"הבסיס הפך מהבית השני שלי לבית קברות": התצפיתניות מגבול עזה פותחות את הלב

"'יש פשיטה' הן צמד המילים שכל תצפיתנית בעוטף הכי מפחדת ממנו, אנחנו מתכוננות לזה מהשנייה הראשונה בתפקיד, אבל שום דבר לא מכין אותך לרגע שזה קורה", אומרת מיכל (שם בדוי), 20, תצפיתנית במוצב כיסופים, "נלחמנו בשיניים על כל לוחם ועל החיים שלנו, אבל קרו שם דברים שלא היו תלויים בנו".

שבת, 7.10, מיכל היתה במשמרת כתצפיתנית על הגדר, כשהמשימה ברורה: לזהות כל תזוזה על הגדר, ולהתריע. אלא שאותו יום, שבו איבדה עשרות מחבריה לאחר חדירת פתע של מחבלים אל הבסיס, התגלגל אחרת ממה שתיארה, או שהיתה יכולה לדמיין. בשעות הבוקר המוקדמות המחבלים שפרצו לבסיס ירו והפילו את המצלמות, והתצפיתניות נאלצו למצוא מחבוא ולשהות בו במשך שעות ארוכות של חוסר ודאות, כשהן שומעות מבחוץ את כאוס הצעקות של חבריהן, לצד קולות מחבלים.

בסוף אותו היום, עדויות התצפיתניות שנותרו בחיים החלו לזרום, והציבור הישראלי נחשף לגודל האימה. כך, למשל, תיארה את האירוע תצפיתנית בפוסט שהעלתה לרשתות החברתיות: "אמרו לכולנו לנטוש עמדות ולעמוד מאחורי עמדות התצפית. להתחבא, פשוט להתחבא.

"היה בהתחלה הצוות של גולני ומהר מאוד הם נמחקו כולם, פשוט נהרגו אחד אחרי השני [...] היינו ככה משש וחצי בבוקר עד איזה 23:00. בגלל שנפל לנו החשמל לא היה מזגן, לא היה אוויר, מתנו מחום, השתנתי לתוך כוס ולתוך פח פעמיים [...] התחבאתי בתוך מגירה, נשכבתי בתוכה, פחדתי על החיים שלי כי הדלתות נפתחו והמחבלים השתלטו על כל החמ"ל והיו הרבה הרוגים והרבה פצועים צועקים לנו 'חבר שלי נהרג, חבר שלי מת לי בידיים'".

יעל (שם בדוי), תצפיתנית נוספת ממוצב כיסופים, היתה גם היא במשמרת. "הסתכלתי על המצלמות וזה היה הדבר הכי מפחיד שראיתי בחיים", היא מספרת ל"שישבת". "היו שם טנדרים, אופנועים, מחבלים בכמות שבחיים לא חשבתי שאראה. הם פשוט רצו לכיוון תושבי העוטף.

"ברגע שראינו שהם קרובים מדי, הפקרנו והתחבאנו, אמרנו שמע ישראל וכל מה שעבר לי בראש היה מה עובר לאמא שלי בראש, כשהיא תראה חדשות ולא תשמע ממני. חברים מהבסיס התחילו להיכנס פצועים לחמ"ל, הכל התמלא בדם, ופשוט נכנסתי לאייש את העמדה. בשלב מסוים זה נהיה לא רלוונטי, היו כל כך הרבה מחבלים שנכנסו לקיבוץ שזה כבר היה ברור שזה לא יכול להיות בשליטה שלנו.

יעל (שם בדוי): "היו שם טנדרים, אופנועים, מחבלים בכמות שבחיים לא ראיתי. הם פשוט רצו לכיוון תושבי העוטף. ברגע שראינו שהם קרובים מדי הפקרנו והתחבאנו, אמרנו שמע ישראל וכל מה שעבר לי בראש היה מה עובר לאמא שלי בראש"

"מאחוריי שמעתי חברים צועקים שחברים שלהם מתו להם מול העיניים, המצלמה נפלה ואז הפקרתי את העמדה שוב, כי לא היה כבר מה לעשות. כל כך הרבה חברים שלי היו סביבי פצועים, כל הרצפה של החמ"ל התמלאה בדם, לא היה מזגן, מים או אוכל, המחבלים השתלטו על הבסיס, וניסינו לעצור אותם עם ארונות שהצבנו מול הדלת. ישבנו ככה במשך 16 שעות, עד שהגיע כוח חילוץ".

שירות טראומטי

בתחילה, הביקורת הציבורית על עבודת התצפיתניות היתה קשה. השאלה "איפה הן היו" נזרקה שוב ושוב ברחבי הרשת. ככל שהשעות נקפו והתמונה החלה להתבהר, הביקורת התחלפה בחמלה. ועדיין, עבור מי שהיו תצפיתניות בעברן, הביקורת שנשמעה הציפה נשכחות.

"חשבתי שלי היה שירות טראומטי, מתברר שיכול להיות יותר גרוע", מספרת גילי יובל, 39, שהיתה תצפיתנית במוצב כיסופים בשנים 2003-2005, ובין השאר במהלך תוכנית ההתנתקות. היא וחברות נוספות הקימו בעקבות האירועים האחרונים את קבוצת הווטסאפ "תצפיתניות למען תצפיתניות". "כתצפיתנית, את מכווינה כוחות בשטח, טנקים, לוחמים. את רואה פיזית את המחבלים ושומעת את הירי. פעם קצין מבצעים אמר לי שאנחנו מקצועיות כמו רמטכ"ל, עם רעל של טירוניות, שזה הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עלינו. זה תפקיד מאוד משמעותי, אבל הוא סובל מדימוי בעייתי, במיוחד היום".

מאיזו בחינה?

"בתחילת האירוע היה המון שיח ברשת של אנשים שלא הבינו איך זה קרה, והאשימו את התצפיתניות. בתחושה שלי, הדימוי הציבורי של תצפיתניות הוא של בנות שיושבות מול המסך ולא מכירות את השטח, והמון פעמים מאשימים אותן באירועים שאין להן באמת שליטה עליהן. אני בעצמי הייתי עדה לאירוע שבו חיילים נכנסו לחמ"ל ואמרו לתצפיתנית 'את היית במשמרת כשהחבר שלי נהרג, זו אשמתך'. זו תחושה נוראית ולא נכונה".

ועל זה, לדברי יובל, נמצא רובד נוסף. כזה שקשור בנזק הנפשי הפוטנציאלי. "אנשים חושבים שהתצפיתניות בסך הכל יושבות מול המצלמות בזמן שהחיילים במארב, אבל הן עוברות טראומה משנית. אני, למשל, הייתי עדה לחדירה של מחבלים במשמרת. ראיתי אותם באים, שמעתי את החיילים צועקים בקשר שיורים להם על העמדה, שמעתי חייל שצועק שיש לו מעצור בנשק, ואז שקט. תצפיתנית סיפרה לי שראתה כלב נובח, וכשהיא הסתכלה לראות על מה הוא נובח - היא זיהתה מחבל. אנחנו רואות דברים מטורפים.

"כל השירות פחדתי שהדבר הזה ידפוק לי את השכל. הסיבה שהקמנו את הקבוצה הזו, שהיא בסוף קבוצת תמיכה, היא כי התחילו לפנות אלי חיילות ולספר את הסיפור שלהן, וכל מה שהיה לנו להציע היה אוזן קשבת. רצינו להיות כמו אחיות גדולות, שיידעו שהן חלק ממשפחה ושאנחנו מדברות באותה שפה".

"כל פעם שמשהו קורה, ישר מאשימים את התצפיתנית, שואלים איך היא לא ראתה", מספרת ויקי סקר, 25, ששירתה בעוטף עזה כתצפיתנית בשנים 2017-2019. "אבל כשנכנסים לעומק ומתחקרים את המקרים, מגלים שהדברים מורכבים. גם באירועי 7 באוקטובר הפציצו להן את כל האמצעים, הן לא יכלו לזהות את מה שקורה".

ויקי סקר: "כיסופים היה הבית שלי. צריך להבין, להיות תצפיתנית זה תפקיד שנכנס ללב. את לומדת את הגזרה מאפס. מכירה כל עץ, כל בית. המשמרות לא פשוטות ואת צריכה להיות בדריכות שיא. התחושה היא שהכל קם ונופל על התצפיתנית"

גם סקר הקימה קבוצת תמיכה בווטסאפ, שאליה מייד נכנסו מאות תצפיתניות בעבר ובהווה. לבסוף שתי הקבוצות התאחדו, וסיפורי האימה לא מפסיקים לזרום. "כששמעתי על האירועים הבנתי שצריך לעזור להן. אני הייתי במקום הזה, בכיסופים. הבסיס הזה היה הבית שלי. וצריך להבין, להיות תצפיתנית זה תפקיד שנכנס ללב. את עוברת הכשרה של שלושה חודשים, ואז לומדת את הגזרה מאפס. מכירה כל עץ, כל בית.

"המשמרות לא פשוטות ואת צריכה להיות בדריכות שיא, כי צריך לזהות כל התקרבות לגדר. התחושה היא שהכל קם ונופל על התצפיתנית, והאחריות הזו רותמת אותך אפילו יותר לתפקיד. בשבת לא הפסקתי לחשוב עליהן, לא יכולתי לדמיין את מה שהן עוברות, ואז הקמנו את הקבוצה, כדי שהבנות יוכלו לספר מה עובר עליהן. המטרה לא היתה לחפור על זה, אלא לשלוח חיזוקים ומילים טובות, אבל אז הן החלו לפרוק, והתחילו להצטבר עדויות קשות".

"רק חשבתי על ההורים"

מיכל, תצפיתנית במוצב כיסופים, הצטרפה גם היא אל קבוצות התמיכה בווטסאפ. שם היא שחזרה את בוקר 7 באוקטובר. "ירדתי ממשמרת בארבע בבוקר, וקמתי בשש ועשרים מרעש של טיל, שנחת ליד החדר שלי", היא מספרת ל"שישבת" את אשר אירע. "רצתי למיגונית, וקיבלתי שיחת טלפון שאומרת שיש פשיטה בכל הגזרה, ושאני חייבת להגיע לחמ"ל".

ומה עבר לך בראש באותם רגעים?

"לא הפסקתי לחשוב על ההורים שלי, שמשתגעים מדאגה, ובתוך זה התחלתי לרוץ את הריצה הכי מפחידה שרצתי בחיים. הרגשתי שאני נמלטת על החיים שלי, הגעתי לחמ"ל בפיג'מה, החברות שלי ישבו שם רועדות. כולן התחבאו מאחורי ארוניות, מפוחדות ברמה קיצונית.

"התעלפתי מלחץ וחברה שלי החזיקה אותי מאחורה ונתנה לי מים. בשלב מסוים התחלנו לעשות חוסם עורקים לחיילים הפצועים שנכנסו לחמ"ל, מבחוץ יריות ופיצוצים. לוחמים יצאו ולא חזרו, מי שחזר - חזר פצוע. הטלפון שלי, היחיד שהיתה לו קליטה בבסיס, היה זרוק בחוץ מכוסה כולו בדם.

מיכל (שם בדוי): "היתה הפסקת חשמל, לא היו מים, לא היה אור. פתאום הופעלה אזעקה של שריפה, מכל מקום אנשים מדממים ואנחנו בחוץ שומעים מחבלים מדברים בערבית. ואז הגיע תגבור, היו יריות ולא ידענו אם זה מחבלים או חיילים"

"העברנו אותו בין החברות ושיקרנו להורים שלנו שאנחנו בסדר, שלא ידאגו. בסוף נשארנו אנחנו עם עוד שבעה לוחמים, היחידים שנשארו בחיים. היתה הפסקת חשמל, לא היו מים, לא היה אור. פתאום הופעלה אזעקה של שריפה, מכל מקום אנשים מדממים ואנחנו בחוץ שומעים מחבלים מדברים בערבית. ואז הגיע תגבור, היו יריות ולא ידענו אם זה מחבלים או חיילים.

"פתאום בא מישהו והוציא אותנו, ויצאנו מהבסיס להליכה הכי מפחידה שהיתה לי בחיים. עצמתי עיניים, לא הסתכלתי על מה שקורה בבסיס כי היו שם מלא גופות. רק רציתי להגיע לאוטובוס".

יולי (שם בדוי), תצפיתנית במוצב כיסופים, היתה גם היא במשמרת כשהחלה אזעקת צבע אדום. "בשש וחצי זה התחיל. היה צבע אדום ובומים בלתי פוסקים, מחרישי אוזניים. הכל קרה בשניות. ופתאום ראינו עשרות מחבלים, לא הצלחתי לספור. אופנועים, טרקטור שפורץ את הגדר ואחריהם טנדרים. זיהיתי פיצוץ, הייתי בטוחה שחיל האוויר תוקף, אבל אז הבנתי שטעיתי, שהפיצוץ הגיע מהם, מהמחבלים, בשביל לפרוץ את הגדר.

"המצלמה נפלה, אני הייתי על הטלפונים, ואז הגיעו טלפונים של אזרחים שחיפשו את הקרובים שלהם מהמסיבה ברעים. הלוחמים שהרגע היו איתנו בחמ"ל הוקפצו לש"ג כדי לקבל תמונת מצב, כי הקשר נפל, ושם הם נפגעו מפצמ״ר והם כבר לא חזרו משם. החשמל נפל, הגנרטור נפל, הדלת החשמלית של החמ"ל נפתחה. לא היה לנו מה לעשות".

אותן תצפיתניות ששרדו את הרגעים הללו, מתארות אותם בצורה גרפית מאוד. חזרתית, מהירה. יורדת לפרטים. כמו שחזרו שוב ושוב את אשר ארע, כשהתמונות לא יוצאות להן מהראש.

"הבסיס שלי הפך מהבית השני שלי לבית קברות", אומרת נועה (שם בדוי), תצפיתנית ממוצב כיסופים. "בשש בבוקר התעוררתי מבומים שלא שמעתי בחיים, והבנות שישבו במשמרת צרחו שיש פשיטה מכל כיוון. קראתי לכולם לחמ"ל ואז בדרך ראינו רקטות שהתפוצצו ממש קרוב אלינו. ראינו שצלפו לנו בכל העמדות, ולא היו כבר מצלמות. התחבאנו בחמ"ל יחד עם אשתו של הסמג"ד והבת שלו התינוקת, בת שמונה חודשים, וכולנו צריכות להעמיד פנים שהכל בסדר, כדי לא להלחיץ את התינוקת.

"אני בלב שלי חשבתי שאלה הדקות האחרונות שלי בחיים והשתנתי על עצמי, ותוך כדי כך התינוקת לא הפסיקה לצרוח. בלילה, אחרי שעות, אגוז באו לחלץ אותנו, אחרי שחצי צוות שלהם נמחק שם. ומשם התחלנו ללכת, מהחמ"ל החוצה, שבע הדקות הכי ארוכות שהיו לי בחיים. כל הבסיס גופות של החברים שלי, עם ריח של גופות, ואנחנו צריכות ללכת בשני טורים, בשקט, אסור לנו להוציא מילה".

"זקוקות לעזרה נפשית"

"הבנות שניצלו, כמו כל ניצולי אירועי 7 באוקטובר בכל המוקדים, זקוקות לעזרה נפשית ראשונית ולטיפול סמוך עד כמה שניתן לאירוע, על מנת להפחית תסמינים פוסט־טראומטיים", אומרת איריס אלטר ליברמן, 36, עובדת סוציאלית, ששירתה כתצפיתנית בקלקיליה וכסמלת חמ"ל תצפיתניות בטול כרם בשנים 2005-2007. "לרוב, במקרים אלה תתלווה 'אשמת השורד' (תסמונת שבה ניצולי טראומה מסכנת חיים חווים רגשות אשם בשל הישרדותם, ב.א, מ.ס). זו תחושה שכמעט כל נפגעי התסמונת הפוסט־טראומטית מרגישים כשהם סוקרים במבט לאחור את התנהגותם בזמן האירוע הטראומטי".

כאשת מקצוע, איריס קוראת להעניק עזרה נפשית לכל החיילות שהיו באירועים הללו, ולא להשאיר אותן ללא עזרה. "עבודת התצפיתנית היא סיזיפית, חזרתית ושוחקת, והקושי הגדול נמצא דווקא בתוך החזרתיות - לשמור על ערנות גבוהה, להיות העיניים מלמעלה של החיילים בשטח. כל תצפיתנית מכירה את אזור הסריקה שלה כמו את כף ידה, זו לא קלישאה, גם אם יעירו אותה משינה היא תוכל לתאר את תוואי הגדר, סידורי האבנים ועיקולי דרך העפר של השטח שלה.

"כל דבר שלא ראיתי אתמול בסריקה והיום כן - מעלה שאלה ויביא תצפיתנית להתריע. מהסיפורים שיצאו עולה שהתצפיתניות התריעו ברגעי החדירה ועשו כל מה שיכלו, עד שפוצצו להן את המצלמה בשטח וחדרו לבסיס, ומשם ואילך כל מה שקרה נשמע כמו סרט אימה מתמשך וטראומה בממדים בלתי נתפסים".

חשיפה טראומטית

ד"ר אסף כספי, פסיכיאטר וסגן מנהל האגף הפסיכיאטרי במרכז הרפואי שיבא תל השומר, מדבר על המעורבות הרגשית של התצפיתניות. "היום אנחנו כבר לא מדברים במונחים של טראומה משנית", הוא אומר.

"או שיש טראומה או שאין טראומה. בעבר הסיווג הפסיכיאטרי הגדיר טראומה כמצב שנוצר אחרי שאדם היה מצוי בסכנה לשלומו הפיזי או הנפשי, או שמישהו לידו היה במצב כזה. אבל ההגדרה התרחבה, ונותנת מקום לסובייקטיביות ולתחושות של האדם, כך שגם מי שלא נחשף באופן ישיר לטראומה, יכול להיחשב כמי שחווה טראומה. במקרה של התצפיתניות זה ודאי רלוונטי, כי המעורבות הרגשית של התצפיתניות, גם אם הן מול מחשבים, היא מעורבות גבוהה".

מאיזו בחינה?

"הן לא רואות סרט מלחמה היסטורי. הן מעורבות רגשית, מכירות אישית את חלק מהאנשים שהן רואות על המסך, ויש להן אחריות כבדה על מה שקורה מול עיניהן. אי אפשר להפריד ולהגיד שבגלל שזה על המסך יש נתק רגשי. לכן גם מה שאותן תצפיתניות חוו בשבת, זו חוויה קשה של חוסר אונים. ההבנה שהן לוקחות חלק באירוע מאוד גדול, ולא יכולות לעשות שום דבר בנידון כי המערכת לא פועלת כמו שצריך, היא תחושה קשה מאוד שיש לה השפעות ארוכות טווח. וגם צריך לזכור את הבנות שלא היו שם, אלא יצאו הביתה לשבת. גם הן בסכנה לטראומה. הן הרי יודעות מה עבר על חברות שלהן והן לא יכלו לעשות שום דבר בנידון. לכן יש חשיבות רבה במתן מערך תמיכה משפחתי, ובמתן עזרה של איש מקצוע גם מרחוק".

ד"ר אסף כספי: "התצפיתניות לא רואות סרט מלחמה היסטורי, ואי אפשר להגיד שבגלל שזה על המסך יש פה נתק רגשי. ההבנה שהן לוקחות חלק ומעורבות רגשית באירוע מאוד גדול, ולא יכולות לעשות שום דבר בנידון, שמה אותן בסכנה לטראומה"

"אפשר לדמות את הטראומה לאבן שנזרקת במעבר מים, ומשרטטת דרך האדוות את הפגיעה", אומרת כלת פרס ישראל זהבה סולומון, פרופסור אמריטה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב וסגן אלוף (מיל'), ששירתה בעבר כראש ענף המחקר במחלקה לבריאות הנפש בצה"ל. "מי שנמצא בקו הראשון, ושיש איום ישיר על חייו - הוא פגיע ביותר. אבל גם מי שצופה באירועים מזעזעים וטראומטיים, כמו אותן תצפיתניות, ולא יכול לנקוט שום פעולה כדי לסייע למי שנפגע - נמצא, באופן בלתי נמנע, בסיכון גבוה".

על פי סולומון, על הטראומה ותחושת חוסר האונים נוספת תחושה של כשל תפקודי. "תפקיד התצפיתניות הוא להתריע, וכאן הן לא יכלו לעשות זאת. אז מעבר לפגיעות מול סכנה מאוד גדולה, עלולה להיווצר תחושה של כשל תפקודי, בין אם הוא מדומיין או ממשי. אנשים עם אחריות, שיש להם תפקיד והם לא מצליחים למלא אותו, חווים תחושת כישלון שעלולה להוביל להתפתחות של הלם קרב".

פרופ' זהבה סולומון: "התצפיתניות לא יכלו להתריע, וכאן עלולה להיווצר תחושה של כשל תפקודי, בין אם הוא מדומיין או ממשי. אנשים עם אחריות, ותפקיד שהם לא מצליחים למלא אותו - חווים תחושת כישלון שעלולה להוביל להלם קרב"

ומה עושים מאותה נקודה שזה קרה? אותן תצפיתניות צריכות לחזור ולהתמודד עם המראות הללו מדי יום?

"אינטואיטיבית, אפשר לחשוב שאם מישהו נכווה - עדיף יהיה להרחיק אותו ממקור האש, אבל זה לא בהכרח נכון לגבי כולם. במהלך השירות שלי במחלקה לבריאות הנפש בצה"ל, בדקנו דוקטרינה מקובלת שאחד מעקרונותיה היה לא לנתק את החיילים מהסביבה שבה הם נפצעו, אלא להחזיר אותם לאותה סביבה, בעזרת היחידה והמפקדים. מצאנו שגם אחרי עשרים שנה, מי שהוחזר לחזית - מצבו היה טוב והטיפול עזר לו. ומצד שני, יש מצבים שבהם האדם אומר 'תש כוחי, אני לא יכול יותר', וזה מסוג הדברים שצריך לכבד אותם.

"אם מישהי מהתצפיתניות שנכחו באירוע תגיד שהיא למקום הזה לא רוצה יותר לחזור, יש לי יסוד להניח, על סמך ההיכרות שלי עם מערכת בריאות הנפש, שאף אחד לא יחייב אותה לעשות זאת. אני בטוחה שיעשו תהליך סינון ובו יבררו אם הבנות רוצות ויכולות לחזור, ולפי זה יקבעו את ההמשך, כשכל מקרה כאן לגופו".

shishabat@israelhayom.co.il