מותר לישון עם בעלת הבית, אסור לסיים מהצלחת: מנהגי האירוח האקזוטיים בעולם

במיתולוגיה היוונית מסופר כיצד האלים זאוס והרמס ירדו לארץ מחופשים לאנשים פשוטים, ובדקו מי יסכים לארחם למשך הלילה. דלת אחר דלת, הם נדחו שוב ושוב על ידי המקומיים בממלכת פריגיה, עד שנתקלו בזוג עני, קשיש וחשוך ילדים - באוקיס ופילמון שמם, שהחליטו לחלוק עם אורחיהם את המזון הדל שבידיהם.

בתום הארוחה עמד זאוס להרוס את בתי העיירה שסירבו לארחו, והורה לבאוקיס ולפילמון לעזוב את העיר ולטפס על הר סמוך, מבלי להביט לאחור. עם הגיעם לפסגה, ראה הזוג שעיירתם נהרסה בשיטפון, למעט ביתם שהפך למקדש. במענה למשאלתם של השניים, מותיר להם זאוס להפוך לשומרי המקדש ובבוא העת - למות יחדיו.

לא מעט מיתוסים וסיפורים נקשרו סביב תרבות האירוח, המייצגת גם במציאות הממשית אמת בסיסית ואוניברסלית, ערך תרבותי עמוק, חוצה יבשות ועמים - בשינוי אחד: בכל מקום, דת ותקופה מארחים אותנו קצת אחרת. בעולם העתיק הכנסת אורחים נחשבה לחובה אלוקית, באסלאם היא מצווה גדולה, ובנצרות היא מקושרת לרחמים ולצדקה.

אבל מדוע, מלכתחילה, הפך האירוח למשמעותי? "אני חושב שבראש ובראשונה הסיבה היא הישרדותית: בעבר, בעיקר באזורים בעלי תוואי שטח ואקלים מאתגרים, הכנסת אורחים וסיוע לאנשים במסעותיהם היו חיוניים להישרדות. מנהג זה של עזרה לזרים במצוקה הפך לציווי מוסרי, וכך נשזר במרקם של תרבויות ודתות רבות", מסביר פרופ' אמיר שני, ראש המחלקה לניהול תיירות ופנאי באוניברסיטת בן־גוריון שבנגב.

"ערך הכנסת האורחים חיוני להישרדותנו גם בהיבט של שמירה על השלום. הכנסת אורחים שימשה ועדיין משמשת לחיזוק קשרים בין משפחות, שבטים או חמולות. הכנסת אורחים נתפסה כערך חשוב גם כלכלית ושימשה אמצעי לטיפוח יחסים כלכליים פוריים בין סוחרים".

• • •

באופן בלתי נמנע, בכל הקשור לאירוח, את תשומת הלב המרכזית מושכים המקומות האקזוטיים, שלרוב מציעים חוויות אירוח ייחודיות, שונות ולעיתים אף מפוקפקות, שונות בהרבה מהאושפיזין המוכרים לנו מחג הסוכות. "אין ספק שחוויית האירוח המוזרה ביותר היתה נהוגה בקרב האינואיטים, עמים אסקימואיים שחיים בחוג הארקטי, שאצלם היה נהוג שהמארח מציע את אשתו לאורח למשך הלילה", מסביר שני.

"זו היתה מחווה סמלית של הכנסת אורחים והבעת אמון הדדי בין המארח לאורח. יש לציין שלמרות שהוצעה לאורח אשת המארח כבת לוויה לשינה, בדרך כלל לא היו מתקיימים ביניהם יחסי מין. המטרה היתה לסייע לאורח להתחמם בתנאי הקור הקיצוני".

פרופ' שני מספר על מנהג נוסף, שכמעט חוטא למה שגדלו לאורו חלק ניכר מילדי ישראל: "בסין קיימת ציפייה שהאורח ישאיר אוכל בצלחתו בסיום הארוחה. אם תסיים את כל האוכל שהוגש לך, זה עלול לרמוז שהמארח לא סיפק לך מספיק אוכל, מה שעלול להיות מביך עבורו".

מה קורה במקומות פחות מפותחים, שבטיים יותר?

"הכנסת אורחים אפריקנית שמה דגש על קהילה, משפחה וקרבה. באופן ספציפי יותר, אנשי שבט המסאי של קניה וצפון טנזניה רואים ביריקה סוג של ברכה וסימן של כבוד כלפי אורחים וחברים. אורח ומארח המברכים זה את זה - יירקו לתוך כפות ידיהם לפני שילחצו ידיים".

אבל קניה וטנזניה אינן המדינות היחידות אשר ייחודיות בנוף האפריקני. כך למשל, עמי מהל, ששימש בשנים 2018-2015 שגריר בגאנה, הבחין במהלך שהותו בדבר מוזר. בזמן כהונתו הוא פקד כמה הלוויות ולא איתר שום סממן לעצב, נהפוך הוא: אנשים התכנסו בנקודה מסוימת, התלבשו באופן זהה ואז רקדו, שרו, אכלו ושמחו. "זה הדהים אותי" נזכר מהל, "הלוויות שם הרבה יותר שמחות מחתונות. הם קוראים לזה חגיגת החיים. כשאדם נפטר הוא מתחבר עם האבות הקדמונים, דבר המצוין באירוע גדול המהווה אירוח כשלעצמו".

החתונות בגאנה, חשוב להבין, מסתכמות לרוב בטקס בכנסייה, בעוד ההלוויות, של אנשים עשירים ועניים כאחד, הן כאמור חגיגה. "ייתכן שבקבר עצמו, שאליו מגיעה בדרך כלל רק המשפחה המצומצמת, אפשר יהיה לראות הבעת עצב מסוימת, אם כי מעולם לא יצא לי להיות בקברים עצמם", אומר מהל.

"ככלל", הוא מוסיף, "הגנאים ידידותיים ונחמדים, וזה ניכר בכל אירוח". כדי לאשש את הדברים, אל השיחה מצטרף ד"ר קווסי אמפופו, תושב גאנה. "הגנאים מאוד מוכוונים לאירוח, הם אוהבים לארח, ואוהבים לגרום לאנשים להרגיש בבית", הוא מסביר, "הם ישאפו שתתמקם בביתם ותרגיש רצוי".

מה ייחודי באירוח הגנאי?

"דבר ראשון, הם ייתנו לך לשתות מים, מתוך הנחה שעברת כברת דרך. אחר כך הם ייתנו לך אוכל, ואז ככל הנראה ישאלו אותך מה המשימה שבגינה אתה מתארח בביתם. האירוח תלוי בזמן שבו הגעת. אם זה זמן ארוחת צהריים, למשל, הם ייתנו לך ארוחת צהריים וימצאו לך מקום לישון. זו המסורת".

הגם שאין זה בהכרח המקרה של גאנה, כיצד עוני בחלק ממדינות אפריקה משפיע על האופן שבו הן מארחות?

"הייתי בכמה מדינות באפריקה, והבחנתי שהם תמיד יקבלו אותך בברכה, יציעו מים ואוכל, ולא משנה כמה הם עניים".

אמזונס: מקצינים את הזרות

למתבונן מהצד, טקסי האירוח בשבט האמזונס יוצרים תבהלה רבתי. האורחים מתכנסים באחד הבתים, מחופשים לחיות מזיקות ולכוחות טבע הרסניים, ובשלב מסוים מחריבים את גג המבנה באמצעות כלים דמויי קלשונים. במקביל, אורחים המחופשים לקופים מפירים את הסדר ומציקים לנשים; אחרים מחופשים לציפור נקר, ובאמצעות גרזינים חובטים בקורות המבנה הפנימיים. חלק מהמקומיים מבועתים, אחרים משועשעים.

"זו חוויה מפחידה. יש תחושה שכל המבנה יקרוס בתוך רגעים, אבל גם ברור לכולם שזה חלק מטקס", נזכר האנתרופולוג אלירן ארזי, דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים - החוקר היבטים של כוח, היררכיה ושליטה בידע ובטריטוריה בחברות ילידיות באמזונס הקולומביאני.

בסופו של דבר, גם באמצעות משקה מקומי מיוחד, "מניקוורה", הרוחות נרגעות. "האירוע הזה נועד לציין טקס פרישה לגמלאות של אחד המקומיים, שהיה גם בעל הבית. באמצעות הרגעת הרוחות הוא מדגים את השליטה בחיות ובטבע שהפגין בתקופת הקריירה הטקסית שלו, וזאת באופן סמלי דרך ויסות האורחים שהגיעו להסב נזק.

"האירוח באמזונס מבוסס על תפיסה אנטגוניסטית של שני הצדדים, וסיטואציית המפגש בהרבה תרבויות באמזונס מקצינה את הפערים בין האורח למארח", ממשיך ארזי. "מחקר של האנתרופולוג אלכסנדר סורלס, למשל, הראה שכאשר בני עם הקנדושי בפרו מתארחים אלה אצל אלה, הם מקצינים את הזרות שלהם, מתאפרים בצבעי מלחמה ועוטים על עצמם נוצות, שרשראות וניבים של חיות טרף כדי להקצין את הסכנה שבהם".

מדוע, בעצם?

"זה קשור לתפיסה הרווחת באמזונס, הרואה את בני האדם והחיות על פני אותו ציר. ככל שאדם גר רחוק יותר ממך, ורחוק ממך בקרבתו המשפחתית, כך הוא כנראה קרוב יותר לעולם החי, והחיות הן דבר שצריך להתרחק ולהיזהר מהן. יתרה מזו, יש לילידים פרוצדורות ספציפיות כדי להפוך את הבשר שהם אוכלים לכזה שלא יזיק להם, משום שהחיות תמיד מנסות להזיק לבני אדם".

ארזי מסביר שגם על האורח, שככל הנראה מגיע מעולם היער, יש להפעיל מעין טכניקות שנועדו להכשירו, תוך האכלתו בדברים מסוימים, קוקה וטבק למשל, שנועדו לשנות את הסטטוס ואת הכוונות של האדם שמגיע להתארח.

אני שואל את ארזי, לנוכח כל הפחד הגלום בחוויית האירוח, מדוע בכלל להתארח מלכתחילה. "לפעמים", הוא מסביר, "צריך למצוא בני זוג, לשתף פעולה במלחמות, וכיום גם לתאם עמדות מול סוכנויות ממשלתיות, תאגידים וארגונים שמבקשים לפעול בטריטוריות שלהם".

במחקרו התמקד ארזי בשבט האנדוקה, ילידים מהאמזונס. הוא התגורר איתם במשך כשנה וחקר את מערך האמונות והמנהגים שלהם המאופיין באנימיזם - כלומר ייחוס נשמה לישויות הטבע, לרבות החי, הצומח והדומם.

"האנדוקה מורכבים למעשה מתתי־עמים", ממשיך ארזי, "ויש כללים שעליהם יש להקפיד כשמבקרים ב'מלוקה', בית גדול שבו גר ה'קפטן' מהשבט האחר. כשגברים מבקרים זה את זה, הם מכבדים האחד את השני בקוקה ובטבק, חומרים שהכנתם כרוכה באתיקה רבה ומקודדת במיתוסים חשובים. כשאני מכבד אותך בקוקה ובטבק שהכנתי, אתה לומד עלי ועל ההקפדה שלי על הכללים של התרבות שלנו - עוד לפני שאנחנו מדברים. כשנשים מבקרות זו את זה, הן מביאות פעמים רבות פירות מעצי הגן שלהן, והמארחת מטמינה את הגרעינים באדמה וכך מוסיפה לגן שלה משהו משל האורחת.

"עם זאת", מסייג ארזי, "כשאדם מגיע ל'מלוקה' של מישהו אחר, אסור לו לשבת מול המארח שלו. הם לא מסתכלים אחד לשני בפנים, זה נתפס כאיום. יתרה מזו, המלוקה בנויה כך שמול הכניסה הראשית יש אזור גברי ואזור נשי. קדמת הבית היא האזור הגברי, והחלק האחורי הוא האזור הנשי. כך שאם אתה יושב פנים אל מול פנים ומביט במארח שלך, אתה גם מסתכל על אשתו ובנותיו, וזה נחשב לדבר חמור".

אלירן ארזי: "באמזונס, לאורח אסור לשבת מול המארח. הם לא מסתכלים אחד לשני בפנים, זה נתפס כאיום. הבית בנוי כך שמול הכניסה יש אזור גברי ואזור נשי. אם תביט במארח שלך גם תסתכל על אשתו ובנותיו, וזה דבר חמור"

גם ארזי עצמו, בוודאי כאורח זר שהגיע מבחוץ, נתקל באנטגוניזם מהמקומיים. "לא היה ברור להם מה בדיוק אני רוצה. יש חשד כלפי חוקרים שמא ניקח מהם ידע ולא נחזירו, או שמא נעשה שימוש בידע הזה כנגדם. הם מספרים לך על מין עב"מים שפועלים בלילות באמזונס, כורתים לאנשים את הראש ואת האיברים הפנימיים, שם נצבר הידע, ומשאירים בפנים שטרות כסף. הם מספרים את זה בחצי חיוך, כשמועה, כדי לוודא שאתה לא כזה. אבל עם הזמן, ככל שנשארתי יותר וחלקתי דברים, על התרבות שלי ועל חיי, לרבות השתתפות שלי בפרויקטים שלהם וגם יצירת מחוות של אוכל שהבאתי, מקולומביה ומישראל, נוצרו חליפין שהפיגו את החששות".

קוריאה: חגיגה בקבר

בחודש השמיני לשנת הירח הקוריאנית מצוין מדי שנה בקוריאה חג הצ'וסוק, חג ההודיה הנחגג במשך שלושה ימים. מהות החג היא הודיה לירח ולאבות המשפחה הקדומים על יבול האורז, או במילים אחרות - חג האסיף הקוריאני. עם זאת, קיים הבדל משמעותי בין חג זה לבין חג הסוכות שלנו: בקוריאה בני המשפחה עולים לקברי האבות, ומול קבריהם פורסים שולחן עמוס מאכלים ואלכוהול, שאותם אהבו המתים במהלך חייהם. במהלך הטקס המקומיים גם מעשנים עם המתים, תוך שהם לבושים לעיתים בבגד המסורתי - האנבוק, מסתדרים בשורה ארוכה לצד הקבר וקדים לכיוונו.

לרגל החג מתארחות משפחות מרחבי סיאול באזור הכפרים, שלרוב כוללים חלקות אדמה ובתים גדולים ומסורתיים בסמוך לחלקות הקבר המשפחתיות. "זה חג מרכזי, שבמהלכו ממש רואים פיזית איך סיאול מתרוקנת. זה מראה יוצא דופן שם", מסבירה ד"ר ליאורה צרפתי, ראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. "במהלך החג יש שמחה, שירה וריקודים, ולמעשה מתקיים כאן אירוח כפול. האירוח בכפרים מצד אחד, והאירוח שבו המתים מארחים את החיים".

בחג הזה זוכרים כמה דורות אחורה. זה לא טריוויאלי.

"סטודנטים בישראל לא יודעים איך קראו לסבא רבא או לסבתא רבתא שלהם, בעוד בקוריאה כל המשפחה אמורה להכיר שמות של ארבעה-חמישה דורות אחורה. גם ילדים משתתפים בחג ומגיעים לקברים, ולכן נוצרת מודעות חזקה לשושלת. זה קשור למסורות של קונפוציוס, שגרס כי כדי לחיות בהרמוניה, בן אדם צריך לכבד את אבותיו".

עניין הכבוד לא נפגע כאשר העולים לקברים שותים ומשתכרים?

"עם הזמן הם משתכרים באופן בלתי נמנע, וזה לא נחשב לדבר שלילי, כל עוד ההתנהגות מכובדת. המחשבה היא שהמתים מתגעגעים לדברים שאהבו בחייהם, אלכוהול ומזון למשל, והחגים הם ההזדמנות לכבד ולשתף אותם. רשתות השיווק נערכות עם מזון הנארז בחבילות שי לחג הזה, שחלקו יגיע בסופו של דבר לארוחות שחולקים עם המתים. המארזים האלה נמכרים במאות, ולעיתים באלפי, שקלים. משפחות מביאות לחגיגות הצ'וסוק מתנות בסכומים של אלפי שקלים, ולרוב מדובר במזון".

מה עושה אדם שאין לו קבר להגיע אליו? כלומר, אדם שחי בחו"ל למשל?

"החג יביא גם אנשים שמגיעים מחוץ לקוריאה, אבל למי שלא מגיע יש פעמים רבות מעין מקדש סמלי קטן בביתו - שולחן או מדף עם תמונת המת, ולידם מונח מאכל סמלי. מעבר לכך, יש אנשים המתגוררים היום בדרום קוריאה ונאחזים במסורת, אולם במקור הם מצפון קוריאה. מדובר על כמה מיליונים שעברו לדרום, ואין להם קברים לפקוד לאחר שהגבול נסגר ב־1953. לכן גם הם יצרו כמה מקומות אירוח ופולחן לחג הצ'וסוק, בסמוך לגבול עם צפון קוריאה. יש גם מתים שמקום קבורתם לא נודע, ולכן לאנדרטה יש חשיבות. הם קדים מול האנדרטה, מניחים אוכל לכבוד המת וממש מתנצלים על כך שהם לא יכולים לפקוד את הקבר".

מהי חשיבות ההתנצלות?

"יש לה חשיבות משום בתפיסה הקוריאנית המתים עלולים לכעוס. מתים שהם מוזנחים, שלא מטפלים בהם, עלולים לרדוף את המשפחה, לא מסיבות רעות, פשוט כי הם מתגעגעים".

אילו עוד דפוסים את מזהה סביב האירוח הקוריאני?

"המילה 'אורח' בקוריאנית נהגית 'סון־נים'. בין היתר, נעשה בה שימוש גם לתיאור מחלות, מגיפות. אחת הסברות היא שאם מגיעה מגיפה, למשל בקורונה, יש לתת לרוח המגיפה אוכל, ולארחה. שולחן אירוח של המגיפה דומה לשולחן הצ'וסוק. הדרך להיפטר מהמגיפה, מהאורח, היא להאכילו. כך הוא יהיה טוב לבב ויעזוב. אגב, גם בצ'וסוק חשוב להגיד למתים שיבואו לבקר אותם שוב בקרוב, כדי שרוחות המתים לא ייצאו מהקברים. זו עוד עדות לכך ששורשי חג הצ'וסוק הם שורשים שמאניים, פולחן לרוחות המתים כדי שלא יזיקו לנו".

דרום אמריקה: עיין ערך חברות

"בערים הגדולות באמריקה הלטינית אחד הימים החשובים בשנה למפגשים לא משפחתיים הוא 'יום החבר'", אומר ד"ר מאוריסיו דימנט, חוקר בחוג ללימודי ספרד, פורטוגל ואמריקה הלטינית ועמית מחקר במכון למחקר ע"ש הארי ס' טרומן למען קידום השלום באוניברסיטה העברית בירושלים. "ביום זה אפשר לראות מנהגי הכנסת אורחים המאפיינים את האזור, כמו ארוחת אסאדו.

"בדרום אמריקה לעשות 'על האש', 'אסאדו', זה אירוע מרכזי, ויש לכך מקום מכובד בתוך הבית. כשאתה מחפש בית, אחד החללים החשובים ביותר שתחפש יהיה האזור לעשיית אסאדו עם האורחים, וזה בא לידי ביטוי גם כשאנשים מחפשים דירה ב־Airbnb". דימנט מספר כי התופעה רלוונטית במיוחד בארגנטינה, באורוגוואי ובצ'ילה ונכונה גם בבנייני דירות.

הכל בגלל הבשר?

"גם, אבל העניין הוא קבלת האורחים, ולכן ארוחה בדרום אמריקה נמשכת כמה שעות טובות, בניגוד לארץ, למשל. תפיסת הזמן שם היא שונה. זה אירוע שמתכוננים אליו, ואיש לא ממהר. אם המארח יבין שיש לו רק שעתיים פנויות, ייתכן שהוא מלכתחילה יבטל את הארוחה".

אתה מזהה אירועים היסטוריים שהשפיעו על חוויית האירוח בדרום אמריקה?

"יש מחקרים שמראים כי בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת התרבות הלטינית הפכה לקצת יותר אינדיבידואלית, וזה קשור לתופעות שונות, ובין היתר לדיקטטורות שהיו בדרום אמריקה ולמדיניות הניאו־ליברלית באותה תקופה. מהדיקטטורות נשאר הפחד. אנשים נעלמו רק משום שהופיעו ביומן הטלפונים הלא נכון. זה גרם לאנשים לחשדנות ולזהירות, וזה כמובן הביא לפחות חיים שכונתיים־קהילתיים".

באמריקה הלטינית כ־30 אחוזים מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני. איך הנתון הזה משפיע על תרבות האירוח?

"חשוב לציין שיש אזורים שבהם המספרים גדולים יותר. יש אזורים בהונדורס, בבוליביה ובפרו, למשל, שבהם יותר מ־60 אחוזים מהאוכלוסייה המקומית חיה מתחת לקו העוני. בארגנטינה מדובר על כ־40 אחוזים. זה כמובן מצב בעייתי. תרבותית, יש ניסיונות להתמודד יחד עם המציאות, למשל על ידי 'אוליה פופולר', שזה בתרגום חופשי 'סיר עממי'. במילים אחרות: אני רעב, שכניי רעבים, אז בואו נתאחד ונכין ארוחה משותפת למשפחות שלנו. כולם הולכים לבקש ביחד אוכל. הכנסיות מאוד פעילות בתחום הזה, אבל מובן שגם באזורים עניים נזהה בבית את האזור המיוחד לאסאדו. זה עניין תרבותי שהוא בגדר חובה. בדיוק כפי שלא תראה בית ללא סלון, כך גם לא הגיוני שיהיה בית ללא אזור להכנת אסאדו".

ד"ר מאוריסיו דימנט: "בדרום אמריקה, בעת חיפוש בית, חלל חשוב ביותר שתחפש יהיה האזור לעשיית אסאדו עם האורחים, וזה תקף גם בחיפוש דירה ב־Airbnb. כפי שאין בית ללא סלון, כך לא הגיוני שיהיה בית ללא אזור להכנת אסאדו"

אסלאם: להרגיש כמו מלך

בחודש אוגוסט האחרון געשה הרשת בעקבות "חתונת הפאר ברמאללה", שעליה דווח בהרחבה באתרי החדשות: השקעה של 2 מיליון דולר, כ־50 אלף אורחים, מאות מאבטחים, שישה זמרים, אטרקציות לילדים, מופע זיקוקים, אורחים בינלאומיים, וכמובן אוכל רב. החתן: בנו של איש עסקים פלשתיני ידוע, שנישא לבחירת ליבו.

האירוח חסר התקדים בוודאי לא הפתיע את המקומיים, שכן הכנסת אורחים נודעה כמנהג חשוב מאין כמוהו בתרבות הערבית, ותחילתה אי־אז בתקופה של נדידת שבטים ושיירות מסחר במדבר, עד הגעתם לאוהל או לעיר קרובה.

אבל מדוע, בעצם, לאירוח חשיבות כה רבה בעולם הערבי? "בין היתר, מקור הדברים בסיפור הדתי על איבראהים, אברהם. בהקשר התרבותי, באותה תקופה של צעידה במדבר קשור הדבר לכך שבעל הבית שהכניס אליו אורח זר, ידע שבעוד כמה ימים או שבועות גם הוא ייצא למסע, ויזדקק לעזרת האנשים במדבר", מסביר יוסף מחפוד לוי, מגשר תרבותי, מומחה לשפה ולתרבות הערבית, מרצה באוניברסיטת בר־אילן ובאוניברסיטת רייכמן ומייסד חברת INSIJAM C.L.S.

"האירוח טבוע בדנ"א של התרבות הערבית, וגם באסלאם כמובן. ב'חדית' - מסורות המספרות על חייו, אמירותיו ומעשיו של הנביא מוחמד - נכתב שמי שמאמין בא־לוהים וביום הדין, עליו לכבד את אורחיו. זה גם קשור למושג 'כַּרַם' - שמייצג את הנדיבות ורוחב הלב הכה חשובים בהכנסת האורחים. ככל שהתרבות היא בדואית יותר, שמקורה במדבר, כך האירוח משמעותי יותר".
הבדואים של היום לא בהכרח חיים במדבר.

"הכוונה היא לאורח חיים, מנהגים ומסורת. גם אזרחי הערים בסעודיה, באמירויות ובבחריין הם בדואים במנהגים ובמסורת. למשל, זה בא לידי ביטוי בכך שחלקם שולחים את ילדיהם לסוג של מחנה קיץ במדבר, כדי לשמור על המורשת ועל המנהגים.

"כך או כך, בתרבויות שונות בתוך האסלאם כללי האירוח דומים. תראה אירוח דומה בקטאר ובנגב, למעט התפאורה כמובן. כך למשל, כשאדם מסיים להתארח, המארח ילווה אותו עד לרכב או לכניסת הבית שלו. הוא ימתין בכניסה עד שהאורח ייצא מטווח הראייה שלו, וזאת משום שכל עוד האורח אצלך - הוא תחת חסותך".

מה לגבי עניין הנדיבות? היא נדבך מרכזי באירוח.

"נכון. גם באזורים דלים יותר המארחים יעשו הכל כדי שתרגיש כמו מלך. הם ייתנו לך מה שהם נותנים לילדיהם, וזה אפילו יגיע למצב שלאורח יוגש אוכל על חשבון בני משפחתו של המארח. שמעתי גם על אנשים שלקחו הלוואות כדי לארח בכבוד את אורחיהם".

אתה יכול לחשוב על מצב שבו המארח והאורח הם אויבים?

"בהחלט. יש מושג שנקרא 'דח'יל', וזה אלמנט תרבותי עמוק. כלומר, כאשר נכנסת תחת צל קורתי, לא יאונה לך כל רע, גם אם יש בינינו דם".

גם צור שיזף - סופר מסעות ופרוזה, עיתונאי, צלם ונוסע ישראלי - מסכים כי תרבות האירוח הערבית אכן יוצאת דופן: "זו כנראה תרבות האירוח המפוארת בעולם". עם זאת, הוא מספר על פעם שבה קיבל אירוח מפוקפק למדי. "התארחתי באזור דרום הר חברון, והמארח שלי סיפר על אחד המיתוסים מסיפורי הנביאים - אל־מסיח א־דג'אל, דמות מרושעת באסלאם, מעין שטן עם עין אחת. באחרית הימים יהיה קרב בין המוסלמים לבין הדג'אל. חיילי הדג'אל הם היהודים, שמנסים להסתתר מאחורי כל עץ ושיח. העצים והשיחים מתריעים למוסלמים היכן היהודים מסתתרים, וכך היהודים מובסים והאסלאם זוכה בראשות העולם. מי שסיפר לי את הדבר הזה היה כאמור המארח שלי. אחרי הסיפור הלכנו לישון, אני ומשפחתו".

לפחות סימבולית, נראה ששיזף ישן עם עין אחת פקוחה. "למחרת עבדתי איתם בשדות, ובעזרת המצלמה שלי שמרתי עליהם מאימת המתנחלים. בסוף היום אותו מארח גילה לי שיש עץ שאם אתחבא מאחוריו בקרב אחרית הימים - אנצל. שאלתי באיזה עץ מדובר, והוא השיב שאינו יודע. לאחר כמה שניות הוא התחרט וגילה לי. זה היה אירוח שכלל קונפליקט בין חובת האירוח לבין הבעת הטינה של אותו מארח כלפי יהודים".

פפואה גינאה: שומר נפשו ירחק

פפואה גינאה החדשה היא אחד המקומות המאיימים בעולם. היא מככבת במדדי האלימות הגלובליים ומתאפיינת בשחיתות, בפשע, בסחר בסמים ובבני אדם, בכנופיות העוסקות בפעילות עבריינית, וגם במקרי רצח. ב־2019 דווח שם על טבח של 24 ילדים ונשים, שהגיע כפעולת תגמול על מעשי הרג אחרים, ובפברואר האחרון נחטף שם ארכיאולוג אוסטרלי שביצע באזור עבודת מחקר, ושוחרר לבסוף.

בעדכון של מחלקת המדינה האמריקנית דורגה המדינה ברמת סיכון 3 מתוך 4, וכך נכתב שם בחודש יולי האחרון: "יש לשקול מחדש את הנסיעה לפפואה גינאה החדשה עקב פשיעה, תסיסה אזרחית ופיראטיות. נקטו זהירות מוגברת עקב חטיפה..."

"זה אחד המקומות הכי אלימים שביקרתי בהם מבחינה אנושית", מסביר שיזף. "זה אזור מיוער, ושבט אחד לא יכול לחדור לטריטוריה של האחר, משום שהם מגיבים לזה עד כדי הרג. אם שבט אחד נכנס לטריטוריה של האחר זה רק כדי להרוג ולגנוב. הייתי בהרבה מקומות בעולם, והוא יוצא דופן. כאדם חיצוני, אי אפשר לנוע שם לבד".

שיזף מסביר כי אירוח, קל וחומר, הוא בכלל אפשרות קלושה: "מורכב מאוד לקנות את אמונם. הם לא בעד לארח, לא אוהבים לארח. הייתי שם לפני כחמש שנים וזה המקום שהרגשתי בו את העוינות הכי גדולה בימי חיי, בוודאי כתייר שאין לו שום רקע בסכסוך".

חשוב לומר שהגעת כעיתונאי שהתלווה למשלחת רפואית. הם היו אמורים לרצות בנוכחות שלכם.
"זה גרם לנו להתקבל בקצת יותר רצון בכפרים, ועדיין - לא ישנו בכפרים כי זה מורכב. באחד מימי העבודה שלי שם הלכתי עד קצה הכפר, ופתאום הבחנתי שרצים אחריי כמה מקומיים ששאלו בטון מאיים למעשיי. כך שזה לא משנה אם אתה בא לעזור להם, העוינות כלפי הגבולות שלהם איתנה".

• • •

ולצד האקזוטיקה, אי אפשר בלי מילה על האירוח ביהדות. "אפשר לראות כיצד ספרות חז"ל לוקחת סיפורי מקרא וציוויים על הכנסת אורחים, עזרה באירוח למי שזקוק לה, טיפול בעני ובגר, ומכניסה אותם ללב המערכת החוקית שלה", אומרת מיכל בר־אשר סיגל, פרופסור חבר במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון וחוקרת תלמוד ישראלית.

"בחז"ל מוצאים אמירות קיצוניות על הכנסת אורחים: לארח שווה כמו לקבל פני שכינה בביתך, יותר חשוב מללמוד בבית המדרש, ומקבלים על כך שכר בעולם הבא. ויש דגש רב על הכנסת אורחים דווקא לעני. בליל הסדר אנחנו מזמינים את כל מי שרעב להצטרף לארוחה, ואפילו המצווה של ארבע כוסות יין, נאמרה בתחילתה, כפי שהראה שמא פרידמן, כמינימום שאותו יש לספק לעני כדי שייהנה בסעודת המצווה".

עד כמה חלה אבולוציה בהכנסת האורחים ביהדות מתקופת המקרא ועד היום?

"קיימות התפתחויות בכמה כיוונים, אבל מעניין להתמקד בכך שבמקרא ובחז"ל אנחנו רואים חובת הכנסת אורחים אישית שעוסקת בחשיבות אירוח עניים וזרים. אברהם אינו מכיר את האורחים שבאו לביתו, ורבקה לא הכירה את הזר שאת גמליו השקתה. היום, כשהדאגה לעני עברה למערכת ממוסדת של רווחה, אנחנו מבינים את הכנסת האורחים כאורח המוכר לנו. אנחנו מהססים לפתוח את ביתנו לזר הגמור. וחייבים לשאול: מה זה עשה לנו כחברה, המעבר מדאגה לחלש הזר לדאגה לאורח החבר, ומה איבדנו בדרך, בחמלה ובשותפות ההדדית?"

בר־אשר סיגל גם מצביעה על האופן שבו אקטואליה וטכנולוגיה משפיעות על האופן שבו אנחנו מארחים. "מיזמים כמו אירוח לאורך שביל ישראל או קבלת משפחות לאירוח מאזורים בתקופת הפצצות, שמערבים את האדם עצמו ולא רק את כיסו בדאגה לאחר - הם סימן ברור לכך שאנשים מחפשים לתת לזר גם באופן אישי. נראה שהאנושות מבינה שבמצבי קיצון אין תחליף למגע האישי. מהצד הטכנולוגי, אין ספק שרשתות חברתיות ואפליקציות סייעו לקדם תרבות אירוח של קח ותן בדרכים שלא היו אפשריות בעבר: 'גלישת ספות', החלפת דירות והשכרות לטווח קצר ב־Airbnb".

איך ייראה אירוח בעוד כמה עשורים?

מיכל בר־אשר סיגל: "שאלה מצוינת. אני מקווה שמהעבר נלמד גם לעתיד את חשיבות ראיית האחר וסבלו".

ליאורה צרפתי: "ככל שהמצב הכלכלי של קוריאה משתפר, כך נעשה שימוש במאכלים יקרים ויוקרתיים, משום שהמתים מצפים לאירוח כיד המלך. בקוריאה של פעם לא היו מביאים לקבר בקבוק אלכוהול ב־10,000 שקל. היום רואים השקעה גדולה במזון שמביאים לקברים. ככל שהכלכלה שם תתחזק, כך המגמה הזו תתגבר".

מחפוד לוי: "לדעתי הדנ"א של האירוח בעולם הערבי לא ישתנה גם בעוד 7,000 שנים. ככל שיותר דורות גדלים לאור המנהגים והמסורת, כך הדברים ישתמרו, למרות שאולי יש שינוי זעיר שמתרחש. כשמתארחים אצל בדואים השייח' או החאג' טוחן ומבשל פולי קפה, ונהוג להציע שלושה ספלים. לאחרונה", אומר מחפוד לוי בחיוך, "חבר הפתיע אותי כשהפסיק לטחון פולי קפה והציע לי אספרסו. באירוח מסורתי אמיתי קשה לי להאמין שזה יקרה. אולי זה קשור לכך שאותו חבר רגיל לראות אותי לעיתים תכופות. הוא יודע שאמשיך להגיע אליו בכל מקרה".

אמיר שני: "כאמור, גם לאירועים אקטואליים ולרשתות החברתיות יש השפעה משמעותית על האופן שבו אנו מארחים. הצגת תרבויות, אומות או קבוצות מסוימות בתקשורת מעצבת את התפיסה הציבורית כלפיהן. הקורונה, למשל, הובילה לשנאת זרים ולאפליה כנגד אנשים ממוצא אסיאתי. דוגמה נוספת היא החלטת בריטניה לעזוב את האיחוד האירופי ב־2016. לאחר הברקזיט דווח על עלייה בתקריות שנאת זרים נגד תיירים בבריטניה, מה שמשקף פחיתות במעמד של ערך הכנסת האורחים.

"מפרספקטיבה רחבה יותר, העתיד של חוויית האירוח יושפע עמוקות מהתקדמות הטכנולוגיה. עם שילוב בינה מלאכותית ולמידת מכונה, מלונות ובתי אירוח יוכלו להציע חוויות מותאמות אישית. שירותי קונסיירז' מונעי בינה מלאכותית, למשל. כמו כן, הצפי הוא שטכנולוגיות מציאות מדומה ומציאות רבודה יאפשרו לאורחים פוטנציאליים לערוך סיורים וירטואליים במקומות לינה או ביעדים לפני ביצוע הזמנה. אבל עם כל הכבוד לטכנולוגיה, גם בעתיד יישמר הרצון לחוות אירוח אותנטי, חם ומזמין. כבר עכשיו תיירים רבים מחפשים חוויות מקומיות ואותנטיות, מה שצפוי להוביל בעתיד ליותר בתי אירוח שיציעו זאת".