מדברים גלויות: הצצה לאוסף נדיר של מכתבים מהחזית

"גלי צה"ל שלום! אנו קבוצת חיילים הנמצאים מעבר לתעלה, מבקשים להתכתב עם בנות מאזור נתניה ותל אביב. כל מכתב ייענה ברצון". את הגלויה הזו, שבה לא שכחו החיילים לציין כנ.ב כי "התוכניות שלכם כאן פופולריות מאוד, ובמיוחד שהן נמשכות לאורך הלילה", שלחו הלוחמים ב־19 בנובמבר 1973, מעט אחרי שהסתיימה מלחמת יום כיפור, לתוכנית "ד"ש עם שיר" בגלי צה"ל.

התחנה הצבאית, שבמלחמה ההיא החלה לשדר לראשונה מסביב לשעון, העבירה אז ד"שים מהלוחמים בחזית, בתוספת שירים שביקשו הכותבים. לפני עידן הסמארטפונים, הרשתות החברתיות והזמינות האינסופית שכבר התרגלנו אליה, היתה זו הדרך העיקרית - אולי כמעט היחידה - לשמור על קשר עם מי שלא ראו את הבית חודשים ארוכים, והיו, כפי שציינו בגלויות רבות, "אי־שם באפריקה", "בארץ גושן", "אי־שם בסוריה" ו"בצפון הרחוק".

50 שנה לאחר מכן, אותן הגלויות הרבות מספרות את סיפור המלחמה והחודשים שאחריה בדרך ייחודית, כזו שאולי לא סופרה כמעט. יש בהן תחינות ליצירת קשר בזמן הלחימה עצמה, דרישות שלום לבנות זוג ולילדים רכים בשנים ובקשות להחזרת חפצים אישיים שנשכחו בטרמפים. ובעיקר - יש בהן, כחוט שני השזור בין השורות, רצון עצום לרגע של חיוך ושמחה.

גם כאב רב ודאגה היו באותן הגלויות. אחת כזו נשלחה לתחנה ב־17 באוקטובר, 11 ימים אחרי פרוץ המלחמה. "אני מאוד מבקש לתת קריאה בתוכנית השידורים שלכם לאחי פ' (השם שמור במערכת; י"פ) מאשקלון", כותב חיים. "שיכתוב להורים או שינסה בכל דרך שהיא לתקשר איתם. הדבר מדאיג מאוד את הוריי, כי מיום שגויס ועד היום לא שמענו ממנו דבר". ניסיונותינו לאתר את פ' מאשקלון לא צלחו, כך שלא הצלחנו במסגרת הכנת הכתבה לברר אם באמת יצר את הקשר המיוחל, או מה עלה בגורלו.

גלויות רבות אחרות מבקשות למסור ד"ש וברכות לרעיות ולילדים שנשארו בבית, וכן לקרובים ששירתו במקומות אחרים במלחמה. ברוך, ששירת ברמת הגולן, ביקש ב־23 בדצמבר למסור ד"ש לשני אחיו, צביקה וסעדיה, ששירתו "אי־שם באפריקה ובסיני". שלושה אחים, שלוש חזיתות שונות. אפשר רק לדמיין מה עבר על ההורים בבית.

"לרעייתי היקרה רבקל'ה", כתב ב־9 בנובמבר 1973 הבעל המתגעגע אלי, שביקש להקדיש לה את השיר "אור חדש" בביצוע צמד רעים מפסטיבל הזמר החסידי. "ברכות חמות ליום הולדתך (מוטב מאוחר מאשר אף פעם, בגלל הנסיבות שהזמן גרמן). עד מאה ועשרים שנות אושר ועושר יחדיו מבעלך האוהב, וכמו כן נשיקות חמות לבני היקר מוטי. אוהב ומתגעגע ומקווה לשוב בקרוב".

ברכה מרגשת נוספת כתב חייל בשם יואל, ששלח גלויה ב־15 בנובמבר וביקש לשדרה ב־20 בחודש. "לאשתי סמדר, במלאות שלושה חודשים לנישואינו, קבלי המון המון ברכות מבעלך האוהב והמתגעגע". חישוב זמנים פשוט מגלה שחודש וחצי בלבד אחרי הנישואים יצא יואל למלחמה, והוא ביקש להקדיש לרעייתו את השיר "פעם לאהוב" של אילנית, או כל שיר אחר שלה.

באותו היום ממש, 15 בנובמבר, כתב אבי לאהובתו את המילים הבאות: "אהובה־לה השחרחורת, יש לך צבע. לא צריך להשתזף יותר מדי. קבלי את השיר, נו - כמובן, 'שחרחורת' של אסתר עופרים".

"תחזיר את המשקפיים!"

היו גם מי שביקשו לנצל את הרדיו בניסיון להשיב אבידות - כמו למשל מטרייה שנשכחה בטרמפ, תרמיל אישי עם חומרי לימוד חשובים, ועוד. "אבקשכם לשדר ידיעה בדבר אובדן שעון SEIKO בתאריך 7 באוקטובר ליד השק"ם ברפידים", כתב ב־22 בנובמבר משה מרמת גן, שעבר את המלחמה ללא השעון, שאבד לו כבר ביומה השני.

גלויה דומה, אם כי בלשון נרגזת מעט, כתב ב־1 בדצמבר 1973 חייל בשם ישראל: "אבקשכם לפרסם הודעה זו מספר רב ככל האפשר של פעמים. בשבוע הראשון למלחמה השאלתי את משקפי הראייה הפרטיים שלי למפקד טנק. הדבר אירע בבלוזה, ואבקש מאוד מאותו חייל להחזיר את המשקפיים".

סדרה אחרת של גלויות חושפת טפח מהרוח, מההווי ואפילו מההומור השחור שהתפתחו בקרב חיילי צה"ל בזמן המלחמה ואחריה. "גמור שם ת'עסק טיפ טיפה יותר מהר", כתב שוקי, שנפצע ושהה בבית החולים בנהריה, לאחיו חיים, ששירת באחת מהחזיתות.

בגלויה אחרת כתבה "חבורת כוס קפה" שיר לטבח שאלתיאל, בזו הלשון: "לטבח המצוין שאלתיאל, תודה על הקפה השרוף, אני אותך כל כך אוהב, תודה גם על מעדן הלוף. ניצב על משמרתך יומם וליל, הופך כדורי בשר למרובעים, תהיה בריא, אתה לא מפשל, הגּוּלָשׁ טעים וריחו נעים". הצבא, כידוע, צועד על קיבתו.

עדות נוספת ומעוררת מחשבה על הרוח ששרתה בצבא באותם הימים אפשר למצוא בשירים שביקשו החיילים לשמוע. לצד שמות כמו כוורת, אילנית, אריס סאן ויהורם גאון, שיר אחד בולט מעל כולם, והוא - "איני יכול" של ניסים סרוסי, שמופיע באוסף הגלויות פעמים רבות מאוד. הקריאה המפלחת של סרוסי "איני יכול", שנכתבה מעט לפני המלחמה לאהובה שעזבה אותו, חדרה לליבם של הלוחמים, שנותרו מגויסים חודשים ארוכים אחרי המלחמה הקשה שעברו.

"שקים עמוסי גלויות"

מי שבזכותו מתאפשרת הקריאה במאות הגלויות הללו הוא ישראל פרקר בן ה־73 מראשון לציון, שבזמן המלחמה היה טכנאי ואחראי משמרת באולפני גלי צה"ל שביפו. הוא אסף את הגלויות בשקדנות בימי המלחמה ובמשך כמה חודשים אחריה, והוא שומר עליהן מכל משמר עד היום.

פרקר נולד כחודש אחרי שדודו, ישראל פרקר ז"ל, שעל שמו הוא קרוי, נהרג במלחמת העצמאות בקרב ליד נהריה, שנערך בה' באייר תש"ח (1948), יום ההכרזה על הקמת המדינה. ב־1968 התגייס לגלי צה"ל ושירת כטכנאי וכאחראי משמרות שידורים, ואחרי שחרורו המשיך לעבוד בחצי משרה בתחנה במשך 32 שנים, כאזרח וכאיש מילואים, במקביל לעבודתו כמהנדס.

"מלחמת יום כיפור תפסה אותי כסטודנט להנדסה", הוא נזכר. "במקביל ללימודיי, הייתי עושה תורנויות לילה וסופי שבוע בגלי צה"ל, ובאותו סוף השבוע שבו פרצה המלחמה במקרה הייתי טכנאי תורן, והיה לי ג'יפ של התחנה. פתאום, בערך ב־13:00 בצהריים, הטלפון צלצל וקראו לי לבוא דחוף. לא ממש הבנתי מה קרה, אבל כבר בדרך התחלתי לראות מכוניות בכביש ואנשים רצים, אז חששתי שיש איזה אירוע ביטחוני. כשהגעתי לרדיו הבנתי מה מתרחש.

"בגלל המלחמה התחנה התחילה לשדר 24 שעות ביממה, ואני התבקשתי לעבוד במשמרות הלילה. בכל בוקר היו מגיעים שקים עמוסים גלויות, שמהן היו בוחרים הקריינים את מה להקריא, ואחר כך זורקים אותן על השולחן. אחרי לילות העבודה הארוכים ליקטתי משולחנותיהם גלויות מצוירות שונות, עם ד"שים והודעות מהחיילים, אך מכיוון שלא יכולתי לאסוף הכל - הקפדתי לא לקחת את אותה הגלויה פעמיים. כך נוצר אצלי אוסף של כמה מאות גלויות, שאותן גם סרקתי והעליתי לאתר אינטרנט מיוחד שהקמתי".

"קושי רגשי גדול"

מהאוסף של פרקר ניתן לראות שבצה"ל השקיעו לא מעט בגלויות שחולקו לחיילים. יש בהן כאלה שמזהירות את הלוחמים לשמור על ביטחון שדה, לשים "יד לפה" ו"לא לפטפט", יש כאלה עם ציורים של המאיירים המיתולוגיים דוש (קָרִיאֵל גַרדוֹש) וזאב (יעקב פַרְקַש).

יש גם גלויה בצבעים שונים שעליה שיר בשם "מנגינות בחולות" שחיבר יורם טהרלב: "פארוק נשאר בשנת תש"ח בחולות, ונאצר הוא גם כן מונח בחולות. ולא צריך להיות נביא, מי שעכשיו אותם הביא, עם כל הכושר הקרבי - גם הוא ילך לו להביא, בחולות".

אחת משדרניות גלי צה"ל במלחמה היתה אשת הרדיו והטלוויזיה פנינה בת צבי (71), כיום מגישה ברדיו 103fm. "כשפרצה המלחמה הייתי בת 21, חיילת משוחררת בטיול בלונדון", היא מספרת. "אני זוכרת שפתחתי את הטלוויזיה וראיתי ב־BBC את הדיווחים שהגיעו מהצד המצרי. ראו המון חיילים מצרים עם המדים הבהירים שלהם, והייתי בטוחה שזהו, הלכה לי המדינה.

"התקשרתי מייד לשגרירות, ואחר כך התברר לי שבלי קשר אלי, גם השדרנים אורי לוטן וליאורה ניר בדיוק היו בלונדון, וכל אחד מאיתנו צלצל לשגרירות. מהר מאוד חזרתי לארץ, בטיסה שהתחילה בלוס אנג'לס, עברה בניו יורק ובלונדון ונחתה בישראל, מלאה בחיילים שבאו להילחם. כבר באותו הלילה הגענו לתחנה והתחלנו לעבוד, היתה לנו מחויבות חזקה מאוד.

"בזמן המלחמה היה גל פתוח וחילקנו בינינו את המשמרות. אני זוכרת בעיקר את הדבר הקשה ביותר במלחמה - הקראת שמות ההרוגים. היו עשרות כאלה כל יום, רובם בני גילי, וביניהם גם אנשים שהכרתי, חברים שלי מתיכון עירוני א' בתל אביב. הדברים היו מאוד קרובים, כלומר - זה לא שאי־שם מתנהלת מלחמה. זה היה כאב חזק וקושי רגשי גדול מאוד להקריא יום־יום את השמות הללו".

את זוכרת את הגלויות שהגיעו לתחנה באותה תקופה?

"בעצם אז התחלנו עם התוכנית 'ציפורי לילה'. אורי לוטן ואני הגשנו יחד מוזיקה והקראנו גלויות ומכתבים מחיילים. ככל שהמלחמה התארכה, וגם בשבועות שבאו אחריה, רצינו קצת 'לנרמל' את לוח השידורים. הרעיון לתוכנית נולד כבר בטיסה בחזרה לארץ, שבה הייתי יחד עם אורי. אמרנו שניקח את רצועת הלילה ושנעשה בה תוכנית כזו, ואפילו כבר חשבנו על השם.

"שמרתי גלויות שכתבו אלי חיילים שהאזינו לי בלילות. הגיעו הרבה מחיילים במילואים, וכמובן גם מחיילי הסדיר. קיבלתי מכתבי אהבה ממאזינים שפיתחו אלי רגשות מתוך ההאזנה בלילות. לא ידעתי מה עונים למכתבים האלה, הבנתי שזו התאהבות מתוך יצירת דמותי בדמיון של המאזין. שנים אחר כך, באירוע חברתי, פגשתי חברה עם בן זוגה. הוא הסתכל עלי ארוכות ואמר: 'האזנתי לך בלילות במלחמה, חשבתי שאת בלונדינית'".