משאירה לכם אבק: גורו הניקיון שממליצה על בית מבולגן

הכנת ארוחות. שטיפת כלים. טאטוא הרצפה. שטיפה. שאיבת אבק. סידור צעצועים. מיון מסמכים. ארגון חפצים. טיפול בפתקים. כביסה.

ריפיט.

כל אלה פעולות יומיומיות שמצופה מכל אדם לבצע כדי לתחזק את הבית במצב סביר. מה זה סביר? כזה שנעים לחיות בו. כזה שאם הצלחתם להעביר בו גם סמרטוט ספוג בחומר ניקיון והברקה, וכל הכביסה מקופלת בארונות - אתם מרגישים על גג העולם. ואם אתם כמוני, מגדלים בחלל הזה גם זאטוטים ומתבגרים, בתוספת חתולה משירת שערות, הסביר הזה הוא הטופ.

כי מאוד לא פשוט לנהל קריירה, ילדים וחיים - וגם לתקתק את הבית בשגרה. אפילו וונדר וומן שלנו סיפרה באחד הראיונות שאחרי טקס יוקרתי שבו היתה עטופה באבק כוכבים, היא חזרה הביתה רק כדי לגלות שהבת שלה שפכה חומוס על השטיח.

רוב האנשים רוצים לחיות בסביבה נקייה. אצל חלקם זאת הופכת למשימת חיים. זן מיוחד של אנשים שאוהבים את ריח האקונומיקה על הבוקר. שמקרצפים את הכיריים אחרי כל בישול, גם כשדבר לא נשפך עליהן. שמחליפים מצעים בהגזמה, מדי יום. אנשים שאם נודה באמת - קצת מעוררים קנאה, כל עוד הם לא זורקים בשישי בצהריים את הילדים מחוץ לבית כדי לשמור עליו נקי.

לחלקנו יש יום ניקיון שבועי, שבו מצחצחים גם את הזוויות שמאחורי השירותים וגם שואבים מתחת לספה. אחרים מסתפקים בבלאגן מנוהל: יש מה ללבוש, יש במה לאכול, ושאר הבית בסך הכל בסדר כזה. לא יותר, לא פחות. כאוס מאורגן.

בדיוק בשביל אלה שהיו אולי רוצים בית מצוחצח שמריח מחומרי ניקוי, אבל נאבקים בפועל בבלאגן, נולד הספר "אני בסדר, הבית בסדר" של קיי־סי דיוויס, שתורגם השנה לעברית (הוצאת מודן). ספר שיכול להקל על בלאגניסטים או על מי שמתקשים לשמור אפילו על הניקיון הבסיסי. אנשים שצריכים להבין שגם בית "בסדר" הוא ממש בסדר.

"הסוד שלי הוא שאני מחפפת הכל", מתוודה בפניי קיי־סי. גישה די חמודה לחיים, שאופרה ווינפרי הגדירה "מהפכנית". וכשיש גישה מהפכנית, אני מייד נקראת לאמץ. אלא שאחרי קריאת העמודים הראשונים נכנסתי לחרדת ניקיון והתחלתי לאבק, לטאטא ולקרצף. אני מצליחה לבלום את עצמי רגע לפני שאני מגיעה לניקיון פינות ואזורים נידחים. אם קיבלתי משימת קריאה - להתמודד עם הבלאגן בגישת החיפוף - אין טעם לנקות עכשיו פאנלים.

מאוחר יותר, כשאני משתפת את קיי־סי בהשפעה הראשונית של קריאת הספר, היא צוחקת בהתנצלות. "אוי, זו ממש לא היתה הכוונה. השאיפה שלי היא ללמד אנשים איך לחיות עם הבית כמו שהוא, בצורה פונקציונלית, בלי להתמכר לסידור הבית. המוטו שלי הוא שאנחנו לא קיימים כדי לשרת את הבית, אלא הבית קיים כדי לשרת אותנו".

"לא ציפיתי לכל כך הרבה תגובות לסרטונים שלי. אנשים אמרו לי 'איזה יופי שסוף־סוף רואים בית מבולגן כמו אצלנו'. הם היו רגילים לאינסטגרם, שבו הכל הרי נראה מתוקתק ונקי, ופתאום ראו מישהי שקבורה תחת בגדים אחרי כביסה שמחכים לקיפול"

בתרגום חופשי, היא לא מנסה לנרמל את הבלאגן, אבל רוצה שנרגיש בסדר גמור כשיש כביסה בסל, כלים בכיור וגם צעצועים על הרצפה.

אם אתם מאלה שמקבלים צמרמורת רק מלקרוא את המשפט האחרון, אולי עדיף להמשיך לדפדף, יש כתבות מצוינות אחרות בגיליון. אם נשארתם, דעו שבזכות קיי־סי למדתי ללכת לישון בסדר גם אם סל הכביסה מלא (אבל אני קמה מוקדם כדי להיפטר ממנו). למדתי לשבת לשתות קפה גם לפני סידור הסלון (שקר. אני קודם מסדרת ואז מגיעה לקפה, אבל זה כי אחד העקרונות הוא שמגיע לנו לשבת בסביבה נעימה).

ויותר מזה, בבית הנחמד והפונקציונלי שלנו יש פינה או שתיים שמתאימות לאינסטגרם. בניכוי ערימת העיתונים שמונחת בסל בפינת הסלון ולעולם לא מצטמצמת.

והשאר בסדר. פשוט בסדר.

לא יכולה בדרך הרגילה

שיחת זום עם קיי־סי היא חוויה בפני עצמה. היא מנהלת אותה באמצע היום בארה"ב, כשבתה הקטנה מסתובבת ומחפשת בין מדבקות שזרוקות על השולחן. היא לא מסתירה ממני את הדפים הפזורים על הרצפה, או את הכיור המלא במטבחה. פה לא אינסטגרם. כאן מדובר בפסיכותרפיסטית מדליקה עם קעקועים על הזרוע וחיוך נעים, שהפכה לכוכבת טיקטוק אחרי ששיתפה בכמה שיטות משל עצמה לניהול בית מסודר פונקציונלית.

היא בת 36, גרה ביוסטון, ארה"ב, נשואה למייקל, עורך דין תאגידי, ומגדלת שתי בנות - בת 5 ובת 3. נוסף על כך, מסתובבים בבית חתולים, ולאחרונה אפילו אימצה גור כלבים. את בתה השנייה ילדה בפברואר 2020, וכולנו זוכרים מה קרה חודש אחד אחר כך. מערך העזרה החיצונית שהעניקה לעצמה, בדמות חברות ואימהות שהגיעו לתת יד, נקטע בעקבות סגרי הקורונה. משלוחי האוכל בהזמנה נפסקו, והיא נכנסה לדיכאון אחרי לידה. הבית, בהתאם, היה בכאוס.

כשאחותה הציעה לה להוריד לנייד את אפליקציית טיקטוק, כי לצחוק זה בריא, היא הבינה שהיא יכולה לשפוך אור על ה"אסון" שבו היתה חיה - הבית שלה. בשלוש השנים האחרונות הספיקה לצבור כבר כ־1.6 מיליון עוקבים, העלתה אלפי סרטוני בית במצב סביר מינוס־פלוס, העבירה הרצאות טד, וגם פרסמה את הספר על הבית הנקי, שכיכב שבועות ברשימת רבי המכר באמזון, ועדיין זוכה להצלחה רבה.

"תמיד הייתי מבולגנת", היא אומרת. "כשהייתי ילדה זה היה מאוד בסדר, יכולתי לחיות עם הבלאגן שלי. אבל פתאום, מבית שרק אני ובעלי חיים בו, הפכנו להיות משפחה עם פעוטה בת שנתיים, תינוקת חדשה, שני חתולים וכמות גדולה של משימות שנוצרו כדי לשמור על חיים תקינים. תמיד קיבלתי עזרה מבחוץ - חברות, משפחה, אוכל מוזמן. אבל פתאום, בגלל הסגרים, לא יכולתי לקבל עזרה מאף אחד. הבלאגן נהיה גדול יותר, קשה ולא פונקציונלי. נכנסתי לדיכאון לאחר לידה. לא היו בגדים נקיים, כי לא עמדתי בהיקף הכביסות, ולא יכולתי ללכת בבית בצורה נעימה - כי הוא היה מבולגן.

