לא רבים מאלו שלקחו חלק במלחמת יום הכיפורים יכולים לספר שהשתתפו בקרבות כבר ביומה הראשון, בלמו את הסורים ברמת הגולן, המשיכו להבקעת המובלעת הסורית והגיעו למרחק של 40 ק"מ מדמשק - ואז ירדו דרומה, צלחו את תעלת סואץ ל"אפריקה" ועצרו 101 ק"מ מקהיר.
אנשי חטיבת המילואים 179 הם אלה שזחלי הטנקים שלהם - שוט קל לשריונאים שבכם - טעמו גם את אבני הבזלת של רמת הגולן וגם את חולות סיני. 50 שנים אחרי, כאשר שישה מאנשי החטיבה מספרים את סיפור המלחמה שלהם, נדמה כאילו הכל קרה אתמול.
אנחנו נפגשים בסמוך לצפת, ליד טנק הצנטוריון העומד באנדרטת חטיבה 37. יוסי עמיר (85) מקיבוץ מזרע, אברהם סלע (75) מגבעת אלה, גדי שטוקלמן (76) מקיבוץ כברי, יהודה וגמן (76) בן קיבוץ שדות ים המתגורר היום באור עקיבא, ישראל אריאלי (79) מקבוץ גניגר ולוי גבעון (80) מקיבוץ טירת צבי. גם כעת, החברים שלחמו יחד עדיין מתווכחים באיזו שעה בדיוק הגיע כל אחד לכפר הזה או לצומת ההוא. המלחמה חיה בהם והם בה.
"תרים מלגזות ותבוא"
סיפור המלחמה של החטיבה מתחיל למעשה בראש השנה, או אולי אפילו כמה חודשים קודם לכן. באוגוסט 1973 מונה אל"ם רן שריג למח"ט, כשסגנו היה סא"ל גדעון צימבל. ערב המלחמה כללה החטיבה שלושה גדודי טנקי שוט קל: גדוד 96 בפיקודו של ישראל לוין, גדוד 266 בפיקודו של עוזי מור וגדוד 278 בפיקודו של עמיר.
החטיבה היתה חטיבת הגיוס המהיר של פיקוד הצפון והשתייכה לאוגדה 210, בפיקודו של האלוף דן לנר. במקרה חירום היתה אמורה החטיבה לקבל עדיפות במובילי טנקים ובאוטובסים, כדי לזרז את התארגנותה. במסגרת זו הועבר גם ימ"ח החטיבה ממחנה כורדני שבאזור הקריות למחנה פילון שליד ראש פינה.
"כדי להיות מה שנקרא 'החטיבה המהירה', בנינו רשת של טלפונים שהרעיון שלה הוא ק' פלוס 18 שעות", מסביר עמיר. "התזה אומרת שאם מרגע הקריאה, בתוך 18 שעות החטיבה מזוודת, מחומשת ומגיעה לרמפות הייעודיות של כל גדוד ברמת הגולן, עשינו את שלנו.
"רצה הגורל והוכרז על תרגיל גיוס, שהיה מתוכנן בגרף האימונים של בחטיבה, ביום שני ה-1 באוקטובר 1973. מייד אחרי ראש השנה, שבוע לפני המלחמה. העסק דפק כמו שצריך, כולם התגייסו והגיעו. התרגולת אמרה ששני גדודים נשארים במחנה פילון וגדוד אחד יורד לשטח ליד קיבוץ מחניים.
"התכנסנו ביום שלישי, אלוף הפיקוד יצחק 'חקה' חופי בא לראות את הפלא והיה מבסוט, ואז הוא כינס אותנו, מפקדי החטיבה, וקצין המודיעין של הפיקוד חגי מן נתן סקירה שבה הסביר שבעצם ספר הסימנים נגמר. לפני יומיים, הוא אמר, הארטילריה הסורית הקרובה הורידה את רשתות ההסוואה.
