מי הזיז את הסוכה שלי?

את הדיווחים על אירועי יום כיפור בכיכר דיזנגוף קיבלתי, לשמחתי - כמו כל עם ישראל שלא היה שם - רק בעומק מוצאי יום כיפור. אחרי שתי פרוסות של עוגות וקפה, ולתוך רגע הנחת האינסופי שרק מוצאי יום כיפור יודעים להעניק (בכל שנה מחדש אני מנסה להאמין שזו לא רק הפחמימה אלא משהו מעבר לזה) - באו הידיעות והתגובות, והתגובות לתגובות, והכל כמעט נעכר.

רק כמעט, מפני שזה היה צפוי. שיא האירוע הזה היה מבחינתי בשבוע שעבר, שבו פורסמו ההחלטה התמוהה של בית המשפט המחוזי תל אביב ונימוקיה של השופטת הדס עובדיה לדחות את העתירה נגד החלטת עיריית תל אביב ולאסור שימוש במחיצה לצורכי תפילה בהפרדה ביום כיפור. ובכל זאת, כשזה בא מול הפרצוף זה הכאיב מאוד. ממש הכאיב ועורר כעס וזעם ושוב כאב, כאב.

הייתי בחוץ כשהעדכונים התחילו לזרום. בחצר. חצר ירושלמית קרירה של מוצאי יום כיפור. על הרצפה נחו קרשי סוכה וגליל של מחצלת לסכך. עוד מעט תיבנה פה סוכה לתפארת. זה באמת הלילה הכי יפה שלי בשנה כבר יותר מארבעה עשורים. ניסיתי לדבוק בזה ולהימלט מן הפושים הרודפים ולא ממש הצלחתי, ואז נפל מבטי על הפינה המרוחקת של החצר, זו ששייכת לשכנים, ובתוך רגע הבנתי משהו.

לראשונה עמדה שם סוכה. סוכה קטנה, בנויה למחצה, שהקימו שכנינו החדשים, שנכנסו לדירה לפני חודש וחצי. הם באו במקום חנה, הדיירת הקודמת, שעברה לגור אצל ילדיה כי היא נזקקה לסיוע. חנה היתה מסוג השכנים שראוי להתפלל שיהיו לך. חכמה, טובה, נחמדה מאוד ובלתי מורגשת בעליל. היא חייתה לבדה, ובשבתות ובחגים היתה נוסעת לילדיה. הקשר איתה התמצה בברכות נימוס ובשיחות נעימות, וזהו. פה ושם, כשארוחת על האש בחצר היתה מתארכת מדי, היה מישהו מאיתנו מהסה את כולם ואומר: "שששש, זה מפריע לשכנה". וזהו. עשור שנים בילינו איתה ביחסי שכנות נהדרים ומאוד הצטערנו כשהיא עזבה.

• • •

ואז באו השכנים החדשים. חכמים וטובים ונחמדים אף הם. אבל הם, להבדיל מחנה, לא מתארחים אצל הילדים, אלא הילדים מתארחים אצלם. ולהבדיל מחנה, שחייתה בסגפנות ומתוך מיעוט מטלטלין, להם בית מלא בתכולה הגולשת במעט החוצה. ונכדים חמודים נכנסים ויוצאים כל הזמן.

והחלון הגדול שבסלון שלנו, שכבר עשור השקיף רק אל הגדר ממול וניתן היה להלך מולו בכל מיני פריטי לבוש קצרצרים שאינם הולמים עיתונאי נכבד בישראל - וילונותיו מוסטים. ואם כל זה לא מספיק, פתאום צצה וקמה לה סוכה. כבר לא סוכה אחת יש בחצר, כי אם שתיים. ופתאום נעשה ברור כיום המצב החדש: החצר הזו היא כבר לא שלנו בלבד. היא חצר משותפת.

ובחג הקרב ובא, כשנשב בסוכה אנו ו־20 אורחינו וניתן את קולנו בשיר - פתאום ייכנס לתוך השיר עוד שיר! מהסוכה השכנה. והילדים של האחיינים שלי לא יוכלו לשעוט בקורקינטיהם עד פינת החצר כמו בימי חנה - אח, חנה חנה! איפה את יא חנה! - אלא ייאלצו להקיף רק את השטח הקטן שנותר חשוף מסוכות בין שני חלקי החצר. בקיצור: הבנתם מה אני רוצה מהחיים שלכם. רק ראיתי את הסוכה הזו, וליבי נפל.

• • •

יש הרבה אנשים שמפחדים באמת שמישהו הולך להרע להם או לפגוע באורחות חייהם או להפוך את ישראל לדיקטטורה. אין לי שום יכולת להתווכח איתם. וכי מה אומר - שזה לא נכון? הם לא יקבלו את זה, והדבר גם נראה לי קצת מטופש להגיד זאת כי בכך שאני אומר את זה אני בעצם נותן לגיטימציה להאשמה הזו שלהם אותי ואת כל מי שתומך בימין, וזה מזעזע בעיניי. אבל יש קהל עצום, עצום, של ישראלים שנמצאים בצד של המחאה, ולא חושבים שמישהו הולך לתלות אותם; הם רק מאוד לא שבעי רצון מהשינויים שעוברים המדינה ודמותה וצביונה, ואיתם יש לי הרבה עסק.

ואיתם יש לי דיאלוג, ולהם אני מבקש לומר שכל האנרגיה האדירה הזו שמושקעת בחרון ובדאגה יכולה וצריכה היתה להיות מושקעת במאמץ האחראי לקידום פני השינוי הזה ולהבנתו. להפנים את העובדה הדמוגרפית הפשוטה שהרוב המספרי מייצר עימו גם אי־אלו שינויים באופי, ושצריך להסתדר איתם, איכשהו, בשום שכל ובשיתוף פעולה בין שני הצדדים.

כי השינוי הזה הרי כבר כאן מזמן. הוא מודגש לא באירועי התפילה של יום כיפור בתל אביב, אלא בעיקר במספרים הבלתי נתפסים של המשתתפים באירועי הסליחות בירושלים ובכל הארץ. חודש אלול באמת נוכח בסדר יומי דהיום, שהוא ישראלי ותקשורתי במהותו, יותר משנכח בשנים שבהן למדתי בישיבה.

מהי מהות השינוי? שישראל כבר אינה מדינה חילונית שיש בה פה ושם אלמנטים יהודיים דתיים, אלא משהו שהוא יותר מדינה מסורתית שמתנהלת רוב הזמן באופן חילוני. ומה בשלב הבא? עוד איזה שינוי קליל בהגדרה ובאופי הפרהסיה. והשלב שאחריו? איזון וניסוח מחדש וריקוד עדין, שבו שני הצדדים מגיבים לשינויים ולדינמיקה. וויתור הדדי. וגם כניעות קטנות. לא נורא, אף אחד לא ימות. ושוב איזון. כך בדיוק זה היה יכול להתרחש, והמגאפונים והכרזות והצעקות לא מקדמים שום דבר. הם רק מפריעים לתהליך הזה לקרות, ולכן זה כל כך כואב. כי תהליך השינוי ממשיך להתרחש גם ברקע, ומי שמופרעים הם רק תהליכי ההסתגלות והאיזון הבריאים שהכרחיים לו כל כך.

• • •

פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שקמה לו סוכה בחצר, והחצר כבר לא שלו. הוא רק שוכח דבר אחד: שהיא אף פעם לא היתה שלו - זו חצר משותפת. רק שפעם, בתקופת חנה, הוא השלה את עצמו שיש לו חצר פרטית, ועכשיו הוא מגלה שזוהי חצר משותפת. ברוכים הבאים, משפחת ספיר. נהיה שכנים טובים, אני מבטיח. וגם כשממש־ממש אכעס עליכם, אתם לא תדעו מזה בכלל. ורק את הקרטונים שעומדים כבר שבוע ליד העץ אם אפשר לפנות, טוב? באמת תודה. וסליחה. וטוב שהקמתם את הסוכה. טוב מאוד אפילו, כי רק באמצעותה הבנתי כמה דברים. ובכלל, סוכה היא הדימוי הכי טוב בעולם למה שאנו מדברים עליו.

"כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", אומרים חז"ל במסכת סוכה. איך זה בדיוק מתבצע? כשהיינו קטנים חג הסוכות היה צבוע בצבע אחיד של: ששששש! ששששש! אמי, שתהיה בריאה, היתה הולכת ומשתיקה את כולם במשך שבוע שלם. הסיבה היתה שיצאנו החוצה, מהבית אל הסוכה, ופתאום הכל היה מאוד חשוף, כי בסמוך ממש עמדה סוכתם של השכנים, כשרק דיקט מפריד בינינו לבינם ואפשר לשמוע כל מילה שנאמרת! ועל כן כל זיכרון הסוכות שלי קשור גם בתפיסה של חלוקת מרחב משותף. אמנם בסוכות נפרדות, אבל במרחב משותף.

יש דרך לקיים מרחב משותף. היא קשה ומתוחכמת ודורשת עבודה ובעיקר אמון, אבל יש דרך כזו. כשחז"ל מדברים על הסוכה המשותפת, הם לא דורשים שכולם ייכנסו לתוך הסוכה האחת הזו. הם בהחלט מביאים בחשבון שהפרקטיקה גוזרת סוכות נפרדות ורק טורחים להזכיר ש"ראויים", שהאידיאל הוא סוכה משותפת אחת. וכשהאידיאל הזה ירחף מלמעלה נצליח לקיים את החיים המשותפים בסוכות נפרדות, ושרק נזכור שיש עוד כמה סוכות בחצר ושהיא לא רק שלנו, ולכן, כמו שאמא שלי היתה אומרת, "לא נדבר מה שלא צריך". חג שמח!