"הבנתי שאני חייבת לעשות משהו. פתחתי דף טיקטוק והתחלתי לשתף בדרך שבה אני מתחילה לארגן את החיים. לא פחדתי להראות את הבלאגן שיש לי בבית, ואת העובדה שגם אחרי שאני מסדרת הוא מבולגן, אבל פונקציונלי.

"לא ציפיתי שכל כך הרבה אנשים יגיבו לסרטונים שלי. קיבלתי תגובות מדהימות מאנשים שאמרו 'איזה יופי שסוף־סוף רואים בית מבולגן כמו אצלנו', ושסוף־סוף הם למדו איך להתנהל בתוך הבלאגן וגם לקבל עצות לשמור על ניקיון בסיסי. אנשים היו רגילים לאינסטגרם, שבו הכל הרי נראה מתוקתק ונקי, ופתאום בטיקטוק ראו שכולם קבורים תחת בגדים אחרי כביסה שמחכים לקיפול.

"התרפיסטית שבתוכי התעוררה והתחלתי לעשות סרטוני מוטיבציה. אמרתי שאני יודעת שזה קשה, אבל אין בושה ואין דבר רע בבלאגן, ואפשר למצוא שיטות לשמור על סדר פונקציונלי. הרגשתי שאני נותנת מוטיבציה גם לעצמי וגם לאחרים".

בטיקטוק, כמו בטיקטוק, לא כולם פרגנו. אבל קיי־סי לא התרגשה ממגיבים שכינו אותה עצלנית וגערו בה על שיטת חמשת הדברים (שאליה נגיע בהמשך), אשר מנציחה לטענתם את הבלאגן. "היו אנשים שלא הבינו למה אני לא יכולה לעשות דברים בדרך ה'רגילה', אבל על כל אחד כזה היו עשרה שאמרו לי תודה. ידעתי שאני לא יכולה להיות מסודרת ומאורגנת, אלא יכולה לשמור על סדר פונקציונלי, ושכדאי שאוהב את עצמי על כך, כי זו מי שאני - ויש עוד המון כמוני".

במשך שנים, היא צוחקת, ניסתה שיטות שונות לסידור ולניקיון הבית, דוגמת שיטת מארי קונדו (סידור וארגון קפדני של החפצים בבית) ושיטת 10 הדקות (שבה בכל יום מכוונים שעון ל־10 דקות ומנקים משהו בבית). אבל רק אחרי שנים הבינה שהיא פשוט אדם מבולגן, וצריכה להתייחס לעצמה ככזו.

"מי שמעלים סרטונים שבהם הכל נקי ומאורגן הם אנשים שבאופן כללי הם מאורגנים ומסודרים. אני הבנתי שאני לא צריכה לשנות את עצמי, אלא למצוא את הדרך שמתאימה לי לשמור על בית פונקציונלי. הבנתי שאם אנסה שגרה חדשה, ואחרי שלושה ימים לא אעמוד בה, אני לא צריכה לכעוס על עצמי אלא להבין שזו לא השיטה בשבילי.

"כשאדם מסתכל על ביתו המבולגן, הוא שונא את עצמו. אבל זה לא נותן תמריץ לעשות כביסה. כשיש קבלה וחמלה, מבינים שכל עוד יש מה ללבוש זה בסדר, גם אם הסל עדיין מלא. הרי הרבה אנשים נמצאים בפיגור כביסות. זה בור בלי תחתית"

"בגיל 16 הייתי מטופלת במכון לגמילה מסמים, ואחר כך הפכתי להיות מטפלת. בתקופה הזו הבנתי שאפשר להעביר קווים מנחים מהגמילה אל הניקיון. בהתמכרות יש בושה מסוימת, ואנשים הרגישו שבגלל שהם מכורים הם 'רעים'. חלק מהעבודה שלי היה להגיד להם שהם לא כישלון, ולא אנשים רעים, אלא סובלים מהפרעה שגורמת להם להתמכרות.

"כשהם שחררו את תחושת האשמה, הם הצליחו יותר בתהליך הגמילה. אני חושבת שמשם לקחתי את השיעור של לשחרר את תחושת האשמה והביקורת העצמית - ובכל פעם למצוא שיטה שעובדת בשבילך כדי להתקדם.

"הרי כשאדם מסתכל על בית מבולגן ורוצה שהוא יהיה שונה, הוא שונא את עצמו. אבל לשנוא את עצמך לא נותן תמריץ לעשות כביסה. כשיש לך קבלה וחמלה, אתה מבין שכל עוד יש לך מה ללבוש זה בסדר גם אם סל הכביסה עדיין מלא ואתה בפיגור בכביסות. הרי הרבה אנשים נמצאים בסופו של דבר בפיגור של כביסות. זה בור בלי תחתית".

אנשים המציאו לא מעט שיטות, למשל לנקות קצת בכל יום, או שטח קטן אחר בכל יום. זה לא גורר התמכרות לניקיון?

"שיטות כמו שיטת 10 הדקות טובה בשביל אנשים מסוימים, אבל לא בשבילי. אני תמיד אומרת שלא צריך להתחייב לדברים גדולים, כי ביום הראשון שבו לא תעשה את זה - תרגיש לא בסדר. זה בסדר ליצור הרגלים, אבל אולי להתחיל מרשימה קטנה שאותה צריך לעשות בכל יום, מתוך ידיעה שגם אם לא עשית את כל הדברים ברשימה זה לא נורא. שאם לא טיאטאת את הבית את יכולה רק לעשות את הקטע הזה במטבח, וזה פונקציונלי כי המטבח יהיה שמיש. שאם אין לך היום 10 דקות, תסדרי משהו במשך דקה, וזה יהיה נהדר".

ההבנה שאני אדם מבולגן לא מתנגשת, למעשה, בצורך לנקות כל הזמן?

"אני לא חושבת כך. כשאני אומרת שזה בסדר להיות מבולגן, האדם המבולגן מבין שהוא לא אדם רע. המטרה שלי היא שהקורא יצליח לארגן את הדברים שלו בצורה פונקציונלית, ויבין שלכל אחד מגיע שיהיה לו נעים בבית שלו, בכל דרך שתעבוד עבורו.

"אז לחלק מהאנשים זה מתאים, ולחלק לא. יש אנשים שהם כל כך טובים בניקיון, והם מנקים כל היום, אבל אז הם לא נחים ולא נהנים מהבית. אז איפה החלק הפונקציונלי? כל אחד אוהב בית נקי, אבל יש פרקים בחיינו שאנחנו מסוגלים להגיע רק לניקיון הבסיסי, כשזה צריך להיות סניטרי ובטוח. הנראות של הבית שלך לא עושה אותך הורה טוב יותר או אזרח טוב יותר. זו לא השתקפות של האדם שאתה.

מתוך הספר, על החפצים שמצטברים ב"שקיות לתרומה" בבית: "דמיינו את עיניי מיישירות אליכם מבט, קחו נשימה עמוקה ותקשיבו: זה בסדר, חברים, תזרקו. אני לא נגד תרומות, אני פשוט בעד ראייה מציאותית ונגישה. המשימה שלנו היום היא לחזור לתפקוד"

"המוטו שלי הוא שהבית נמצא כדי לאפשר לך לחיות - גם כשלא הכל מתוקתק לפי הספר. אצלי לא צריך לתקתק. יש כלים נקיים לאכול בהם, יש בגדים נקיים ללבוש, יש שטח נקי לשחק בו עם הילדים או לעשות ספורט, אז הבית מאורגן באופן יחסי, ההרגשה טובה והכל בסדר. וזה ימשיך להיות בסדר גם כשייוולד תינוק חדש ולא יהיה כוח לעשות כלום, או כשהילד יהיה חולה, או כשתעברי משהו בעבודה ולא תמיד יבוא לך לתקתק את הבית.

"השאלה העיקרית שאני תמיד שואלת היא: האם זה עובד בשבילך? אם אתה אוהב בית נקי בטירוף ואוהב לנקות ויש לך הזמן והכוחות לזה - זה מעולה. אבל אם אין לך הכוחות ואתה לא נהנה מהתוצאה, אולי לא נחוץ להבריק את הבית בכל יום".

קיי־סי כלל לא חשבה שהספר יהפוך ללהיט. את המהדורה הראשונה, היא מספרת בחיוך מבויש, הוציאה במימון עצמי. "לא ידעתי שזה יתפוס חזק כל כך, אבל התגובות מדהימות. הרי גם את הספר כתבתי לא כמדריך מדויק, אלא נתתי בו רעיונות שכל אחד יכול למצוא בו מה עובד בשבילו. וזה באמת מה שאני מאמינה בו".

תמיד יהיו גרביים ושרוך

"ניקיון הוא משימה מתמשכת שמורכבת ממאות מיומנויות קטנות, שיש לבצע בכל יום בתזמון ובאופן הנכון כדי להמשיך בענייני החיים", כותבת קיי־סי, והיא לא טועה. זר לא יבין כמה מחשבה מתבזבזת על העיתוי שצריך להפעיל מכונת כביסה, כך שתסיים בזמן להספיק להעביר למייבש, או לתלות את חלקה במתלה שבחוץ, שעליו תלויים עוד בגדים מהכביסה הקודמת, ואפילו מזו שלפניה.

כביסה, בגדול, היא חור שחור שבולע אליו משאבים אינסופיים. ללבוש, לכבס, לקפל, לתלות, וחוזר חלילה. זה טקס מייאש. אצלנו, למשל, הילדים זורקים לפעמים בגד לכביסה אחרי שהוא סתם נח על הרצפה ושכחו ללבוש אותו. סל הכביסה לעולם לא ריק, וגם כשהוא כמעט מתרוקן תמיד יהיו בו גרביים ושרוך של חלוק מגבת.

פרק שלם בספר מוקדש לכביסה. קיי־סי מעלה תהיות כמו האם באמת חייבים לקפל את כל הכביסה? והאם חייבים לסדר אותה בארונות? הפתרונות שהיא מציעה פשוטים מאוד: לכבס ביום קבוע ולא כשהסל מתמלא. כך לא מרגישים רע כשהסל מלא. הוא תמיד מלא, ותמיד יהיה יום בשבוע שהוא יום כביסה.

"כל אחד אוהב בית נקי, אבל יש פרקים בחיינו שבהם אנחנו מסוגלים להגיע רק לניקיון הבסיסי, כשזה צריך להיות סניטרי ובטוח. הנראות של הבית שלך לא עושה אותך הורה טוב יותר או אזרח טוב יותר. זו לא השתקפות של האדם שאתה"

הארונות בחדרים, לשיטתה, מיותרים. ארון גדול בחדר הכביסה, אם יש לכם כזה כמובן, יפתור את בעיית ההתרוצצות בין החדרים כדי להניח לכל אחד מבני הבית כביסה נקייה בארון שלו. כך גם צמצום מלתחה, כיבוס מספר פריטים שיספיק לשבוע (המון) והכנסת הבגדים שלא באמת מלוכלכים, אבל גם לא באמת נקיים, בחזרה לארון.

"אין סיבה לשנות את פתרון הכיסא אם הוא עובד לכם", טוענת קיי־סי בהתייחסה לכיסא הזה בחדר השינה, שרבים פשוט פורשים עליו בגדים לאוורור. "אבל בראייה פרקטית, אפשר להכניס אותם בחזרה לארון. כך שלבגדים יש שני מקומות - ארון או סל הכביסה".

לקיי־סי יש שתי בנות קטנות - לנו יש ארבעה ילדים, מהם שניים בתחילת גיל ההתבגרות. כמויות הכביסה שהם מייצרים אינסופיות. אני רואה את זה בקיפול, כשהערימה שלי ושל אהובי קטנה מאוד ביחס לזו של הילדים. פעם מישהי לימדה אותי שכביסה זה חיים, ומאז אני לא מתלוננת על כמויות הכביסה בבית.

קשקוש. אני מתלוננת הרבה, אבל אני יודעת שזה אחלה שיש לנו בגדים, ואחלה שיש מי שילבש אותם, ומגיע לכולנו בגדים נקיים וסל לא מלא. הפתרון העיקרי שאימצתי לעצמי הוא שלאחרונה מי שלובשים את הבגדים בבית, מלבד אהובי ומלבדי, גם נכנסו לתורנות קיפולי כביסה. קיי־סי קוראת לזה מיקור־חוץ, אני קוראת לזה "אתם חלק מהבית". כך או כך, הצלחנו להתייעל.

בעניין שטיפת הכלים עוד יש מקום לשיפור. זה אולי יהיה הלם, אבל לנו אין מדיח, אז כלים בכיור הם דבר שבשגרה. סימן שחיים פה. לא מעט פעמים מצאתי את עצמי שוטפת את כל הכלים בכיור בשעה מוקדמת מדי בבוקר, כדי שאוכל לשתות את הקפה בספל שאני אוהבת. אגב, לרוב מי שאחראי על הכלים הוא זה שאחראי על הבישול. ובבית שלנו זו לא אני. אבל כל אחד מאיתנו תופס סקוץ' גם בלי שהאחר מבקש. זה פשוט נראה לנו הגיוני שכשיש כלים בכיור צריך לשטוף אותם כדי שיהיה לכולנו נעים.

קיי־סי מציעה למי ששוטף כלים ידנית לארגן את הכלים בכיור לפני השטיפה, ולשטוף אותם לפי סוג, כך שבכל פעם שסיימנו סוג מסוים של כלים נוכל לנוח. לבעלי מדיח הכלים היא גם מציעה להניח מתקן לייבוש כלים שבו יהיה אפשר לשים את הכלים המלוכלכים בזמן שהמדיח עובד, ואז לא להיות תלויים בריקון המדיח.

בהיעדר מכונת קסם כזו, הכלים הם מוטיב מרכזי מאוד בבית. בעצתה של קיי־סי אני הולכת על גישת "נדיבות כלפי עצמי העתידי". כך שלאחרונה בשעות הערב אני נעמדת לשטוף את הכלים (או מעמידה את אחד הילדים, בשיטת מיקור־החוץ). זה לא שיש לי באמת כוח לשטוף. זה לא שבבוקר הכיור יישאר מסודר. הרי צריך לחתוך, לכרוך ולהכין הרבה קפה עם כל הכפיות שיש במגירה. אבל משפט אחד אני משננת בראש: "מגיע לנו לקום ולראות כיור נקי".

זו גם הסיבה שאני מסדרת את החדר והסלון לפני שיוצאים מהבית. כי מגיע לנו לחזור לבית מסודר, ולא כזה שצריך לסדר ברגע שנכנסים. לא משנה שרגע אחרי המשחקים כבר יפוזרו בסלון.

הכאוס שעל הרצפה

אחד הדברים המרכזיים שמשפיעים מאוד על הבית הוא הסדר. להניח חפצים בדיוק במקום, לפנות רגע אחרי, לא לעבור ממשימה למשימה כשהתוצרים מפוזרים ברחבי הבית. הכללים האלה עובדים דווקא יופי כשמדובר בסלון. אבל בחדר הילדות - פחות.

לחלל הזה, המבולגן, נכנסת שיטת חמשת הדברים. ההיגיון פשוט: בכל חדר מבולגן יש חמישה מוקדים: אשפה, כלים מלוכלכים, כביסה, חפצים שלא מונחים במקום וחפצים שאין להם מקום. חמישה דברים שהופכים את המילה בלאגן לכזו שאפשר לפרק אותה ולסדר מחדש.

בעצתה של קיי־סי אני הולכת על גישת "נדיבות כלפי עצמי העתידי", ובערבים אני שוטפת את הכלים (או מעמידה את אחד הילדים, בשיטת מיקור־חוץ). זה לא שיש לי באמת כוח לשטוף, אבל משפט אחד שלה רץ לי בראש: "מגיע לנו לקום ולראות כיור נקי"

לפי שיטת קיי־סי, צריך לאסוף את האשפה ולשים בשקית, אבל עדיין לא לגשת לזרוק את השקית בפח. בשלב השני צריך לאסוף את הכלים המלוכלכים, להניח אותם בכיור ולא להדיח. גם זה יחכה, כי אנחנו מתמקדים עכשיו בסידור החדר.

את ההמשך כבר אפשר להבין לבד. הבגדים המלוכלכים או הספק־מלוכלכים נזרקים לסל הכביסה, הפיצ'פקעס שיש להם מקום מאורגנים בפינה אחת, ובפינה אחרת - אלו שאין להם מקום. "עכשיו יש לכם ערימת דברים שאין להם מקום ייעודי. כעת יהיה קל יותר, לאחר שהחלל פנוי, להתמודד עם הקטגוריה הזו".

אני מסתכלת על החדר של הילדות. חדר חמוד עם קיר תכלת ומיטת קומתיים מעוצבת, שהבנות מילאו במדבקות של פיות, חתולים חמודים ונסיכות. על הרצפה כאוס קטן שדורש טיפול מאסיבי. בהתאם להגדרות, האשפה הולכת לשקית, כפית אחת שנשכחה שם חוזרת לכיור, והבגדים לסל הכביסה. די בטוח שיש שם גם בגדים שכבר לא עולים אפילו על הקטנה, אבל גם עם זה נתמודד בהמשך. שלושת השלבים הראשונים באמת מקטלגים את הבלאגן, והחדר מתחיל לקבל צורה.

אבל האתגר העיקרי הוא החפצים. יש כאן נעליים שחלקן כבר לא עולות עליהן, חלקי פליימוביל שהתפזרו מפה לשם, משחקי קופסה שכבר הרבה זמן צריכים לעבור הלאה. אני מניחה את כולם בערימת ה"חפצים שאין להם מקום", אבל בצורה מסודרת. בפינה, שעדיין עמוסה ולא מאורגנת. ביום אחר, בתקווה, אגיע גם למיין אותה.

השלב הבא, ואולי הקריטי מבחינתי, הוא מה עושים בחפצים שאין לנו מה לעשות בהם. אני מחפשת את הפרק הרלוונטי בספר, ומתמגנטת.

"תקשיבו טוב", נפתח הפרק העוסק בתרומות בספר, אולי הפרק שעלי השפיע הכי הרבה. "דמיינו את כפות ידיי חופנות את פניכם ואת עיניי מיישירות אליכם מבט. קחו נשימה עמוקה, ותקשיבו למה שאני אומרת. 'זה בסדר, חברים, תזרקו את זה'".

אני קוראת את המשפט ומסתכלת על שקית גדולה עם בגדים שהבן שלי הוציא מהארון. היא פה כבר חודשיים, מחכה להיתרם. לצידה, אחר כבוד, מונח התיק של הגדולה מכיתה א'. היא כבר בכיתה ד'. רצתה חדש ברגע האחרון, ממש ביום האחרון של אוגוסט, כשהעמותות שאספו תיקים כבר היו מסודרות. גם הקטנה, שהחלה את צעדיה הראשונים בלימודים. בצד נמצאת שקית גדולה עם בלוני "יום הולדת שמח" שהאוויר מסרב לצאת מהם. ניפחנו אותם בשביל בת ה־4. היא חגגה בסוף יולי, ועכשיו ספטמבר.

אני מסתכלת על הערימה וממש מדמיינת את קיי־סי תופסת אותי ומנערת את ראשי - תזרקי את זה. "אני לא נגד תרומות, אני פשוט בעד ראייה מציאותית ונגישה. המשימה שלנו היום היא לחזור לתפקוד", היא מסבירה. חשוב להיות אקולוגיים, חשוב לתרום לזולת, אבל גם חשוב לשמור על הבריאות הנפשית שלנו, וכרגע השקיות האלה שתקועות בחדר לא תורמות לאף אחד.
ואז המילים מהדהדות בראשי: "תזרקו את זה".

אני מסמסת למטפלת שאני מכירה מפנימייה בעיר. אני נוהגת להעביר לידיה בגדים בכל פעם שמישהו בבית מפנה דברים מהארון. "תודה רבה, אבל כרגע יש לנו כבר מספיק בגדים וגם תיקים", היא עונה בנעימות. תחושת החרדה שלי מתחילה לגדול, ואני שולחת הודעה בקבוצה השכונתית עם סמיילי: "למסירה למי שעוד לא התארגן לבית הספר, או שחוגג יום הולדת". בתגובות - צרצרים.
עדיין יש לי שקית גדולה עם בגדים, טובים מאוד, ותיק בית ספר, טוב מאוד, שאני מאוד לא צריכה בבית, ובלונים שאף אחד לא צריך. אני קוראת שוב את המילים "תזרקו את זה". הן צורמות וכואבות לי. אני לוקחת אוויר ומעבירה את הציוד לרכב.

סביר מאוד להניח שהשקית הזו תשב שם עד שאמצא למי לתת אותה. סביר שאחרי חודשיים ברכב אניח אותה במרכז תרומות בעיר. פעם היתה להם תיבה כזו, להשארת ביגוד. היום מבקשים להשאיר בשעות הפתיחה, מה שמסרבל את התרומה.

"אינכם יכולים להציל את יערות הגשם כשאתם בדיכאון", ממשיכה קיי־סי, אבל הרצון למחזר ולהיות ירוקים וטובים חזק מאיתנו. רק השבוע, כשכלו כל הקיצים, זרקתי שתי שקיות ענקיות של קרטוני ביצים שהנחתי במרפסת כדי לעשות יצירות עם הילדות (עשינו. לא מעט. אבל גם נשארו. לא מעט).

יש אצלי חפצים שממש צריך לזרוק אותם, ואני יודעת שהחצי השני שלי כבר יטפל בהם. תודה לאל, יש לי בעל פונקציונלי. פעם הנחתי במרפסת קורקינט ישן ומפורק של הילדים. השלדה בצד אחד, ובצד השני הגלגל שהתפרק ונמצא בפארק, ולידו הברגים שאותם מצאנו לצד הגלגל שעף. מסוג הדברים שאם לא תתקן עכשיו - הם יחכו שבועות ולעיתים חודשים.

ביקשתי ממנו שאם בתוך שבוע לא נגיע לטפל בקורקינט, שיעלים אותו. כמו במאפיה, בלי לשאול שאלות. עבר שבוע, קניתי חדש, ועד היום אני לא יודעת מה עלה בגורל הישן. רק יודעת שבמרפסת הוא כבר לא נמצא.

"לא לשמוט כדורי זכוכית"

בכל הבלאגן של החיים יש מי שהניקיון מכתיב את אורח חייו, ויש מי שחיה - ועל הדרך מנקה. קיי־סי ממליצה לזהות מהם כדורי הזכוכית שלנו. אלו שאם ייפלו בג'אגלינג של החיים הם יתנפצו לרסיסים ויגרמו לנו להפיל גם את כדורי הפלסטיק.

"תזונה, טיפול בילדים ובחיות המחמד, נטילת התרופות שלכם ודאגה לבריאות הנפש שלכם - הם כולם דוגמאות של כדורי הזכוכית. להפלתם עלולות להיות השלכות הרסניות, ויש להניח שהן יגרמו לכם להפיל את כל שאר הכדורים. מיחזור, טבעונות וקניות הם כדורי הפלסטיק שלכם. אולי אלה דברים חשובים, אך הם לא ירסקו את חייכם אם תשמטו אותם".

כל אחד יכול לבחור לעצמו מהם כדורי הפלסטיק שלו ומהם כדורי הזכוכית. רק צריך לזכור שאם כדור זכוכית מתנפץ, מישהו חייב לנקות את כל הבלאגן, ובשביל לטאטא צריך תורה שלמה.

batchene@gmail.com