"היה ברור לגמרי מה קורה ואמרנו לחקה 'קחו אותנו, אנחנו כבר פה'. חקה אמר לחגי 'תרים טלפון', ואנחנו סביב השולחן. על הקו בצד השני היה גנדי, וכשהוא וחקה דיברו זה היה כאילו גנדי מדבר עם איזה טירון.
"'מה אתה עושה?! יש החלטת ממשלה, תסלקו את כל האנשים!'", גנדי שאג, "'גם ככה לא היה צריך לקיים את התרגיל הזה. פתאום כולם נוסעים, רואים את כולם'. בלית ברירה חזרנו הביתה, שני גדודים ביום שלישי וגדוד אחד, של ישראל לוין שירד לשטח, נשאר עוד לילה ושוחרר גם הוא".
החבר'ה חזרו הביתה, לא מתארים לעצמם שבעוד ימים ספורים יעלו שוב על הסרבלים, הפעם לא כחלק מתרגיל.
בשבת, ה-6 באוקטובר 1973, החל צה"ל בגיוס מילואים שקט כבר בעשר בבוקר. "כבר ביום שישי, המח"ט רן השביע אותנו המג"דים לדבר איתו כל כמה שעות, כולל ביום הכיפורים", נזכר עמיר.
"כשהופעל הגיוס המהיר, גדעון צימבל הסמח"ט הגיע למחנה פילון ולמרבה התדהמה - אין טנקים. אחר כך התברר שאנשי חטיבה 7 לקחו אותם כדי להילחם. אתה יכול לתאר לעצמך איך זה מרגיש להגיע, רק כמה ימים אחרי תרגיל מוצלח, ולגלות שבעם אין לך כמעט כלום.
"אמרנו 'מה עושים?' נוסעים למחנה נפתלי, ליד צומת גולני. אבל גם שם כל הבונקרים היו נעולים. צלצלתי ליגאל מינצר מהקיבוץ שלי, שהיה אז מג"ד בצנחנים ועוד לא גויס. לקיבוץ שלנו היה מפעל בשם 'תעמל ואמרתי ליגאל 'תרים שתי מלגזות, לך לקואופרטיב תבור שנמצא ליד, תרים משאית ותעוף למחנה נפתלי. הוא הגיע עם עוד חבר, פרץ את הבונקרים ובעצם אפשר לנו למלא את הטנקים בתחמושת".
"הולך לחפש טנק"
הגדוד הראשון של החטיבה שהצטרף ללחימה, למעשה גדוד המילואים הראשון של צה"ל שלחם במלחמת יום הכיפורים, היה גדוד 266 בפיקודו של עוזי מור, שהטנקים שלו, שהיו בטיפולים, נשארו במחנה פילון.
"כשהגענו לפילון והתחלנו להצטייד, הבנו שאין מה לחכות לשיבוץ קרבי מסודר אלא יש לשבץ לפי מי שמגיע", נזכר יהודה וגמן, שהיה סמ"פ בגדוד. "הפלוגה הראשונה עם המג"ד עוזי יצאה לכיוון הרמה כבר בסביבות 8 וחצי בערב במוצאי שבת. למעשה, שמונה שעות בערך מפרוץ האש - טנקים של מילואים עלו לרמת הגולן. הם הגיעו לנפח בסביבות חצות הלילה. הכוח שבו אני הייתי, שמנה שתי פלוגות מאולתרות, יצא מהימ"ח בסביבות חצות והגיע לנפח באזור 2 וחצי לפנות בוקר.
"הפלוגה הראשונה קיבלה פקודה לחבור לצביקה גרינגולד, 'כוח צביקה' הידוע, על ציר הנפט. בדרך לחבירה הם נתקלו במארב סורי ובאש משלושה כיוונים, ממערב, ממזרח ומדרום־מזרח. המג"ד עוזי נפצע, איבד יד והתעוור, המ"פ אמנון שרון נלקח בשבי. נשארו שני טנקים שאיתם פינו את הנפגעים - וצביקה נשאר לבד".
מה עשתה הפלוגה שלך באותו זמן?
"פלוגה א', שאני בתוכה, התחילה להתקדם עם אור ראשון של יום ראשון לכיוון דרום. פגשנו אויב, בהתחלה קבוצת טנקים קטנה, ותוך כדי ניהול האש עולה עלינו מתקפה של דיביזיה סורית, שהיא בסופו של דבר זו שהגיעה לנפח.
"לא הצלחנו לעצור את המתקפה הזו. התחלנו ללכת אחורה ותוך כדי ניסינו לעצור את הסורים, כשטנקים שלנו נפגעים. בשלב מסוים, תוך כדי סיבוב, שני הזחלים של הטנק שלי - שאני מודה שלא מתחתי אותם - פשוט עפים.
"הסורים עולים עלי והסמג"ד, ברוך לנצ'נר, שיכול להיות שאני חייב לו את החיים שלי, ראה שאני מנסה לתקן את הטנק ולא מבין שהסורים עוד רגע עלינו. הוא נעמד לידי ואמר, 'וגמן, מה אתה עושה? הסורים תכף כאן, תעלה על הטנק שלי'. אני עולה עם הצוות והוא מסיע אותנו כמה מאות מטרים מערבה, מוריד אותנו וחוזר ללחימה, שבה הוא גם נהרג לאחר מכן.
"אנחנו התחלנו ללכת ברגל לכיוון נפח, על ציר הנפט, בלי קשר, בלי מפה ובלי כלום. הולכים לחפש טנק. זה הדבר היחיד שהיה לי בראש, למצוא טנק. הייתי אמור לשמוע פיצוצים, יריות, הרי היה שם קרב, אבל אני לא זוכר כלום מזה. אני זוכר יום סתווי נעים, עם שמש, ואני הולך לחפש טנק, מוצא וחוזר למלחמה.
"חשוב לי לומר שהסיפור הפרטי שלי הוא סיפור, בלי הגזמה, של מאות אנשי צוות ומפקדים במלחמת יום הכיפורים. זה החינוך, ככה גידלו אותנו".
"חנוכייה של טנקים סוריים"
בינתיים, במחנה נפתלי, אנשי חטיבה 179 התארגנו לתנועה צפונה, עדיין בלי להבין לחלוטין את מהות המלחמה שאליה הם נוסעים.
"בסביבות 2 לפנות בוקר הגדוד היה מכן לתנועה", מספר אריאלי, שכונה בקשר "זברה" והתחיל את המלחמה כמ"פ בגדוד 96.
"בדרך לרמה נסענו אחרי המפח"ט ופלוגת הסיור, בשדרה גדודית. המח"ט רן שריג, שנשאר בפילון, חיכה לנו בעלייה לרמת הגולן. הגענו לנהר הירדן בסביבות 5 בבוקר, אחרי נסיעה לילית דרך טבריה, שבה כל התושבים עמדו בחוץ בפיג'מות וזרקו עלינו סוכריות ואנחנו אמרנו להם שלום בצהלות קרב עם מורל גבוה. לא ידענו מה עומד לקרות.
ישראל אריאלי: "ניהלנו קרב שריון בשריון מול מאות טנקים סוריים. אם לא הייתי מדבר בקשר כל הזמן, לא היו לי היום שיניים מרוב שהן נקשו מפחד. הראש חושב על הפקודות, אתה עובד כמו מכונה"
"בירדן רן העביר לנו פקודה דחופה לנוע לרמה, כי 'אין אף דובר עברית ממזרח לציר הנפט'. כמו שאנחנו עוברים את צומת קצביה מזרחה, לכיוון חושניה, קיבלנו מכת אש רצינית מכוח סורי ושני טנקים שלנו נפגעו, טנק אחד קלות וטנק שני מושמד כולו, המט"ק נפצע קשה ושלושת אנשי הצוות נהרגו.
"מייד עצרנו והתחלנו להתנהל כמו שצריכים בהיתקלות. רצינו לאגף את הכוח הסורי, שעוד לא ראינו אותו. השעה היתה 7 בבוקר, השמש היתה לנו בעיניים והם ראו אותנו כל הדרך וחיכו לנו. עלינו לשטח גבוה מעל קצביה וראינו על השלוחה שמולנו שמונה טנקים סוריים שיורים לכיוון כוחותינו.
"הם היו בטווח של 400 מטר - ובמטח אש אחד השמדנו את כל השמונה וראינו ממש חנוכייה של טנקים בוערים. בהיתקלות הזו נפצע ישראל לוין המג"ד, ולימים סיפרו לנו אנשי הצוות שלו שלפני שפונה אמר להם 'חבר'ה, הייתי ילד בגטו, תעשו הכל כדי שלא נחזור לשואה'.
"כשגמרנו את הקרב הזה הסמג"ד, אבנר גולדשמידט מקיבוץ חולתה, חטף פגז ונהרג. ביום ראשון, בשעה 7 וחצי בבוקר, למעשה קיבלתי את הפיקוד על הגדוד".
נתקלתם מייד בעוד כוחות סוריים?
"אחרי השמדת חנוכיית הטנקים האלה, ראינו כוח של עשרות טנקים סוריים נעים על ציר המפלים ומתפרסים בכל השטח. קצת לאחר מכן הצטרפה אלינו פלוגה בפיקודו של יואב שמחוני, שהיתה קודם לכן בגדוד 278 ועברה אלינו, ולקראת צהריים קיבלנו פקודה לשלב בתוכנו גם את גדוד 134, גדוד הסיור האוגדתי של אוגדה 36. הם הגיעו ונפרסו מדרום לנו, לאורך הכביש.
"אני מעריך שהיינו קצת יותר מ־20 טנקים וניהלנו קרב שריון בשריון מול מאות טנקים סוריים. הקרב הזה היה מפחיד בצורה בלתי רגילה. אם לא הייתי נותן פקודות ומדבר בקשר כל הזמן, לא היו לי היום שיניים מרוב שהן נקשו מפחד. למזלך, הראש חושב על הפקודות ואתה עובד כמו מכונה".
"נכנסנו לגיא הריגה"
עוד לפני כן, גדוד 278 בפיקודו של עמיר יצא גם הוא ממחנה נפתלי ונע לכיוון גשר אריק.
"בגשר עצר אותנו ראש המטה של פיקוד צפון, אורי בר־און", נזכר עמיר. "הייתי רק עם שתי פלוגות, כי אחת נלקחה לכוח של המח"ט רן.
"מי שניהל את האש בשעות הקריטיות האלה היה קצין האג"ם של הפיקוד, אורי שמחוני. הוא היה בעל הבית ואמר לי בקשר, 'תפוס את מתחם אל על ואל תזוז מילימטר'. זה היה ביום ראשון, משהו כמו 8 בבוקר.
"נפרסנו באל על והמתנו, ובסביבות 9 בבוקר התחלנו לראות מה שאנחנו בשריון קוראים לו 'אבקים'. מתברר שהסורים היו ברמת מגשימים, ממש כלום מאיתנו. התפתח שם קרב מטומטם, מוזר, שלא כתוב בספרים ושאי אפשר לנצח בו. רמת הגולן של היום מטעה, הכל מלא עצים, נטוע, אז היא היתה פלטה ועומדות שתי פלוגות שלנו מול הסורים. אחרי לחימה עיקשת הצלחנו לעצור חלק מחטיבה 132 הסורית. באותה התכתשות השמדנו להם 20 טנקים ולנו נפגע טנק אחד, טנק מ"פ, שהנהג שלו נהרג".
ביום שלישי, 9 באוקטובר, התקבצו באזור חושניה כוחות סוריים רבים, שנסוגו במהלך ימי המלחמה הקודמים והתארגנו במתחם להגנה. בשעות הבוקר יצא גדוד 278 של עמיר להתקפה על המתחם הסורי.
על הקרבות הללו והפריצה למובלעת הסורית אחריהם מספר גדי שטוקלמן, קצין המבצעים של הגדוד ומי שהיה יחד עם עמיר על הטנק במשך כל המלחמה.
"עלינו ממערב למזרח לכיוון תל טליה, היכן שנמצא היום מושב קשת", הוא נזכר. "סביב 9 בבוקר עברנו את ציר הנפט, ולמעשה נכנסנו ללא יודעין לגיא ההריגה של המתחם הדיביזיוני הסורי בחושניה. ירו עלינו נ"ט, סאגר, טנקים ומקלעים, כשאני מתמרן את הטנק להתחמק.
"לגדוד נהרגו בקרב הזה שבעה לוחמים ונפגעו שמונה טנקים. נחלצנו לאחור ואחר הצהריים תקפנו שוב, ולפני התקיפה בוצעה הפצצה מדויקת של מטוסים שלנו. הסתערנו, כבשנו את לב המתחם והיתה שם מהומה גדולה. טנקים עם מנועים עובדים שצוותיהם ברחו.
יוסי עמיר: "הגדודים הסדירים של חטיבות 188 ו־7 היו הבלם הראשון. הם נתנו לעם ישראל את אותן חמש-שש שעות קריטיות, ואז אנחנו, עם כל מיני אלתורים וראש גדול, שיבשנו לסורים את כל היתר"
"ביום חמישי, 11 באוקטובר, ביצענו תנועת לילה של כ־17 ק"מ לעומק המערך הסורי ובימים שלאחר מכן המשכנו בקרבות שריון במובלעת, השמדנו שריון באזור כפר נאסג' ובתל מרעי והגענו למרחק של 40 ק"מ מדמשק. השתתפנו בהשמדת חטיבת שריון עיראקית וכבשנו את תל ענתר.
"ב־19 באוקטובר הגנו על תל ענתר מהתקפה משולבת של ירדנים וסורים. היינו ביחסי כוחות של 1:5 לטובתם, והם גם איגפו אותנו מדרום כך שהיינו חשופים בעמדות וגם על הקשקש מבחינת יחסי הכוחות. למזלנו, שתי פלוגות מ'כוח נתי', שהיה גדוד טנקים מאולתר שהוקם במהלך המלחמה מחיילים שחזרו מחוץ לישראל, בני ישיבות וחיילים לא משובצים, בלמו את האיגוף הדרומי בגבורה גדולה".
"להקדים את הסורים בשעה"
לא רחוק משם לחם אברהם סלע, מ"פ בגדוד 39, הגדוד השלישי של החטיבה הסדירה 188.
"אנחנו הצטרפנו לחטיבה 179 מייד בתום המלחמה", הוא מספר. "במלחמה עצמה עלינו לרמה כגדוד מילואים של 188, אבל למעשה היינו גדוד יתום מחטיבת אם. את רוב המלחמה העברנו תחת פיקודה של חטיבה 4. נקודת הפתיחה שלנו בשבת בלילה היתה עשרה טנקים, חוסר בתחמושת ובציוד, עומדים בשדרה במחנה נפתלי ומתחילים לנוע צפונה, לרמה.
"אני הייתי אחרון בשיירה, עם פלוגה ל' שמנתה כשישה טנקים. דהרנו על הכביש לכיוון גשר אריק וקיבלנו פקודה לנוע לכיוון מעלה גמלא, עדיין לא מרגישים מלחמה. תוך כדי נסיעה אנחנו מתחילים להבין את הקטסטרופה. חיילים שלנו יורדים מולנו על הציר, נסוגים, המומים.
"הפקודה שקיבלנו מיואב וספי המג"ד, שנהרג מאוחר יותר, ב־16 באוקטובר באזור כודנא וקיבל את עיטור העוז, היתה: 'כל מה שבא ממזרח - אויב'. הגענו בערך למקום שבו נמצאת היום הכניסה למושב כנף, שעוד לא היה קיים אז, ואז לפיתול האחרון לפני שאתה מתלבש על גב הרמה. יואב המג"ד נסע ראשון, ואני אחריו במרחקים גדולים.
"אמרתי לחבר'ה שלי לשמור על קו רכס, ואז אני מזהה שלוש אנטנות ולאט־לאט מתרומם צריח ואני רואה שלושה טנקים על הרכס מעלי. בלי לדווח, אמרתי לתותחן של 'היכון לירי'. זה היה טווח של עד 2,000 מטר, ירינו זרחן על הטנק האמצעי ויואב נכנס להיסטריה וצעק 'אתה יורה עלינו!'
"אמרתי לו 'יואב, מעל הראש שלך יש טנקים, הסורים מעליך'. ירינו, הטנקים הסוריים לא הספיקו לירות עלינו, והמשכנו בדהרה לתפוס את גב הרכס. עד לשלב הזה אף אחד מאיתנו לא נפגע. עלינו למעלה, לשלוחה שבין נחל דליות לאפיק של נחל כנף, שהיא שלוחה שאין בה ימינה או שמאלה. הסורים עלו מולנו ואני זוכר שאמרתי לפלוגה בקשר: 'חברים, אנחנו נלחמים על הבית'.
"יואב ניהל את הגדוד - מה זה גדוד, שליש גדוד - כמו שכתוב בספר. חיפוי, תנועה, דילוגים, תצפיות. עד הערב דפקנו משהו כמו 13 טנקים סוריים, בלי שאף אחד מאיתנו נפגע.
"בהמשך הלחימה בלם הגדוד את הסורים במעלה גמלא, בנקודה המערבית ביותר שאליה הם הגיעו ברמת הגולן. לחמנו שבועיים בתנועה מאזור צומת דליות וצפונה, השתתפנו בקרבות מול השריון הסורי בין ציר היישובים לציר המערכת צפונה ולקחנו חלק בכיבוש 'כיס חושניה' ובפריצה למובלעת.
אברהם סלע: "עלינו למעלה, לשלוחה שבין נחל דליות לאפיק של נחל כנף, שהיא שלוחה שאין בה ימינה או שמאלה. הסורים עלו מולנו ואמרתי לפלוגה בקשר: 'חברים, אנחנו נלחמים על הבית'"
"הגדוד השתתף בקרבות באום בוטנה, בתל מסחרה ובתל אל מל, מול החטיבה הירדנית. התייצבנו ביחד עם גדוד הצנחנים של אלישע שלם במזרעת קונטה וניהלנו קרבות התשה מול הסורים, כאשר פרברי דמשק במרחק של 35 ק"מ. לגדוד היו חמישה הרוגים במלחמה".
לדברי עמיר, "הגדודים הסדירים של חטיבות 188 ו־7 היו הבלם הראשון. הם נתנו לעם ישראל את אותן חמש-שש שעות קריטיות, ואז אנחנו, עם כל מיני אלתורים וראש גדול, שיבשנו לסורים את כל היתר. חטיבה 179, שהגיעה ראשונה לשלושת פתחי הצירים הקריטיים של אל על, של קצרין ושל קצביה, הצליחה להקדים את הסורים בשעה. לארגן מצב שבו סדר גודל של חטיבה נוסעת על שרשראות ומגיעה לפתחי הצירים באותן שבע-שמונה שעות, אחרי כל הבלאגן, זה סיפור החטיבה".
אריאלי: "חטיבה 179 היתה חטיבת המילואים הראשונה של צה"ל שבאה במגע עם הסורים. ברגע שהטנקים הסוריים פגשו את חטיבה 179, על שלושת גדודיה, הם לא התקדמו אפילו מטר אחד מערבה, לכיוון מדינת ישראל".
וגמן: "חשוב להדגיש גם את העובדה שאנשים הגדילו ראש. מט"ק, מ"מ, מג"ד, מח"ט. ליוסי עמיר יש בעיה עם התחמושת במחנה נפתלי? הוא מתקשר לקיבוץ ופותר את הבעיה לבד - זה הסיפור".
שטוקלמן: "המשמעות של מה שהוא אומר היא שהמלגזות של יוסי עמיר מקיבוץ מזרע למעשה הצילו את המדינה, לא פחות".
"המצרים אמרו 'מויה', מים"
ב־20 באוקטובר קיבלה החטיבה משימה חדשה, הפעם בחזית הדרום. "יומיים קודם, ביום חמישי, 18 באוקטובר, עוד ציינו את ערב שמחת תורה במחנה סער ברמת הגולן", נזכר לוי גבעון, סמ"פ פלוגת הסיור של הגדוד. "ביום שישי יצאתי הביתה לחופשה ראשונה בקיבוצי, טירת צבי. הגעתי מלוכלך ולא מגולח ואני זוכר שבאתי לראות את בתי, שהיתה אז בגן, והיא אמרה 'אבא תצא מפה עם ה'מהרוג' הזה'. היא התכוונה לרובה. אני לא מבין איך המילה הזו עלתה לילדה בת 3 בראש.
"בשבת הטלפון צלצל, כמו ביום הכיפורים, ושוב אף אחד לא הרים. אנחנו קיבוץ דתי. במוצאי השבת חזרתי למחנה סער, והש"ג נותן לי פתק מחגי שפר המ"פ שלנו, שהיה גם הוא מהקיבוץ שלי. הוא כתב 'אנחנו נוסעים לסיני ביחד עם 25 טנקים, אנחנו בקיבוץ'.
"עליתי על הג'יפ, חזרתי לקיבוץ וב־4 בבוקר יצאנו לרפיח ומשם לרפידים. שלחו אותנו להצטרף לחטיבה 252 ולתגבר את הכוחות בקרבות על סואץ.
"כשהגענו לרפידים קרא לי קצין שלישות ואמר לי ששמעון, אחיו של חגי המ"פ שלנו, נהרג במלחמה, אבל הוא אמר לחגי שאחיו נעדר. חגי ביקש מרן המח"ט ללכת לחפש את אחיו, כך שאני קיבלתי את הפיקוד על הפלוגה.
"התקדמנו לכיוון התעלה ועברנו אותה על גשר הגלילים ביום שני, קצת לפני 4 אחר הצהריים, אז היתה אמורה להיכנס לתוקפה הפסקת האש הראשונה. הנהג שלי אמר לי 'בוא נזדרז, תהיה פה אש חזקה', וממש כמה קילומטרים אחרי שעברנו הסתכלנו אחורה והמצרים הורידו על הגשר ארטילריה כבדה, ממש תופת.
"הצטרפנו לכוחות האוגדה ועקפנו את סואץ ממערב לדרום, כדי לנתק את סואץ מאפשרות של תגבורת ממערב, מכיוון קהיר. עשינו את המהלך הזה ביום שלישי אחר הצהריים ואלפי - לא אמרתי עשרות, לא מאות - אלפי מצרים מרימים ידיים וקוראים 'מויה, מויה', 'מים, מים'. אמרנו להם 'לכו מערבה', הם היו בלי שום רצון להילחם".
לוי גבעון: "עברנו את התעלה קצת לפני הפסקת האש הראשונה. הנהג אמר לי 'נזדרז, תהיה פה אש'. כמה קילומטרים אחרי שעברנו המצרים הורידו על הגשר ארטילריה כבדה, ממש תופת"
25 הטנקים של החטיבה, יחד עם המח"ט שריג והמג"ד הטרי אריאלי, חצו גם הם את גשר הגלילים ועברו ל"אפריקה". הם חברו לאוגדה 252 במאמצים לכתר את הארמייה המצרית השלישית. לאחר חציית תעלת סואץ, פנו דרומה וכבשו את שדה התעופה כברית.
ב־23 באוקטובר תקפה החטיבה מתחם מצרי, שבו היו בסיסי טילים, ובלילה המשיכה דרומה, יחד עם חטיבה 401 בפיקודו של דן שומרון, לימים הרמטכ"ל, לעבר עדביה. שתי החטיבות תקפו את נמלי עדביה ועתקה ממערב לסואץ. ב־24 באוקטובר חזרה החטיבה צפונה ועלתה על כביש סואץ־קהיר. טנקי החטיבה התקדמו עד הקילומטר ה־101 מקהיר, ובאותו יום נכנסה לתוקפה הפסקת האש. המלחמה - שבה איבדה חטיבה 179 שמונים וארבעה מלוחמיה - הסתיימה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו