לכולם שעוד נחזור בלי פחד, ואני יודע שמדינת ישראל תעשה הכל כדי שנוכל לשוב הביתה בביטחון ובשלום".
עמיחי מהנהן, ויאיר מחייך: "ככה הוא תמיד. כל דבר שנספר לו, הוא מניד בראש בתנועה שלווה ועדינה כזו".
יאיר לעמיחי: "באנו מוקדם מספיק להציל אותך ואת המשפחה שלך. ניהלנו קרב ארוך. הוצאנו אותך וטיפלנו בך. אני נפצעתי בהמשך. ורק שתדע שהתביישתי בעצמי: אני צעקתי כי כאב לי. לך בטוח כאב יותר, אבל אתה שכבת שם בשקט. גיבור אמיתי"
רגע אחרי זה יאיר שואל את עמיחי איזה ניגון ירצה לשיר. עמיחי, בניד ראש קל, מסכים לניגון של שמחת תורה. "ומאירים את העולם, בתורה ומעשים טובים", מתחיל יאיר לשיר עם הנוכחים בחדר, כשעמיחי משתתף עימם ללא קול.
"מה עם בית הכנסת?" שפתיו של עמיחי נעות אחר כך בשאלה. יאיר מספר לו שבית הכנסת עומד על תילו, ושייתכן שהחיילים שמוצבים בקיבוץ מתפללים בו. "גם אנחנו נחזור אליו, בעזרת השם, בביטחון מלא". עמיחי שוב מהנהן בראשו.
שני חברי קיבוץ, שהאדמה החרוכה והכאב חיברו ביניהם בקשר דם. יאיר (37) הוא חבלן משטרה ביחידת חבלה נגב בדרגת רס"מ. נשוי לשלומית (36), מטפלת באמנות. אב לארבעה ילדים, הגדולה בת 9 וחצי, הקטן בן 3. טבעת הנישואים שלו, שאותה הורידו הרופאים כדי לטפל בידיו, תלויה כעת על שרשרת זהב של שלומית.
חמש שנים הם גרים בכרם שלום, קיבוץ שבו חילונים, דתיים ובעלי דעות שונות מוצאים את המשותף - וחיים יחד בשלווה. יאיר גדל במשפחה שפונתה מעצמונה שבחבל ימית ואחר כך מנצרים שבגוש קטיף. בנם של חנן ודרורה ויזנר, שגידלו 11 ילדים. כעת ההורים, וכל האחים והאחיות, לא עוזבים את יאיר בבית החולים.
עמיחי, שמחובר בצווארו לצינורית, לא יכול להגיב ליאיר, אבל שאלותיו זועקות מהמבט שבעיניו ומתנועות גופו המועטות. הוריו מניחים מולו לוח אותיות צבעוני, ובמבטו הוא מסמן להם אט־אט באילו אותיות לבחור כדי להרכיב משפט. "מה קרה שם?" הוא שואל
עמיחי שינדלר (33) הוא עובד סוציאלי שמטפל בפגועי נפש בנתיבות. נוסף על כך הוא עובד סוציאלי ורכז חברתי בישיבת נווה. נשוי לאביטל ואב לשישה ילדים, בני שנה עד 10 וחצי. בכרם שלום כיהן גם כגבאי בית הכנסת. בעבר הוא ואביטל חיו באלון מורה שבשומרון, ולפני כארבע שנים עברו לקיבוץ הדרומי. "המשיך את השליחות שלו", מחדדת אמו, סיגלית, שיחד עם אביו, משה, לא זזה ממיטתו.
נשותיהם של עמיחי ויאיר, אביטל ושלומית, פונו למחרת התופת לאילת, יחד עם ילדיהם ושאר תושבי הקיבוץ. שתיהן חיות עכשיו על הקו מהעיר הדרומית לשיבא ובחזרה.
זו לא הפעם הראשונה שבה שתי המשפחות פוגשות את הטרור מקרוב. סבו של יאיר מצד אביו, טוביה ויזנר ז"ל, נרצח בפיגוע בנצרים בחול המועד פסח 2002. דודתו מצד אמו, תפארת טרטנר ז"ל, נרצחה בנווה דקלים ב־2004 מפגיעה ישירה של פצמ"ר בביתה.
השכול היכה גם בביתו של עמיחי. אחיו הגדול, אבישי ז"ל, נהרג בפיגוע ירי ביישוב בית חגי בהר חברון לפני 13 שנה. בן 24 היה, השני מששת ילדיהם של סיגלית ומשה. אחרי הירצחו, בכל פעם שהגיע תור אחד הבנים להתגייס ליחידה קרבית, התבקשו ההורים לחתום על אישור מצידם. פעם אחר פעם חתמו. "עם כל הקושי, היה לנו ברור שנחתום לכל אחד מהם", מסבירה סיגלית. "כל החיים חינכנו אותם על אהבת עם ישראל ונתינה, אז איך נעצור כשזה מגיע אלינו?"
המוני מבקרים מגיעים לבית החולים לחזק ולהודות לפצועים, וגם לדאוג לבני משפחותיהם. "אנחנו רואים כאן אחדות שהתגעגענו אליה מאוד בשנה שחלפה", אומרת סיגלית. "רואים איזה יופי של עם יש לנו, גיבורים, לוחמים, תורמים. כולם רוצים לעשות את המקסימום ולהיות שותפים במלחמה הזאת, כל אחד במה שהוא יכול. וזה מה שנותן לנו את התקווה".
"הדקות נראו כמו נצח"
עד לאותה שבת שחורה נחשב כרם שלום לקיבוץ פסטורלי. משק חקלאי עם מדשאות רחבות שנקטעות בקצה בחומה אפורה ואימתנית. קיבוץ למוד מערכות ואזעקות צבע אדום, שתושביו נוהגים לשתול עץ בכל בור שמותיר אחריו פצמ"ר או טיל. ביתו של עמיחי ניצב ממש לצד החומה. ביתו של יאיר נמצא בצד השני של הקיבוץ.
בבוקר שבת החג, כשנשמעה האזעקה הראשונה, זינקו עמיחי ויאיר כהרגלם לממ"דים, עם בני המשפחה. יאיר, חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, התחיל לקבל הודעות בווטסאפ, שאותן לא קרא תחילה כשומר שבת, אבל מטחי הרקטות החריגים וההודעות שלא הפסיקו לזרום בטלפון הניעו אותו לענות.
כשהבין מה קורה הודיע לאשתו "אנחנו במלחמה", ויצא לחבור לכיתת הכוננות. חברי הכיתה, יחד עם כוח צבאי קטן שנשאר בכרם שלום בחג, עמדו בגבורה מול המחבלים. מעטים מול נחילים.
"הרבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי; ב"א) חילק אותנו מייד לצמדים, ויצאנו לשטח", הוא מספר. "הבנתי שהחיילים כבר נלחמו בכמה מחבלים, ושיש עוד מחבלים בקיבוץ. בשלב מסוים מחבל אחד עמד ממש מולי, עם ציוד צבאי ובלי קסדה. אותנו תמיד לימדו שלמחבלים אין קסדות. צעקתי אליו 'הלו', והוא ענה בעברית, אבל הבנתי שהוא מחבל - והתחיל קרב ירי. אחד החיילים בכוח נפצע מהאש, והצלחנו לפנות אותו.
"פתאום הרבש"ץ קרא לנו ואמר שיש דיווחים על מחבלים בכמה אזורים בקיבוץ. זיהינו ממש טרקטורונים ואופנועים שלהם. הרבש"ץ התריע שהם הולכים לשגר טיל על חומת הקיבוץ. שמענו רעש חזק, והבנתי שהיתה פגיעה באזור דרומי יותר.
"פתאום הגיעה ההודעה שאביטל שינדלר התקשרה ודיווחה שיש להם מחבלים בבית. זה במרחק של כמה דקות ארוכות, בצד השני של הקיבוץ, ומייד התחלנו לרוץ לשם".
עמיחי, אביטל וששת ילדיהם היו מכונסים באותה שעה בממ"ד. כשהבינו שמחבלים נכנסו לבית אחז עמיחי בחוזקה בדלת הממ"ד וביקש מהילדים להתרחק ככל האפשר מהדלת.
"הכל התחיל כשעמיתי התפלל שחרית בכניסה לממ"ד, ואז שמע רעשים בבית", משחזרת אביטל את רגעי האימה. "הוא נכנס מייד לממ"ד, אחרינו, נעל את הדלת והחזיק אותה. תוך רגע שמענו דפיקות, עם צעקות במבטא ערבי: 'אנחנו חיילי צה"ל'. עמיחי צעק בתגובה: 'תלכו מפה, אני אירה עליכם'. אני לא האמנתי שמאחורי דלת הממ"ד - המקום שתמיד הייתי בטוחה שהוא הכי מוגן שיש - עומדים אנשים שכל מטרתם היא להרוג אותי ואת המשפחה שלי.
"בנס היתה לי קליטה בסלולרי, אז התקשרתי מייד לרבש"ץ ואמרתי לו שהמחבלים נמצאים אצלנו בבית. הוא ענה שכיתת הכוננות יוצאת אלינו.
"ואז הגיע פיצוץ נוראי. הייתי בטוחה שזה הסוף של כולנו. מההדף עמיחי עף אחורה על המיטה, ובמשך כמה דקות חשבתי שהוא מת, עד ששמעתי אותו נאנח והבנתי שיש לו דופק".
התברר שהמחבלים הניחו לבנת חבלה, כדי לפרוץ את הדלת. כתוצאה מהפיצוץ, שלמרבה המזל לא הצליח להפיל אותה, נפצע עמיחי קשה: הוא איבד את ידו ונפגע בגפיו. אביטל צעקה עם הילדים פרקי תהילים, והציעה גם לשיר שירי סוכות, במטרה לכסות על אנקות הכאב של אביהם.
"כל הזמן הזה דיברתי בטלפון עם אנשים, ביקשתי שיבואו להציל את עמיחי. בחוץ שמעתי המון יריות, ובפנים הילדים שלנו הסתכלו בי בעיניים מפוחדות. ניסיתי להאמין שהכל ייגמר בטוב. אחרי כמה דקות, שנראו לנו כמו נצח, כיתת כוננות הצליחה לפתוח את דלת הממ"ד ולהיכנס אלינו".
אביטל שינדלר: "פתאום שמענו דפיקות בממ"ד, עם צעקות במבטא ערבי: 'חיילי צה"ל'. עמיחי צעק להם 'תלכו מפה, אני אירה עליכם'. בנס היתה לי קליטה בנייד, אז התקשרתי לרבש"ץ ואמרתי שהם אצלנו בבית. הוא אמר שכיתת הכוננות בדרך אלינו"
אנשי הכוננות הגיעו בדיוק בזמן להציל את יושבי הבית. הראשונים להיתקל במחבלים היו משה ידידיה רזיאל (רוזנברג) ז"ל וישראל עמיחי ויצן ז"ל, שבתום קרב הרואי נהרגו שניהם. יאיר ויזנר הגיע מייד אחריהם. בינתיים, תחת אש, הועברו אביטל והילדים לבית השכנים, ואז לבית אחר, שם הוכנסו לממ"ד עד סוף הקרבות.
"איך שהגעתי לבית של שינדלר ראיתי מחבל מהצד השני של הבית", משחזר יאיר. "הוא ראה אותי, ירה קצת וברח. אני וחבר נוסף ירינו על המחבלים. קלטתי מחבל בתוך הבית, והבנתי שאני חייב להתקדם מהר כדי להציל את עמיחי ומשפחתו. ראיתי עוד מחבל ליד הבית והתכוונתי לירות בו, כשפתאום היה לי מעצור בנשק. אמרתי לחבר, והוא ירה במחבל וחיסל אותו.
"נכנסנו לבית דרך החלון שממנו נכנסו קודם המחבלים, ורצנו היישר לממ"ד. שם הבחנו בעמיחי הפצוע. הוא נראה במצב קשה, פגוע בגפיים ובפנים, אבל חי. עזרנו לו לקום והולכנו אותו לשטח פינוי הנפגעים. אחד החברים הניח לו חסם עורקים, מה שבדיעבד הציל את היד של עמיחי מקטיעה מלאה, אלא רק עד המרפק".
יאיר: "כמה דקות אחר כך חטפתי אר.פי.ג'י. החבר'ה לצידי משכו אותי מייד. הייתי בהכרה, אבל עם כאבי תופת. צעקתי שאני רוצה מורפיום, ושאלתי מה קורה בקיבוץ. פחדתי שעדיין מסתובבים מחבלים, אבל התברר שזה היה הקרב האחרון. וזה היה בזכות שמיים"
יאיר זוכר שלמרות הלחץ הגדול, הלחימה נוהלה בקור רוח. "אני חבלן במשטרה ומכיר מניסיון זירות לחימה. גם שאר חברי כיתת הכוננות הם אנשים שקטים, שיודעים להרגיע. תוך כדי האש שלחנו הודעות לנשים שלנו, שאנחנו מטפלים באירוע ושהכל יהיה בסדר".
אחרי שהניח את עמיחי בשטח הפינוי חזר יאיר לקרב על הבית. "דילגנו בירי ממקום למקום. כשהתחמושת התחילה לאזול אחד מחברי כיתת הכוננות ניגש למשוך מחסניות מהאפודים של ההרוגים. תוך כדי קפיצות גיליתי שכוונת הנשק שלי חטפה קליע, ובנס הוא לא פגע בי.
"ואז אני שומע פיצוץ גדול, ומבין שיש פריצה נוספת לקיבוץ. כמה דקות אחר כך חטפתי אר.פי.ג'י, כנראה של מחבל מכיוון הפרצה החדשה. החבר'ה לצידי הצילו אותי ומשכו אותי מייד אל מאחורי הבית. הייתי בהכרה, אבל בכאבי תופת. צעקתי שאני רוצה מורפיום ומים, ושאלתי מה עם יתר הקיבוץ. פחדתי, ממש פחד מוות, שעדיין מסתובבים מחבלים כשאני כבר לא יכול לעזור עוד. אבל התברר שזה היה הקרב האחרון. וזה בזכות שמיים, כי לא נשארו הרבה חבר'ה בכיתת הכוננות".
שלומית, ששהתה כל אותה עת עם ילדיה בממ"ד, קיבלה את ההודעה על פציעת בעלה מאחד מחברי הקיבוץ. "הודיעו לי בטון הכי רגוע שיאיר נפצע, אבל שהוא מרגיש בסדר. הרגשתי הקלה גדולה שהוא כבר לא מול המחבלים. באותו שלב עדיין לא הבנתי איך עמיחי נפצע ולמה יאיר בכלל היה אצלו בבית".
את עמיחי הפצוע פינו ראשית למזכירות הקיבוץ, משם לבני נצרים, ואחר כך לתחנת איסוף נפגעים גדודית (תאג"ד) שהוקמה בסמוך ליישובים. שם נלחם הצוות הרפואי על חייו. בהמשך פינו גם את יאיר לאותו תאג"ד, ושני החברים פונו יחד במסוק לשיבא.
תחילה, כאמור, לא נודעה זהותם. "אני הגעתי לבית החולים כ'אלמוני בן 25'", צוחק יאיר, "אבל מה לעשות שבפועל חגגתי בשבוע שלפני המתקפה יום הולדת 37".
הוריו של עמיחי גילו על פציעתו רק במוצאי שבת הדמים. "שמענו שמועות כבר בבוקר, אבל היינו בטוחים שנסחפים. הרי זה לא נשמע הגיוני שמחבלים מסתובבים בתוך ישראל וכובשים את הדרום", מספרת סיגלית. "אחרי כמה שעות אחד הבנים שלנו, שעושה מילואים בגולני, קיבל צו 8 והגיע לבית הכנסת להיפרד. הוא סיפר שיש בלאגן בדרום ושאביטל בסדר. באינסטינקט של אמא שאלתי מה עם עמיחי, והוא ענה שכנראה גם הוא בסדר. הוא באמת לא ידע מה שלום אחיו.
"במוצ"ש משה היה בבית הכנסת, ואני, בתחושה פנימית ובניגוד להרגלי, הזדרזתי הפעם להוציא את השבת. רציתי לשמוע מה קורה בארץ, כשאני לא מעלה בדעתי שמה שהתרחש יהיה קשור אלינו באופן אישי.
"פתחתי חדשות, ופתאום אני שומעת דפיקות חזקות בדלת. אחד מבניי, שהוא חובש, עמד שם, ואני כמעט התעלפתי. המעמד הזה החזיר אותי אחורה, לפיגוע שבו נהרג אבישי. הבן אמר לי: 'אמא, עמיחי נפצע, שבי ואספר לך הכל'. לא הבנתי מה משמעות הפציעה, אבל ידענו שעמיחי בחיים. נסענו מייד לשיבא והתחלנו לחפש אותו בין הפצועים".
יאיר: "נכנסנו לבית של עמיחי דרך החלון, ובממ"ד הבחנו בו פצוע. הוא נראה במצב קשה, היה פגוע בגפיים ובפנים, אבל חי. עזרנו לו לקום והולכנו אותו לשטח הפינוי. אחד החברים הניח לו חסם עורקים, מה שבדיעבד הציל את ידו מקטיעה מלאה"
"הגבורה של העם כולו"
עכשיו הם כאן. יאיר בקומה החמישית, במחלקת ניתוחי כף יד. עמיחי בקומה השלישית, מחלקת טראומה. ובין הקומות, המסדרונות מלאים במבקרים: חיילים במדים מאובקים, אנשי מילואים, מתנדבים דתיים וחילונים, זמרים מוכרים ורבנים, אנשי תפילה ואנשי קפלן. כולם באו לחבק. "הפעם הבאנו לכם ארוחה עם השגחת כשרות נכונה", מחייכת אחת המבקרות לסיגלית ולמשה. על חולצתה סיסמאות המחאה נגד ההפיכה המשפטית.
סיגלית פותחת את הנייד ומראה לי סרטון מיום שישי האחרון, שבו נראים חסידי ויז'ניץ מבקרים את עמיחי. בלבוש שחור ובכובעים גבוהים הם רוקדים במסדרון, באחווה, עם כולם.
"שואלים אותנו מה אנחנו צריכים, ובתגובה אנחנו מבקשים שיתפללו על עמיחי ועל כל עם ישראל. אנחנו יודעים שבכל העולם מתפללים על עמיחי, ומכרים שמטיילים בחו"ל שולחים לנו תמונות של טקסי הפרשות חלה ותפילות להחלמתו.
"אנחנו צריכים שהאזרחים יחיו בישראל בביטחון, ואני מרגישה שזו השליחות שלנו. להעביר את המסר שהעם חזק ושצריך לחסל את הבאים עלינו לכלותנו. עם ישראל מגלה עכשיו אחדות גדולה מאוד, והיא צריכה להישאר, כי אנחנו פה ולא הולכים לשום מקום אחר. אנחנו נלחמים כדי לשבת בביטחון בארצנו".
גם אביטל לא מפסיקה לחזק את בעלה הפצוע. "משמיים החליטו שנחיה, נגד כל הסיכויים. זה מחייב אותנו לחיות בכל העוצמה. אני מתפללת שגם בתוך החושך נזכה לראות את האור, ברפואה שלמה לכל הפצועים והנעדרים".
סיגלית ומשה לא הכירו את יאיר עד לרגע שבו התעורר מההרדמה בשבוע שעבר. כשמעט התאושש, סיגלית ביקשה להיכנס לחדרו והציגה את עצמה. "אמרתי לו שבאתי להגיד תודה אישית על שהציל את בני עמיחי. הוא היה מאוד נרגש. בעיניים דומעות הוא ענה שכל הפציעה שלו, וכל הרסיסים שחטף, היו שווים כדי להציל את שינדלר. זו בעיניי גדלות של אנשים".
יאיר עדיין מתרגש. "אני ממש שמח לראות שמצבו של עמיחי משתפר", יאמר אחר כך. "אני עדיין דואג לשלומו ומאחל לו רפואה שלמה מכל הלב. זה חבר יקר ואח יקר. חשוב לי להסביר שהגבורה היא לא רק שלי, אלא של העם. היא שייכת לכולנו. אנחנו עם של גיבורים".
בזמן שיחתנו מגיע לבית החולים האלוף (מיל') חגי טופולנסקי, ראש אכ"א לשעבר. הוא מונה לטפל באנשי כרם שלום, והגיע לבקר את יאיר ועמיחי. גם הוא שופך קצת אור על הקרבות של שבת, כפי שנבנו מעדויות הלוחמים בשטח.
בד בבד, הוא משתף במצב הקיבוץ, מדבר על הרוח האיתנה של התושבים - לצד החששות וההתלבטות אם לחזור ביום מן הימים לאותה אדמה.
"המורכבות ברורה, ואני יכול להבין את ההתלבטות", יאיר בורר את מילותיו לשמע הדברים. "המטרה שלנו היא לא סתם לחזור, אלא לחזור בלי פחד ובלי צורך בממ"ד. בלי אזעקות של 'צבע אדום'. לכרם שלום אני אחזור כשאדע שאין סיכוי שיהיה עלינו האיום הכי קטן. זו הארץ שלנו, וממנה לא נזוז. כשעם ישראל מתאחד, הוא חזק ויכול לגבור על כולם. זה מה שמחזיק אותנו - יותר מכל".
batchene@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו