ב־18 בספטמבר 1953 הודיע שגריר ישראל באו"ם, אבא אבן, ש"היום העברתי למשרד החוץ האמריקאי בקשה לתיאום פגישה עם מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס".
הפנייה נעשתה בעקבות הצבעה שנערכה יום קודם לכן בעצרת האו"ם, על המדינה שתשמש סגנית נשיאות העצרת, שבמהלכה התעלמה ארה"ב מישראל, אשר הציגה את מועמדותה - ותחת זאת בחרה במפתיע לתמוך דווקא בנציג פקיסטן.
"יחסינו עם אמריקה תקינים אך קרירים", אמר השגריר אבן לשר החוץ, משה שרת, שהגיע באותו הזמן לניו יורק, לכבוד ההצבעה החשובה באו"ם.
ואמנם כחודשיים קודם לכן, כשקופת אוצר המדינה עמדה על פי תהום, לא רק שאמריקה סירבה להיענות לבקשה דחופה מישראל לקבלת הלוואה של 70 מיליון דולרים, אלא שגם מזכיר האוצר האמריקני, ג'ורג' המפרי, סירב להיענות לפנייתו של שר האוצר, לוי אשכול, שביקש לברר את העילה לסירוב.
נוסף על כך, ימים אחדים אחרי ההצבעה באו"ם היתה אמורה להיפתח בירושלים תערוכה בינלאומית ראשונה (ראו ידיעה נפרדת) בהשתתפות עשרות מדינות, אך ארה"ב הודיעה שהיא "תחרים את טקס הפתיחה, שכן מעמדה הבינלאומי של ירושלים טרם נקבע".
מזכיר המדינה דאלס מונה לתפקידו בינואר 1953 בידי דווייט אייזנהאואר, שנבחר לנשיאות ארה"ב ונכנס באותו זמן לתפקידו. הנשיא אייזנהאואר, כמו מזכיר המדינה דאלס, לא היה מאוהדיה של ישראל, ועם תחילת כהונתו חל מפנה לרעה ביחסה של ארה"ב למדינה העברית, כשאת הטון בממשל נתנה קבוצה של אנשי מחלקת המדינה שכונו "הערביסטים", ובהם היה הנרי ביירוד, ידיד קרוב של שליט מצרים באותם ימים, גמאל עבד אל־נאצר.
ביירוד הרבה לתקוף את ישראל כמעט בכל נושא ודחף באופן נמרץ למכירת נשק אמריקני למצרים, בעוד ארה"ב נמנעה לחלוטין, עד אמצע שנות ה־60, מלמכור לישראל ציוד צבאי כלשהו - אפילו לא שרוכים לנעליים צבאיות.
מרגש: גילויים ארכיאולוגיים ב"שממת הנגב"
נלסון גליק היה יהודי אמריקני שנולד בשנת 1900 באוהיו, וכבר בגיל 26 קיבל תואר ד"ר לארכיאולוגיה. בשנות ה־40, כשהיה כבר ארכיאולוג ותיק, קיבל גליק הצעה מארגון הביון והמודיעין האמריקני לשמש נציגו בפלשתינה־א"י ולשלב עבודת ריגול עם ארכיאולוגיה.
הנגב באותו זמן היה מרחב שומם כמעט לחלוטין. בשנים 1953-1952 ארגן גליק שתי משלחות סקר גדולות של חוקרים וארכיאולוגים, שהגיעו מארה"ב לישראל במגמה לאתר ולמפות אתרים ארכיאולוגיים בלב הנגב. המשלחות בדקו בכל שנה כ־110 נקודות, וב־19 בספטמבר 1953, בתום שנת הסקר השנייה, כינסו גליק וצוותו מסיבת עיתונאים ש"בה יימסרו" - כך צוין בהזמנה - "נתונים סנסציוניים".
באירוע, שנערך במלון המלך דוד בירושלים, התברר שהמשלחות איתרו בעשרות נקודות באזורי הישימון בנגב חרסים רבים שתוארכו לאלף השלישי לפני הספירה. עד אז התגלו בארץ ישראל חרסים מהתקופה המדוברת רק באזורים שבהם היתה התיישבות צפופה בעת העתיקה, בין באר שבע לשפלת החוף, וכן בעמק יזרעאל ובעמק הירדן.
