בימים שבהם רבים מאמני ישראל נזהרים לקפוץ אל הקלחת הפוליטית - ואלו שמעיזים לעשות זאת נכווים כמעט מייד באש הרשתות החברתיות - אין פלא שהתגייסות האמנים המיידית במלחמת יום כיפור נראית לקוחה מעולם אחר. השירים שנוצרו במהירות תוך כדי המלחמה שיקפו את ההלם הכללי, במקביל לתחושה שחייבים להרים את המורל, ולעיתים, רחמנא ליצלן, להשמיע ביקורת.
"זה יום הדין, זה, זה יום הדין. אללה לא עוזר לכם, צה"ל שוב מכה בכם. יום אחד קיבלתם פור, באתם בהמוניכם. נא הביטו לאחור, אללה לא עוזר לכם. כשעסקנו בתפילה, חציתם את התעלה. כשעליתם שוב בהר לא חשבתם על מחר" - כך שרו גבי שושן ומוטי גלעדי בשיר "יום הדין", אחד מכמה וכמה שירים שהוקלטו תוך כדי ימי הקרבות.
בשיר ניתן לשמוע את חומרת המצב: יום הדין כאן, וגם - צריך לזרוע דה־מורליזציה לצבאות ערב (בעברית!), וברור שצה"ל שוב מכה בכם. יתרה מכך, השיר חושף את הצורך העמוק של זמרים וזמרות לקחת חלק במאמץ הלאומי להישרדות.
תוך כדי דיווח על הקרבות בתעלה נקלע שליח הרדיו להופעה של להקת החלונות הגבוהים, ששרה את "בשנה הבאה" של נורית הירש, אבל עם מילים אחרות, שהותאמו בחופזה לזמן ולמקום: "שביום הכיפור, אנחנו התפללנו - איך העזתם לפתוח באש? אז עזבנו את הצום, את התפילות הפסקנו, ואמרנו: אם אש - מעליש! עוד תהיו, עוד תהיו, עוד תהיו כפרה, כפרה לכל עם ישראל. למדבר הצהוב אנחנו שוב חזרנו, ונשוב כך בכם להלום. נשבעים להכות - חכו, עוד לא גמרנו, עד אשר תצעקו - אוי שלום".
הפרברים מגייסים את אלון וענת, ילדים קטנים, לשיר המזכיר ללוחמים על מה הם נלחמים: "יבורך לו טנק נועז, שקלע הוא כל פגז, חמישים קליעות לבול, זה עובר ממש כל גבול - מי מילל ומי פילל, יבורך כל ישראל".
קודשי ישראל מגויסים אף הם לקרב: "על מעוז שעמד מכותר, על טילים בשדותיו של הכפר, על בניי שאמרו אתם לא תעברו, אתם לא תעברו, כאן גולני גולני לוחם", שר משה הלל את מילות הנביא עמוס, שזרובבלה ששונקין התאימה לתקופה ויאיר מילר הלחין ב"על שלושה פשעי דמשק".
אפילו אריס סאן, היווני בעל אזרחות כבוד ישראלית, מקליט תוך כדי המלחמה המנון עידוד מיידי לעם וללוחמים: "אין עוד כוח בעולם, אין עוד כוח בעולם. שהכניע והלם ברוחו של זה העם, גם הפעם, גם הפעם יקבלו הם את מנתם אלף פעם".
כבר לא האופוריה ההיא
שירי המלחמה לא נדמו עם הפסקת האש, וכבר לאחריה הופיע אלבום עם מיטב השירים שהפכו לפסקול התקופה - "המלחמה האחרונה". אלא שבניגוד לתחושת הפלאות והנסים של מלחמת ששת הימים, כאן לא היה אפשר לטעות עד כמה שונה המציאות.
"בשם הטייסים אשר פרצו אל קרב זועם, ונצרבו באש טילים ואש נו"ן מ"ם. בשם הצנחנים שבין עופרת ועשן ראו אותך, כמו מלאך, מעל ראשם. אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה", שר יהורם גאון את מילותיו של חיים חפר ללחן של דובי זלצר.
הוד והדר הפאתוס של ששת הימים התחלפו בכאב הנוקאאוט של ימי המלחמה הראשונים, ובעיקר השכול הגדול. דבר אחד נותר ללא שינוי - החיילים הישראלים הם גיבורי השעה, גם אם הפרס על אומץ ליבם הוא לא הר הבית בידינו, אלא תענוגות יותר ארציים. "שמור עלי ואשמור לך", שרה ריקי גל בשם הנשים שנשארו מאחור, מסמנת לחיילים שיש לאן ובשביל מה לחזור הביתה.
גם שירי הנחמה מופיעים באלבום, ובראשם "לו יהי" (בהשראת "Let It Be"). באלבום מופיע הביצוע של חוה אלברשטיין, אך הביצוע האיקוני של השיר בימי המלחמה היה של הגשש החיוור. ברגע ישראלי מוזר והרואי כאחד, שלישיית המצחיקנים הלאומית נקראת לדגל תוך כדי המלחמה עצמה כדי לבדר ולשעשע, ומקליטה עם כותבת השירים הלאומית נעמי שמר שיר נחמה, שמתחיל בהשראה משיר של הביטלס ונגמר כתפילה ישראלית להיחלצות מהאופל וכתקווה לזריחת הכוכב ולשלווה לכל אלו שנאהב, כל שנבקש לו יהי.
"כשאתה חיוור מצער, מתחפר בשתיקתך, תן לי לדבר אליך וללכת בין צלליך, להיות איתך". בנחמה הזו נפתח "כמו צמח בר", האלבום שהכי מזוהה עם המלחמה ההיא, שיצא במארס 75'. את מילות השיר "אדבר איתך" כתבה רחל שפירא, הלחינה אלונה טוראל ושרה חוה אלברשטיין. 50 שנה אחרי המלחמה ההיא השיר שיצרו אימהות הנחמה נכון גם להיום, והוא המושמע ביותר של אלברשטיין בשירותי הסטרימינג של המאה ה־21.
היום זה נראה כמו אוסף להיטים: "כמו צמח בר", "את תלכי בשדה", "לכל איש יש שם", "חופים הם לפעמים", "ימי בנימינה", "פגישה לאין קץ". אף ששום שיר לא עוסק בצורה ישירה במלחמה, רוח הימים שאחריה שורה על האלבום כולו. זה מתחיל מהעטיפה שבה אלברשטיין מצולמת בצבעי ספיה חומים ועתיקים, ונמשך בהפקה המוזיקלית של מתי כספי, חנן יובל, משה וילנסקי וג'רארד מישל כהן. כולם חיפשו לזקק את צליל הנחמה מתוך השכול, להכיל ולהעלות ארוכה.
"'כמו צמח בר' היה תקליט של הזדככות, של רצון להפוך את התסכול, העלבון, האבל והכאב שעברו על כולנו אחרי מלחמת יום כיפור למשהו חיובי, לשינוי, לתקווה", כתבה אלברשטיין במלאת 40 שנה לאלבום. "היה בי צורך לנחם - לא לצעוק, לא להאשים. השירים בתקליט הזה מצאו אחד את השני כמו אנשים שמוצאים נשמות תאומות בתוך המון אדם. ואחר כך מצאו השירים את האנשים שהיו זקוקים להם באותו רגע נתון בחייהם".
לא במקרה ביקשה אלברשטיין את השינוי מאבל, עלבון וכאב למשהו חיובי. בעוד העולם הפוליטי־תקשורתי היה עסוק בוועדות ובהאשמות, אלברשטיין ביקשה הפוגה מההמולה. זמן לעבד את הטראומה, להבריא את הפצעים ובעיקר למצוא נחמה.
ב־75' יצאו גם שלושה אלבומי נחמה למלחמה ההיא, גם אם במקרה הזה לנחמה היה צליל אחר לחלוטין, שעבר דרך הרגליים והלב. "הייתי אמור להתחתן בנובמבר 73'. לצערי, אח של ארוסתי נהרג ברמת הגולן במלחמה, ואני נפצעתי בתעלה", מספר האמרגן אשר ראובני מהאחים ראובני על רגע הולדת המוזיקה המזרחית החדשה בישראל.
"דחינו את החתונה לינואר, ובגלל האבל עשינו חאפלה בבית קטן, 60 מ"ר עם קצת חצר והרבה רחוב. חבר הביא את החבר'ה משבזי - משומר ודובל'ה, דקלון ובן מוש. גדלתי על המוזיקה הזאת בבית, בבית כנסת, הכרתי אותה מהשכונה, אבל הם הרימו את זה למעלה ועשו שם חאפלה שלא להאמין. זה מה שהיינו צריכים כדי להתרומם מהמלחמה הנוראה ההיא.
"במקרה הקליטו את החתונה הזו, ואז בכל יום היה מגיע אלי מישהו ואומר 'תעשה לי עותק של זה'. אז נמאס לי, וככה החלטנו להוציא את האלבום שלהם. ככה הפכנו מחנות של מוצרי חשמל גם לחברת תקליטים".
בין חאפלה לקינה
אלבומי הבכורה של צלילי העוד וצלילי הכרם נחשבים רגע מכונן במוזיקה של יוצאי ארצות האסלאם בישראל. לרוב זוכרים אותם כאלבומים שהכילו שירי שמחת חיים שביקשה להתלקח מן העצב. אך כך נשכחו גם שירי נשמה ובלוז ישראלי שנלקחו מעמק הבכא ומחולות סיני, כמו "חסידה צחורה" ו"יער זקן", שביטאו את השבר דרך סלסולים מתחתיות תהומות נפש.
במקביל, גם באלבומים אלו מופיעה הנוסטלגיה לזמנים בטוחים יותר, בשיר "בזוכרי ימים־ימימה", בדיוק כמו ב"ימי בנימינה".
מפתיע לגלות שדווקא האלבום שרובו ככולו עסק ישירות במלחמה ההיא - "היכן החייל", אלבום הבכורה של אהובה עוזרי - נעדר כמעט לחלוטין מהפסקול שנקשר אליה. בניגוד לאנשי העוד והכרם, עוזרי כתבה את שיריה בעצמה, ומדהים לראות כיצד המלחמה ההיא משתקפת דרך שיריה על העורף הישראלי.
"היכן החייל שלי, מתי ארוץ לקראתו?" כתבה עוזרי בשיר הנושא. השיר נכתב על שכנתה, אמו של סמ"ר עדי שורק זביב. שורק היה מנעדרי הקרבות בסיני, ובמשך שבועות וחודשים לא נודע גורלו. עוזרי, ששמעה את אמו שואלת "היכן החייל שלי?", הפכה את דבריה לשיר הנושא.
גם שאר שירי האלבום עסקו במוראות המלחמה בצורה ישירה. "זה קרה ב־9 ביוני, גדוד ברק עלה לרמה, השמש היכתה בלוחמים, את פניהם קידמו פגזים, הרמה הנוקשה, את דמנו היא לגמה. אחדים נותרו בחיים", קוננה עוזרי בשיר "רמה". "מחר אזיל דמעה", "מי יישא את שמי?" - היא שרה בשם כל הנספים, וב"לאן אלך" תיארה את התהום שנותרה לאחר השכול: "סירה אני, בלי משוטים, נסחפת נסחפת אל בין הגלים. לאן אלך, הכל תפל, עיניי דומעות, היקום אפל".
כמה שבועות לפני מותה ב־2016 התראיינה עוזרי לחננאל פזרקר ואודי חזן, והסבירה את המפגש הלא שגרתי בין חאפלה לקינה: "התחלתי לשיר עוד בגן... בגיל 8 כבר הייתי מקוננת וכותבת שירי קינה על הנפטרים. את שירי החאפלה והקינות הייתי שרה בבתים של אנשים תמורת כסף... תרבות השמחה והקינה עיצבו אותי מאוד מאז ועד היום, כזמרת וככותבת".
"טילים, פיצוצים - ואתה שר"
מוראות המלחמה הותירו רושם עמוק על נפש האמנים שהשתתפו בה. לאונרד כהן מגיח ממקום מושבו ביוון, עושה סיבוב בלתי נשכח בסיני וברמה ובכל בתי החולים שבהם יש פצועים כדי לשיר לחיילים. שנה לאחר המלחמה הוא יוציא את "New Skin for the Old Ceremony" - אלבום שמלחמת יום כיפור שורה על שיריו.
כהן היה המפורסם מכולם, אך לא היה היחיד שהתגייס לחיל האמנים. "לפני המלחמה הרגשנו נזר הבריאה, גיבורי הקוסמוס והיקום, אבל חטפנו סטירה ענקית", נזכר יזהר כהן. "המדינה היתה בנוקאאוט מוחלט. המצב היה קשה, היה הרבה כעס על השלטונות, המלחמה היתה קשה מאוד. עברנו דברים שאי אפשר לתאר במילים. אתה מבין מה זה לשיר בתוך החולות ובין הקרבות. אתה רואה גופות ופצועים קשה ומראות שאתה לא יכול לשכוח. ואתה מרגיש טילים נופלים לידך ופיצוצים, ובתוך כל זה אתה שר. היינו מבוהלים, אבל לא חשבנו על זה כי היינו אז ציונים ברמות מוטרפות".
רגע לפני המלחמה כהן, משוחרר טרי מצוות הווי הנח"ל וכבר נסיך זמר, פוגש את חיים חפר, מבכירי הכותבים של התקופה. חפר מציע לזמר הצעיר לכתוב אסופת שירים סאטיריים על המצב, שכהן ילחין ולהקה תבצע. כהן מצוות אליו את רזי אמיתי, אסתי כץ ומרגלית צנעני, וכך נוסדה הכנופיה.
"היינו בקדחת חזרות, עשיתי את העיבודים הקוליים, חפר נתן לי המון קרדיט", נזכר כהן. "הייתי בן 21, וכשהגענו לשלבים האחרונים של ההפקה - בום! פרצה מלחמת יום כיפור". וכך, לאלבום "המלחמה האחרונה" הקליטה הלהקה את השיר "על הכיפאק". "אני רוצה לקרוא ספרים של ילדים, אני רוצה לקנות גיטרה ספרדית, ולדבר כשהראש עוד חם, ולדעת שאני קיים", שר כהן בערגה לעולם הילדות שבו הכל היה ברור.
"הורידו אותנו יחד לסיני, עלינו לרמה, בתוך הקרבות חציתי את התעלה יחד עם אריק והופענו בפאתי איסמעיליה בראש הגשר הראשון", מספר כהן. "איפה שאתה רואה חיילים - אתה יורד ושר להם, פשוטו כמשמעו. זה מטורף לגמרי, אבל לנו זה היה טבעי. באמצע המלחמה החליטו לעשות תוכנית בטלוויזיה להרמת המורל, והטיסו אותנו מסיני לירושלים במטוס תובלה. אנחנו יושבים על הרצפה, ולידנו פצועים על אלונקות וגופות הרוגים - זו היתה טראומה נוראית שלא הבנו אז. כשאני מסתכל על זה היום, אני יודע שהתקפי החרדה שלי התחילו שם, במלחמה. ואחרי כל זה, אתה מגיע לאולפני הטלוויזיה ומחייך ושר ומעלה את המורל, כי זה מה שצריך.
"חצי שנה הייתי במילואים, הופענו בכל מקום. אחרי המלחמה הכל השתנה. כל הטקסטים מלפניה לא היו רלוונטיים עוד. התפרקנו. אני זוכר שהוזמנתי לשיר בפסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח, שהיה ממש בשלהי המלחמה, ורשות השידור לא ידעה אם להפיק אותו או לא, ובסוף הוא הופק עם הרבה מסרים בשירים.
"אתה יודע, לפני מלחמת יום כיפור קראו לנו בזלזול 'ילדי שמנת'. ההורים לחמו וחיו בצנע - ואנחנו קיבלנו את כל השמנת. במלחמת יום כיפור הדור הזה הוכיח בגדול איזה דור ענק הוא. אחרי המלחמה הקלטתי המון שירי זיכרון, היו המון טקסים והשתתפתי בכל תוכנית בידור או בתוכנית המרכזית של יום העצמאות. כל הזמן שרתי, והקלטתי יום־יום. אבל החרדות היו שם בכל מקום שניסו להפוך אותי לכוכב בינלאומי. לא עיבדנו את הטראומה, רק הרבה שנים אחרי הבנתי שאני טראומטי.
"אני זוכר שבאחד מסיבובי ההופעות של המלחמה שיכנו אותנו בשום מקום, באיזה מבנה אבן מצרי, וכל הלהקה והזמרים ישנים במיטות שדה אחד מעל השני, והכל חושך מצרים, ובאמצע הלילה אני מתעורר בצרחות אימים. ואני מטפס על אנשים ולא מבין מאיפה אני מוצא קופסת גפרורים, ובצרחות נמלט החוצה, מדליק גפרור אחרי גפרור באמצע החושך כדי להרגיע את עצמי. אני מדבר איתך - והתמונות האלה חוזרות אלי עכשיו", נמוג קולו של כהן.
כמו בסרט של פליני
"תסתכל בתמונה הזו, זה מראה לך את הטירוף, וכמה שהמנהיגים היו מנותקים", אומר לי יהודה עדר - ומראה תמונה שבה נראית רה"מ גולדה מאיר בין חיילי להקת הנח"ל המחויכים. "ההנהגה לא עשתה את מה שצריך לעשות, וראש הממשלה שפישלה בענק באה להצטלם עם הלהקה.
"אני זוכר שביום שבת האזעקה העירה אותי בשתיים בצהריים בקיבוץ כפר הנשיא. רצתי למקלט ואמרתי, 'אני לא מאמין שאנחנו חוזרים לסרט הזה'. בין ששת הימים ליום כיפור היו שש שנים של אשליה מטורפת. כולם חשבו שאנחנו מעצמה, היתה לי תחושת חופש עילאית שלא היתה כמותה מאז, הרגשתי שיכולתי לעשות מה שאני רוצה, לחיות איך שאני רוצה - סקס, סמים ורוקנרול כמו בוודסטוק - ופתאום טנקים, מטוסים ואזעקות".
עדר היה בלהקת הנח"ל, בתמוז ובדודה, ומתברר שגם בלהקת כוורת בטור הצפון־אפריקני שלה. "בשלב מסוים, משום מה, קלפטר הפסיק להגיע להופעות בסיני, וכשהחבר'ה צלחו את התעלה לאפריקה החלפתי אותו בהופעות של כוורת שם - ללא ספק אחד מרגעי השיא של חיי".
אך המציאות היתה רחוקה מלהצחיק את המצחיקנים. "יצרנו בועה מטורפת בשביל לשמור על עצמנו. הופענו במשך כמה שבועות או חודשים, איבדתי את הזמן. זה היה ממש פריק שואו להקת כוורת ולהקת הנח"ל, ומנחם זילברמן ויאיר רוזנבלום הצטרפו, 30 חבר'ה מופרעים צעירים דחוסים באוטובוס, נוסעים בין הקרבות, מופיעים ארבע-חמש פעמים ביום. לפעמים מתחברים למצבר של האוטובוס, לפעמים מופיעים בפני טייסים שיוצאים לטיסה ולא חוזרים.
"כל זה קורה כשהמדינה מתפרקת במלחמה נוראית. זה היה כמו סרט של פליני - אתה רואה את הליצנים שצוחקים ושרים, וכולם מסביב שבורים. הורדנו מסך, הורדנו וילון על הנפש.
"אני זוכר שפעם אחת הופענו בסורוקה בפני פצועים קשה וישבו מולנו 30 חבר'ה, וכל אחד עם רטייה על העין. ופתאום אנחנו קולטים שכל הצופים רק עם עין אחת, וזה הזוי, ונקרענו מצחוק, כי המוח שלך מסרב להתרגל למצב כזה כאוטי ולהגדיר אותו כנורמלי".
ואיך כל זה משפיע על היצירה שלכם לאחר המלחמה?
"היינו דור שרצה לממש את החזון של שנות ה־60. עזוב אותי מפוליטיקה, היה בנו משהו כזה שהמרד שלו היה הרצון להיות נורמלי. לאחר המלחמה, כשתמוז הופיעה, זו היתה הלהקה הראשונה שקהל שלה קם ורקד - הוא היה צריך את זה! אבי קושניר בן ה־15 הוביל קבוצה של מופרעים מהכפר הירוק, היה עולה לבמה ורוקד ומשתגע. עודדנו את שבירת הקיר הרביעי, בינינו לקהל. רצינו להיות נורמליים ביחד, והדרך לשם היתה להשתגע. נכון, היתה מלחמת ההתשה אחרי ששת הימים, היו קרבות, אבל הרגשת שאתה נמצא במעצמה, וכל זה התרסק בדקה אחת במלחמת יום כיפור. למעשה, אני עד היום פוסט־טראומטי מהסירנה ההיא בשבת בצהריים".
מדינה בפלונטר
"הביאו אותנו לרמת הגולן, שדה פתוח, מבנה אחד עם גג שטוח. העלינו את ההגברה למעלה, הסתכלנו סביב, תהינו מי יבוא. פתאום אנחנו שומעים רעש עצום מרחוק. מגיעים 50 טנקים. נעמדים מסביב והמפקד אומר 'תנגנו להם טוב, כי מכאן הם הולכים להתקיף'. זו היתה ההופעה הכי מטורפת שהיתה לנו בחיים", כך נזכר אפרים ברק, גיטריסט להקת הרוק המתקדם זינגלה.
"Peace", שהוציאה זינגלה ב־77', נחשב אלבום רוק מתקדם שעוסק במלחמה ושלום, בתגובה - גם אם מאוחרת מעט - להלם הקרב של הסולן דיוויד "חופש", שלחם במלחמת יום כיפור. ברק: "אני לא רואה את הקשר, אבל אם אתה מקשיב לשירים - אתה שומע את הרצון שהמלחמה תיגמר, שנחיה בכוכב שבו רק המוזיקה תנגן. רצינו שלום!"
הרוקיסט הכי בולט שהתייחס באלבומו הראשון למלחמת יום כיפור הוא רמי פורטיס. "במשך שנים קראו לו 'משוגע, פאנקיסט', אבל מעטים הבינו ש'פלונטר' - מלבד העובדה שהתכתב עם דברים שיצאו באותה העת בבריטניה והיה חדשני מאוד במרחב הישראלי - היה תגובה של אדם שעבר דברים נוראים במלחמה", אומר הסופר יוסי סוכרי, מאנשי סצנת המועדונים של תל אביב בתחילת שנות ה־80.
"פלונטר" אינו השם המיידי שעולה כשחושבים על מלחמת יום כיפור, אך כשמקשיבים לו לאור המאורעות - הוא מצלצל אחרת לחלוטין. מעמדות ההאשמה של הקולקטיב בשיר "בגללכם", דרך האמירה ש"המוות אינו מחוסר עבודה", ואפילו "אינקובטור", שמציע בדרכו הסוריאליסטית את הרצון לחזור לילדות, לאותו מקום בטוח, כפי שאובחן אצל חיילים שהשתתפו בקרבות, או במילים אחרות - נוסטלגיה.
"יצאתי די מטולטל מהסיפור הזה", סיפר פורטיס בראיון ליואב קוטנר. "אני השתתפתי במלחמה! זרקו עלי פצצות, אני יריתי על אחרים. אבל מה שחשוב זה לא אני בכלל, מה שחשוב זה שהבנתי שכל האנשים שיש במדינה הזאת מסביבי - אני לא ייחודי לעומתם. כל בן אדם שני שאני ואתה מכירים במדינה הזאת שרוט עד עמקי נשמתו, בגלל ששיחק במשחקי מלחמה. אולי בגלל זה ככה נראית המדינה. חושבים שכולם יוצאים מזה גיבורים, אתה מקבל תארים, נותנים לך מדליות, ורק לנפש - נאדה, כלום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו