אני מכאן ואני כאן: אוהבת רק אתכם, יא חבורה של משוגעים מזיעים בכפכפים

דברים שהם ברורים יותר עכשיו:

אני לא רוצה להיות בשום מקום אחר שהוא לא כאן. לא רק עכשיו, כנראה בכלל. מה שכמובן מנוגד לחלוטין לשכל הישר, אבל הולך מצוין עם הלב העקום.

אני לא יודעת מה ימים יגידו, ואם שואלים אותי מה יהיה, אני בדרך כלל טוענת שיהיה יותר טוב, אולי זה מכיוון שטמטום בא קומפלט עם המקצוע שלי, אבל אני לא רוצה להיות בשום מקום אחר בעיקר כי אני לא רוצה להיות עם אנשים אחרים שהם לא אתם.

כולכם, בגדול, המשפחה שלי, וזו חתיכת משפחה לא מתפקדת בעליל, ורוב הזמן אנחנו כועסים לאללה ומרכלים אחד על השני מאחורי הגב, אבל משפחה. מה לעשות שאיזה היפסטר מברלין הוא לא העם שלי - אנשים שבגדול המציאו את השפם האירוני, מוזיקה אלקטרונית שנשמעת כאילו סינתיסייזר נופל במדרגות ואת השואה.

וגם איזה טאוויל מטר תשעים הולנדי הוא לא העם שלי. גם כן אלה, איך הם כועסים אם הולכים על שביל האופניים! אמריקנים הם בטח לא העם שלי. אם הייתי רוצה לשמוע בנות שצורחות אחת לשנייה "רייצ'ל! רייצ'ל!" בקול מאנפף, הייתי הולכת לנחלת בנימין לחפש סיורים של "תגלית". אני אוהבת רק אתכם, יא חבורה של משוגעים מזיעים בכפכפים. וכשהכל יירגע, אני אכנס לאחת מחנויות התכשיטים המלחיצות על אלנבי ואקנה לעצמי שרשרת מגן דוד. אני מכאן ואני כאן.

• • •

אני הייתי מתפטרת. אתם גם הייתם מתפטרים. מי שמנהלים את המדינה הזו (או לפחות אמורים לנהל אותה) הם אנשים, לא בני אלים. לאנשים מותר לטעות, אבל הם צריכים לקבל אחריות לטעויות שלהם, במיוחד אם הם נבחרו כדי לא לעשות אותן. אני לא פרשנית פוליטית, אני רק בן אדם שמנסה לעשות עבודה טובה בלהיות בן אדם. ואנחנו ישראלים, אנחנו טובים בלשכוח, לעבור הלאה, בלהמשיך לחיות, אבל כל אחד ואחת מאיתנו יודעים טוב מאוד מה נכון ומה ראוי. כשכל זה ייגמר, אני במקומם הייתי מתפטרת. וגם אתם, תודו.

זה עושה טוב לעשות טוב. הרבה יותר מאשר לשבת מול הטלוויזיה או לגלול באתרי החדשות וברשתות החברתיות. התמונות ממילא נצרבות על הצד הפנימי של העפעף, ובלילה, לפני שנלך לישון, אנחנו נמשיך לראות אותן עוד שבועות ארוכים. במקום זה אפשר להרגיש מועילים. לשמח מישהו. זה לא חייב להיות אך ורק סביב המלחמה, זה יכול להיות גם סתם לדבר, באמת לדבר עם אנשים. לעלות אל השכנה. אנשים צריכים אנשים. במיוחד עכשיו.

• • •

"אני צריכה לכתוב טור", אמרתי לבנזוג, תוך כדי שהוא מחזיק ילד אחד על הגב וילדה אחרת על הרגל. "מה אני כבר יכולה לכתוב?".

הוא משך בכתפיים, כי מה יש לומר שעוד לא נאמר? מה יש לומר שיש בו תועלת למישהו? למשהו? הוא הניח ילד אחד על הספה וילדה אחרת על הרצפה, ואמר: "תכתבי כמו אח שלך. כמו מה שהוא כתב בקבוצה של היישוב שלו. את יודעת מה? פשוט תעתיקי את מה שאח שלך כתב".

"שלום לכולם, למי שלא מכיר שמי נעם, תושב היישוב ומג"ד טנקים במילואים. הגדוד כמובן התגייס, אנחנו בגזרה אופרטיבית צפון. רוצה לתת קצת פרטים וגם כמה בקשות.

1. מובן שלא יכול לשתף פה פרטים מבצעיים. צה"ל מגויס בכוחות גדולים בכל הגזרות. התחושות קשות בעקבות האסון הלאומי שקרה לנו בשבת, אך המורל גבוה מאוד, התייצבות הלוחמים מלאה, ואנשים נחושים ומאומנים.

2. בבקשה לא להיבהל ולהילחץ ממה שקורה במדיה החברתית לגבי כשירות הצבא וחוסרים למיניהם. צריך לזכור שכל המילואימניקים שמתגייסים הם אריות שצריכים רק מים, מנות קרב, אמצעי לחימה ותחמושת. תמיד־תמיד אפשר לשפר הצטיידות, וכל דבר מעבר לציוד במחסנים הוא תוספת מבורכת, אבל תוספת. תמיד יש תקלות מקומיות, אך באופן כללי - הצבא עובד ומתפקד מרמת המטכ"ל ועד אחרון החיילים.

3. אני לא עוקב אחרי המדיה החברתית. רצים שם הרבה סרטונים נוראיים של האירועים בדרום, וגם הרבה פייק שמפיץ האויב. ממליץ לכם לא לשקוע בסרטונים ובטוויטר, אלא להתרכז בלדבר עם החברים והמשפחה, לתמוך בהם ובלוחמים, ולוודא את הביטחון האישי שלכם במלחמה.
4. סמג"ד שלי מרכז הצעות לעזרה ולתמיכה של אזרחים ומתנדבים בכל מיני נושאים. מי שרוצה יכול לכתוב לי, ואחבר אתכם אליו, מובן שעדיף לנו אם זה יקרה במרוכז ולא הרבה פניות במקביל.

5. למילואימניקים שהתגייסו - אם צריכים להתייעץ, דברו איתי, זמין לכם.
6. בבקשה שמרו על ביטחון מידע. לא לדבר או לכתוב על מיקומי כוחותינו, לא לצלם ולא להעלות פוסטים עם תמונות או פרטים על מה שקורה או על כוחותינו. זו לא הגזמה כלל - האויב קורא את כל מה שאתם כותבים במדיה החברתית, וזה מסכן את כוחותינו.

כולם כאן מעריכים מאוד את התמיכה מהבית, מנטלית לכם לא פחות קשה מלנו.

תודה רבה מכל הלב. המשיכו כך, אנחנו ננצח".