"אלו גילויים מדהימים, שכן ידוע למדע הארכיאולוגיה עד כה רק על יישובים נבטיים שהוקמו בנגב כחלק מדרך הבשמים, בתקופת הממלכה הנבטית שנמשכה כ־275 שנים - מ־170 לפני הספירה עד 105 לספירה", הסביר גליק באירוע. הוא הוסיף ש"איתור עדויות חותכות להימצאותם של יישובים במקומות שכוחי אל בנגב כ־2,700 שנים קודם לכן מצריך אותנו לבצע הערכה מחדש בנוגע להיסטוריה של מדבר הנגב".
ואמנם, מחקרים נוספים שבוצעו בנגב, הן על ידי צוותו של גליק והן על ידי אחרים, פתרו את התעלומה, כשהתבררה היכולת החקלאית המופלאה של המתיישבים הקדומים במרחב - אלפי שנים לפני תקופת המקרא. הללו השכילו לפתח שיטות לאיסוף ולאגירה של מי שיטפונות בנחלים, באזור שחון גשם, ולהובלה שלהם באמצעות טרסות ורשת תעלות אל השטחים החקלאיים, שהניבו יבולים משגשגים.
תערוכה בינלאומית בירושלים
ביום שלישי, 22 בספטמבר 1953, נפתחה במרכז הקונגרסים הבינלאומי בנייני האומה שבירושלים תערוכת "אקספו ירושלים 1953", בסימן "כיבוש השממה".
היתה זו הפעם הראשונה שבה מדינת ישראל זכתה לארח תערוכה בינלאומית, וזאת לאחר ויכוחים רבים שהתנהלו בין המוסדות. האחד טען ש"ארגון תערוכה גדולה שכזאת גדול עלינו", בעוד האחר התעקש ש"לא אלמן ישראל וכבר עשינו דברים גדולים בעבר". ואכן התערוכה היתה להצלחה ומשכה אליה יותר מ־600 אלף מבקרים.
מחו"ל נרשמו לתערוכה לא פחות מ־300 חברות, עסקים ויצרנים מ־13 מדינות, ולארץ הגיעו מאות משלוחים של ציוד ואמצעי תצוגה, שהורכבו ומוקמו בביתנים הרבים שנבנו ברחבת התערוכה - שהשתרעה על פני שטח של יותר מ־10,000 מ"ר.
הביתן הגדול ביותר בתערוכה, בשטח 2,200 מ"ר, היה של ישראל, ובו התארחו 175 עסקים מקומיים שונים, שהתמקמו בביתנים לפי נושאים: התיישבות, ירושלים, תעשייה, מוסדות פיתוח, הסתדרות, תוצרת הארץ ועוד. לצד אלה עמדו ביתנים שייצגו את הממשלה, הסוכנות וקק"ל, והציגו את "הישגי מפעל כיבוש השממה הישראלי".
מבחר הביתנים והתצוגות היה גדול: בביתן האמריקני הוקם סכר שהדגים יצירת חשמל באמצעות ניצול הפרשי גובה; מכונת דפוס גדולה פלטה גיליונות של ספר התנ"ך, שנחטפו מייד על ידי המבקרים למזכרת; חברת "של" האנגלית־הולנדית הציגה את מסלול הנפט, מהקידוח ועד המילוי של מכל הדלק במכונית; שבדיה הציגה את תעשיית העץ הגדולה שלה; וחברות רבות מחו"ל הציגו ציוד רב, ממעליות הידראוליות ועד משאבות, מדחסים גדולים, מכוניות דיזל ואפילו מטוסים קלים.
"הטלוויזיה תיעלם ולא תשפיע על הקולנוע"
ב־16 בספטמבר 1953, יומיים לפני יום כיפור, נערכה בתל אביב מסיבת קוקטייל רבת משתתפים שאורגנה לכבוד שניים ממנהליה הבכירים של פוקס המאה ה־20, שהיתה בשעתו מהחברות הגדולות באמריקה להפקה ולהפצה של סרטי קולנוע. השניים, נשיא החברה לאונרד דאף וסגנו אייב רקמיל (יהודי ששינה את שמו מירחמיאל), הגיעו לישראל במסגרת סיבוב עולמי שערכו בכמה ממדינות העולם שבהן היו ל"פוקס" נציגויות.
