"שתהיה גם שמחה בחייך", למשל: מחשבות אחרי מות אמי 

שבעה

אמי נפטרה בערב יום כיפור. הלכתית, לא יושבים שבעה, ויש הבקיאים בהלכות שמיים שאומרים שזה זמן בשנה שבו מסתלקים צדיקים גמורים. לא יודע בקשר לזה. בכל מקרה, בחרנו, אחותי ואני, כן לפתוח את הבית למנחמים לכמה ימים, כי גם אם יש פטור, לא חייבים להשתמש בו.

מכיוון שהצער על אישה בת 93 שהלכה לעולמה ממש בעיתה הוא מוגבל, גם זמני השבעה הוגבלו. מעשר עד אחת, מארבע עד שבע. בפעם הבאה שחלילה אתם צריכים לשבת, נסו את המודל הזה. פחות מעייף מהקונספט הרגיל של מנחם ראשון שמפציע עם הזריחה ואחרון שעוזב לקראת חצות. כמובן, אם יש מוות פתאומי וטרגי, יש מקום לעטיפת האבלים כל הזמן, אבל אם אפשר להקל, מותר.

אז פתחנו את שערי ביתי, והמנחמים באו. וזה מעניין לראות מי בא ומי לא. כמובן, אין שום חשבון ושום דרישה מאף אחד, אבל הופתעתי לגלות כמה אנשים שבחיים לא הייתי חושב שיבואו, באו. וכל איש ואישה כאלה שימחו אותי מאוד, כי מבחינתי כל מי שבא הצטרף מיידית למי שאני מחשיב משפחה מורחבת. ובוודאי הבנתי שאין מקום לעצלות שפוקדת אותי מדי פעם לפקוד בתי אבלים בטענה שבין כה וכה יהיה מלא אצלם ואנחנו בקשר רופף. כל אחד שבא ובאה האירו את יומי ואת ליבי, ונחקקו בו לעד.

שבעה זה אירוע מורכב. לא פשוט לנהל קשב לאנשים כשכל דקה מישהו חדש בא ומישהו עוזב, ובדיוק התחלתי שיחה עם מישהו שלא ראיתי עשור ומעניין אותי לשמוע, ועוד העדכון יורד - כבר יש מישהו אחר שרוצה תשומת לב. לא בטוח שניהלתי את מופע תשומת הלב הזה באופן מושלם, אבל סהדי במרומים שניסיתי. בעיקר לא הצלחתי להקשיב לאנשים שגם אין להם מושג מי המנוחה ומי האבלים, וגם לא שאלו - הם באו לדבר על עצמם, על מפעלות חייהם, על המתים של עצמם. הכוונה שלהם אולי טובה, אבל בפועל, הרגשתי ששואבים לי את האנרגיה וניסיתי לקצר את השיחה איתם ככל הניתן.

יש כמה נוסחים לדברי התנחום שאומרים האנשים. במקום הראשון - שלא תדעו עוד צער. ואני שואל את עצמי, איך? הרי חיי אדם מרובבים צער, והחיים פה במדינה משובצים צערים השכם והערב, ואיך לא אדע צער? מה המשמעות של האיחול הזה? שהמערכת הרגשית שלי תהיה כה קהה שלא אחוש דבר? או שפשוט אמות במהרה וצער העולם כבר לא ישיגני? ברכה מוזרה בעיניי. שווה לשקול להחליף במשהו מציאותי יותר. "שתהיה גם שמחה בחייך", למשל.

אמי ז"ל היתה הספרנית של הדיור המוגן שבו התגוררה. בכלל, הבית שבו גדלתי היה בית של ספרים. כשפתחנו את צוואתה היתה שם רק בקשה אחת לגבי עיזבונה: שהספרים שלה לא ייזרקו לפח או יונחו על איזו גדר. לכן, במבצע לוגיסטי מורכב, הובאו כל הספרים לשבעה וכל המנחמים התבקשו לקחת ספר ולתת לו מדף חדש. אנשים שמחו לתת יד ולקחת. נחמד לחלק רכוש בין המנחמים. ואגב רכוש, בחרנו לתת משהו מהירושה הכספית הצנועה למטפלת המסורה שלה, שנתנה את הנשמה.

זמן טוב השבעה. וגם שלא היה כאב צורב, היתה הזדמנות לעבד עם משפחה ועם חברים ומכרים וגם זרים את תחנות חיי, ולהשלים עם ילדותי, לספר את סיפורי ולחטט בתמונות הישנות, ולחשוף את הסודות המשפחתיים. ועכשיו חזרתי לחיים, יתום בגיל 61, גיל מבורך לכל הדעות, ותקווה שלא אשב עוד שבעה לעולם, והשבעה הבאה במשפחה שלי הקטנה תהיה עלי.

11

האחד־עשר שהורשעו באונס באילת ראויים לכל עונש. איני מרחם עליהם ולא קורא להקל בעונשם של גברי הזבל האלה. ועם זאת, יש לדעת שהם עצמם קורבנות, ככל הנראה, של הפורנוגרפיה שבה צפו מאז היו ילדים קטנים. שהרי גיל 8 הוא גיל הכניסה של זכרים ישראלים לעולם הפורנו, ובעילה על ידי קבוצה היא אחת מהדרכים היותר מקובלות לנהל מערכת יחסים על פי אתרי הפורנו המובילים (את הגברים לאבדון).

ובעוד כאן בארץ אני שותף ליוזמה של הפורום הדיגיטלי, שהצליח לרתום את השר קרעי לשיתוף פעולה בין־משרדי כדי לפתח כלים שימנעו מילדים להיכנס לתופת הזה שהורס אותם כגברים, נפל דבר בבריטניה. חוק חדש ומרחיק לכת להגבלה התוכנית באינטרנט יצא לדרכו ומטיל את האחריות לסינון התכנים על החברות עצמן, על הרשתות החברתיות ועל נותני שירותי הגלישה.

בין היתר, הוטל על החברות ליצור מנגנונים מתוחכמים יותר מהשאלה הדבילית - האם אתה בן יותר מ־18? שגם ילדים בני 6 יודעים לעקוף. מעתה החברות יצטרכו לזהות באופן אקטיבי תכנים מסוכנים המעודדים גזענות, אובדנות, הפרעות אכילה, הטרדה מינית ועוד, ולהסיר אותם בלי שיקבלו פנייה לעשות זאת.

כך הפכה בריטניה למדינה הכי מתקדמת בעולם בהגנה על ילדיה ובני הנוער שלה מפני תכנים רעילים, ואיש לא אמר את המילה "איראן". מקווה שמה שקרה שם יקרה כאן ממש מהר, ושבתוך כמה שנים הידיעות על בחורים שלנו, האונסים ביחד בארץ ובחו"ל נערות ובחורות והורסים להן את החיים, יתמעטו וייעלמו. לא נתגעגע לז'אנר.

סוכר

כבר שבועיים אני מסתובב עם חיישן סוכר תקוע בזרועי. אולי ראיתם פעם, זה נראה כמו כפתור גדול המודבק לשריר האחורי ביד. למה לי? אין לי סוכרת ולא צל של המחלה הארורה הזאת, אבל שמעתי בקולה של המאמנת שלי לחיים בריאים, יוספה טל, ורכשתי חיישן אחד מהסוג שסוכרתיים הולכים איתו כל החיים. למה? כי זה נותן הצצה למה שקורה לי בתוך הגוף במהלך היממה עם משק הסוכר הפנימי. החיישן הזה משדר כל הזמן לאפליקציה בטלפון, ואני יכול לראות בכל רגע נתון איך הגוף שלי מפרק את מזוני ומה שלומו באופן כללי.

למה זה מומלץ? כי, למשל, מדריכתי שמה לה אחד כזה בשביל הכיף וגילתה שמצבה הרבה פחות טוב ממה שחשבה, מה שדרש שינוי תזונה רדיקלי מהיום להיום. היא עשתה אותו, הנחיתה מיידית את רמות הסוכר שלה והצילה עצמה מלהפוך לסוכרתית, מתנה מפוקפקת מאוד בכל שלב בחיים, המקצרת את החיים באופן משמעותי ביותר.

היום סוכרת היא המחלה הקטלנית השנייה באמריקה, אחרי סרטן. בישראל, מספר קטיעות הגפיים בגלל סוכרת הוא הגבוה בעולם לנפש. קטיעת גפה היא תוצאה של אי־אבחון בזמן, ודי לחכימא.
אז שבועיים אני עוקב אחרי המתרחש בתוכי. גיליתי, למשל, שבשלוש בבוקר יש לי נפילת סוכר, וזאת הסיבה שאני מתעורר בגללה. לכן התחלתי לאכול משהו שומני לפני השינה, ובא לי גואל. לא מתעורר עוד. גיליתי גם שמצבי בגדול מעולה, גופי מתפקד לתפארת מפעלי סוגת, והתזונה שלי נכונה וטובה לי. טוב לדעת ולא רק להניח.

לחיישן הזה קוראים "פריסטייל ליברה" של "גפן מדיקל". אפשר לקנות באינטרנט בחבילות של שישה, יקר, או לרכוש חיישן אחד אצלם בחברה. חפשו בגוגל, אל תפנו אלי בבקשה. מיותר לומר שזה אינו מאמר ממומן, לא קיבלתי מהם דבר. רכשתי את החיישן במיטב 300 השקלים שלי, וקיבלתי שקט נפשי בכל הנוגע למתיקותי הפנימית. אם אתם בגילי קנו לכם את זה מתנה, יכול להיות שתהיו חייבים לי את חייכם.

avrigilad@gmail.com