עימכם הסליחה: הקשר בין חרטה, התנצלות, אשטון קוצ'ר ומילה קוניס

כמו בכל שנה בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, הסליחות מעסיקות אותנו. מאחת הפרשות שמסעירות את אמריקה, ההרשעה באינוס של השחקן המפורסם דני מסטרסון, עולה זווית שונה של הנושא המרתק. מילה קוניס ואשטון קוצ'ר, חבריו הקרובים זה שנים, החליטו להביע את תמיכתם בו וכתבו לשופט מכתבים המעידים על אופיו החיובי לפני ההחלטה על עונשו. המכתבים, כמובן, דלפו לתקשורת, והציבור יצא כנגדם במחאה על התמיכה בחבר שתקף נשים.

קוצ'ר וקוניס ערכו לייב באינסטגרם כדי להתנצל, שבו טענו שלא רצו לפגוע בקורבנות של מסטרסון, אלא לתת את נקודת המבט שלהם על הקשר איתו.

האם הם באמת התחרטו, או שזה היה צעד יחצני כדי להציל את המוניטין שלהם? השניים אמרו את כל המילים הנכונות כדי להכיר בטעותם, אבל ההתנצלות הגיעה רק לאחר חשיפת המכתב ולכן מעמידה את כוונותיהם בספק, כי התזמון מעיד על מידת האותנטיות. אבל אשטון ומילה אינם הראשונים; פעמים רבות אנו עדים להתנצלויות פומביות של אנשי ציבור ושל תאגידים שנובעות מההכרח לשמור על תדמית ציבורית חיובית.

אז מה הבעיה?

הטענה המרכזית נגד קוצ'ר וקוניס נוגעת במידת האותנטיות של ההתנצלות, אבל זו לא הבעיה היחידה. ההתנצלות הפומבית, במיוחד בלייב באינסטגרם, משטיחה שאלה רגישה ומורכבת - שאלת הנאמנות החברית כשהיא נוגדת את מידות המוסר. האם עלי לעמוד לצד חבר גם כשהוא פוגע באחרים? ומה יותר חשוב, נאמנות או צדק חברתי?

אני משערת שהם נבהלו מהזעם הכללי, מה שהוביל להתנצלות סופר־מהירה, שעלולה לעודד עוד יותר את הנטייה לערוך משפט שדה לאנשים מפורסמים.

מבלי להעמיק בפרטי האירוע, במקום להתמקד בסוגיה עצמה ולעורר שיח על סלחנות היתר של החברה כלפי עברייני מין מפורסמים ועשירים, כולם התעסקו בהתנצלות עצמה, בצבע הקיר שנשענו עליו, בהבעות פניהם, באיכות צילום הווידאו, וכמובן בפרטים העסיסיים של ההיסטוריה הרומנטית והאזכורים המיניים הפומביים של כל אחד מהם.

בעיניי, הדיון הכי חשוב התעורר בעקבות שליפת ראיונות מהעבר של מילה הצעירה והקטינה ושל קוצ'ר הצעיר והשוביניסט. טיפונת מעודד להיווכח שהראיונות האלו, שהתרחשו לפני פחות מ־20 שנה, לא היו עוברים היום.

התנצלות היא אמנם דרך להכיר בכאב שאולי גרמתי למישהו, בכוונה או לא בכוונה, וההכרה חשובה ועוזרת ליצור יחסים קרובים יותר, אבל האם התנצלות מחייבת גם תחושת חרטה?

ומה קורה כשאנחנו לא מאמינים בהתנצלות - האם עדיין כדאי להתנצל, "למען" הצד השני, גם אם היינו פועלים שוב בדיוק באותו אופן? האם התנצלות שמטרתה לשמור על אינטרס היא לגיטימית? והאם התנצלות שהיא רק מתן תוקף לרגשות הנפגע היא בעצם מניפולציה?

מתי אסור להתנצל?

לפעמים התנצלות יכולה לבוא על חשבון הערך העצמי או השלווה הנפשית של הצד המבקש סליחה - שנדרש להתנצל שלא מיוזמתו - שכן אם מישהו דורש ממני להתנצל, זה יכול להעיד על דינמיקה רעילה בינינו.

בשנות הנעורים היתה לי חברה שדרשה ממני באופן תדיר להתנצל בפניה על עניינים טריוויאליים, למשל על כך שהלכתי לשירותים באמצע מסיבה ולא ביררתי אם היא רוצה להצטרף, או שנסעתי לים עם חברה אחרת ולא הצעתי גם לה לבוא. בהתחלה התנצלתי כדי לא לעשות עניין, למרות שלא הרגשתי שיש לי באמת על מה לבקש את סליחתה, אבל גיליתי שככל שהתנצלתי יותר כך גם הבקשות הפכו לתדירות יותר.

עוד סיטואציה שבה התנצלות היא בעייתית בעיניי היא בקשרים עם דינמיקה לא בריאה או כאלה שיש בהם יחסי כוחות לא מאוזנים, כשדווקא הצד הפוגעני דורש התנצלויות באופן קבוע ומרשה לעצמו להשליך את האשמה על האחר.

הפסיכולוגית והסופרת ד"ר הרייט לרנר, שכתבה על הנושא בספרה "למה לא תתנצל?", גורסת שהתנצלות לא כנה או מאולצת מחרבת מערכות יחסים. במקרה שבו איננו מרגישים שעשינו טעות, אני מסכימה עם הפתרון שהיא מציעה: לנהל דיאלוג אמיתי להבנת נקודת המבט של הצד הפגוע, כי התנצלות שנאמרת רק כדי להימנע מעימות מייצרת מתח. אז אני מסכימה עם לרנר, אבל מזהירה את מי שרוצה להתעקש על דיאלוג ולהימנע מהתנצלות מזויפת. הצד השני עלול לפרש זאת כאי־לקיחת אחריות או כהתחמקות.

לא קל להתעקש, לא קל לטעון שאדם שטוען שנפגע בעצם משליך עליכם את האשמה שלו. אני ננזפת לא מעט על הרצון להיות לא חכמה ולחפש את הצדק, אבל אם גם אתם כאלה - אתם יודעים שאין לכם סיכוי לומר משהו שאינכם מתכוונים אליו.

לא בהתנשאות אני כותבת את זה, להפך. לפעמים אני מרגישה מטופשת בהתעקשות לרדת לשורש האמת. אני מוכנה לשוחח שעות כדי להימנע מהתנצלות לא כנה, אבל אני לגמרי מבינה למה רבים מעדיפים אחרת. בספר של לרנר היא מציעה לגלות אמפתיה לפגיעה של האחר, להקשיב לו גם כשאין לנו כוונה להתנצל ולומר: "אני מבין למה אתה מרגיש פגוע, בוא נדבר על זה".

התנצלות יתר

יש אנשים שמתנצלים יתר על המידה. גם אני הייתי כזו. הרגשתי אשמה מרובה על התנהגויות של אחרים. התנצלות יתר היא סימן שאנחנו לא שומרים על הגבולות שלנו, מנסים לרצות, או חוששים שלא יאהבו אותנו אם נעמוד על עמדתנו. ילדים שגדלו בסביבה שבה הרגישו שתמיד כועסים עליהם יתרגלו להתנצל כדרך לשרוד. התנצלות אמיתית וכנה תורמת לרווחה הנפשית, אבל התנצלות יתר מעידה על ערך עצמי שלילי.

חייבים לסלוח?

אחד הדברים המעודדים שלמדתי בתהליך שלי לסלוח לעצמי ולאנשים אחרים שפגעו בי, הוא להבין שסליחה היא תהליך ולא אירוע רגעי, שאם אני עדיין לא מרגישה שאני סולחת למישהו זה בסדר לקחת את הזמן, לסלוח בקצב שלי. מותר שיהיו התנהגויות או אירועים שלא נצליח למחול עליהם, שכן זה מעיד על כך שיש לנו גבולות פנימיים בריאים, שאנחנו יודעים לפעמים לתעדף את עצמנו על פני הקשר עם אדם כלשהו, אפילו בן משפחה.

בהזדמנות זו אני לא רוצה לבקש סליחה כללית מכל מי שפגעתי בו, כי סליחה אמיתית היא ספציפית, לא פומבית. כזו שמפרטת בדיוק את ההתנהגות שעליה אני מבקשת סליחה.

המדריך להתנצלות אותנטית

אל תמהרו להתעטף באמונה שאתם צדיקים. לפני שתחושו את עצמכם אלוהי המוסר, בדקו אם ההתנצלות שלכם אמיתית:

• גוף ראשון יחיד - "אני פגעתי" ולא "אתה נפגעת"

• התנצלות ספציפית - "סליחה שקראתי לך אגרסיבית" ולא "סליחה על האופן שבו דיברתי"

• בלי "אבל" - לקחת אחריות בלי תירוצים

• לא מספיקה חרטה על העבר - דרושה הצהרה מעשית כיצד תשתנה ההתנהגות בעתיד

• התנצלות אישית ולא פומבית - מול האדם שפגעת בו ולא במדיה או ברשתות החברתיות

• לא לכפות קבלת הסליחה - הבחירה לסלוח היא של הנפגע בלבד

איך להתנצל בלי להתנצל? המדריך המלא:

• דיבור מעורפל: "נעשו טעויות" ולא "אני טעיתי".

• מילת הקסם 'אבל': "מצטער שאת מרגישה כך, אבל…"

• שפה כללית: "מצטער אם מישהו נפגע מדבריי"

• התניית הפגיעה: "מצטער אם מישהו נפגע מדבריי"
• הטלת ספק בפגיעה: "יכול להיות שמישהו נפגע מדבריי"

• בניין נפעל ולא פעל: "אני מבין שהרגשות שלך נפגעו" ולא "אני מבין שפגעתי ברגשותיך".

• לשון רבים ולא יחיד: "כולנו עושים טעויות, כולנו פוגעים"

• סימטריה מזויפת: "שנינו פגענו, שנינו נפגענו"

• טשטוש העובדות: "לא זכרתי את זה ככה, אבל אני סומך על מה שאת אומרת"

• הומור פאסיב-אגרסיב: "לא עדכנו אותי שאני אמור להתנהג כמו מלאך"

• המשפט השנוא: "נסכים שלא להסכים"

• האשמת הנפגע ברגישות-יתר: "יש לך יכולת להתרגש מדברים קטנים שאחרים לא שמים-לב אליהם"

• ריכוז עצמי: "זה ממש קשה לי לדעת שנפגעת ממני"

• הצגת הפגיעה כסובייקטיבית: "עכשיו אני מבין שאת ספציפית נפגעת מדברים כאלו"

• רלטיביזם מוסרי: "תראי, אין רע ואין טוב, אבל אני מבין שלך זה לא נעים"

• הלם מהסיטואציה: "ואוו, ממש לא ציפיתי שתקחי את זה ככה"

• מחמאות מניפולטיביות: "הסלחנות שלך מדהימה בעיניי"

• מחמאות מקטינות: "את מאוד יפה כשאת כועסת"

• וואטאבאוטיזם: "כולם דיברו ורק ממני נפגעת? מה עם מה שאלי אמר לך?"

• התקרבנות: "את יודעת איזו תקופה עוברת עלי, מצטער שלא הייתי עסוק בך".

• התייחסות מבטלת: "בואי ניכנס לפרופורציות".

• שיטת 'את התחלת' : "זו היתה התגובה שלי להתנהגות שלך".

• האשמה בכפיות טובה: "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך, דווקא לזה את נתפסת?"

• האשמה בפנקסנות: "אני לא רושם כמוך כמו מילה שנאמרת, אבל את לא מפספת כלום, אז סליחה"

• האשמה בילדותיות: "אני אוהב את זה שיש בך את החלק הילדותי הזה שצריך שיתנצלו בפניו"

• האשמה בחוסר מודעות: "אולי את נפגעת כי קשה לך עם החלק הזה שבך?"

• האשמה ניו-אייג'ית: "שימי לב למסר מהיקום, אולי את מרגישה פגועה כי זה חלק שמבקש שינוי"

• מניפולציית הפוסל במומו: "אולי מה שמפריע לך זה בהתנהגות שלי זה מה שאת צריכה לשנות אצלך?"

• האדרה עצמית: "בדרך-כלל אני מקסים ומתחשב, לא? אז דווקא לזה את נתפסת?"

• לקרוא לפגיעה "כנות": "אני אמיתי, לא כולם יכולים להכיל את זה".

• האשמת הסיטואציה: "התקופה הזו מאתגרת לכולם , לא רק לי, אז נפלט לי"

• התייחסות לפגיעה בלשון עבר: "אני שמח שזה מאחורינו"

• להציג את העיסוק בפגיעה כפגם: "הגיע הזמן להתקדם ולא להתבוסס בעבר"