אחת הסיבות למסעם העולמי של השניים היתה קשורה בהתפתחות מואצת של הטלוויזיה באמריקה, שנרשמה מתחילת שנות ה־50, והחששות שהעלו נציגי החברה בעולם, ולפיהם הטלוויזיה תשתלט על תעשיית הקולנוע ותפחית את האטרקטיביות של ביקור בקולנוע ברחבי תבל.
הנשיא דאף, שסיפר לנוכחים כי התחיל את דרכו ב"פוקס" כמנקה משרדים, הרגיע את הנוכחים באומרו ש"לאחרונה סיימנו מחקר מקיף בהשתתפות כמה מחברות ההפקה וההפצה של סרטים, מהגדולות באמריקה, ואני שמח לבשר שעל פי התוצאות העניין של הציבור האמריקני בטלוויזיה הולך ופוחת, והוא עומד כיום על שליש מהציבור באמריקה בלבד שעדיין מתעניין בטלוויזיה, לעומת 44 אחוזים בשנה הקודמת".
דאף סיכם: "לא נתפלא אם בעתיד הקרוב תיעלם הטלוויזיה כליל מחיינו, שכן רוב הציבור יעדיף לצפות בסרט קולנוע בצבעים במקום בטלוויזיה בשחור־לבן, כשעלות מקלט טלוויזיה צבעונית, שחברת RCA טוענת שתתחיל לשווק בשנה הבאה, תהיה 1,000 דולרים (שווה ל־11,500 דולרים היום, ד"ס), והטלוויזיה תשקול לפחות 60 ק"ג".
לחברת "פוקס" היו אינטרסים בישראל מעבר להפצת סרטיה, שכן באותו הזמן, תקופת הצנע, סירב משרד האוצר להוצאת רווחים במטבע זר מישראל, והציע ל"פוקס" להשתמש ברווחי החברה המצטברים להקמת עסקים בבעלותה בישראל. החברה אכן עשתה כך והשקיעה בהקמתו של בית הקולנוע "תל אביב" הגדול והמפואר, אשר נחנך ב־1957.
הנעלמים / פריטים שהיו
לוח שנה
לוח השנה שימש כלי פרסומי; בחלקו העליון שובצה מודעה צבעונית של החברה או בית העסק, ובחלקו התחתון אוגדו יחדיו 52 דפים, אחד לכל שבוע, או 12 דפים, אחד לכל חודש. המהדרין היו מצטיידים בשנתון אישי קטן שנכנס לכיס החולצה (בתמונה), וששילב בין מידע על השנה שתבוא לבין נתונים ומידע רב ומגוון על חיי הקהילה שהיתה בגולה. שנתונים כאלה הודפסו עבור קהילות עולי לוב, פולין, הונגריה ועוד.
הצרכנייה / דברי מתיקה וקינוח
אפיפון
ממרח שוקולד שניסה בזמנו להתחרות בשוק שהיה די צפוף, ושבו התחרו חברת צ.ד עם ממרח שוקולד בשם "מן", עלית עם השוקולד למריחה שלה וחברת "השחר העולה" עם ממרח השוקולד שהיה האהוב ביותר על הציבור. "אפיפון" (מהמילה העברית אפיפית לוופֵל) היה שוקולד למריחה שכונה "צבאי" בשל טעמו הלא מעודן, אך יתרונו היה במחירו הנמוך יותר. המפעל ניסה אריזות שונות למשיכת עיני הלקוחות, אבל זה לא עזר ובתחילת שנות ה־80 נסגר.
לא מנומס: האופרה והבימה לפני פיצוץ
ב־1949 יצאו שחקני תיאטרון הבימה למסע הצגות בארה"ב, ובזמן שהותם שם הציגה האופרה הישראלית באולם שלהם. בשובה של הבימה התברר שהאופרה מסרבת להתפנות - מאבק לא מכובד שנמשך ארבע שנים והגיע לתגרות ידיים. באמצע ספטמבר 1953 הציבה הבימה לאופרה אולטימטום: "פנו את הבניין עד 22 בחודש, או שצוות שלנו יפנה אתכם בכוח הזרוע". העימות החזיתי נמנע ברגע האחרון, אחרי שעיריית תל אביב התחייבה להעמיד לרשות האופרה את "בניין קסם", מקום משכן הכנסת הראשונה על שפת ימה של תל אביב. בצילום: האופרה "הספר מסביליה", 1954
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו