די עם האכלו לי שתו לי: במקום להתקרבן, בואו להתנדב

ראש השנה תשפ"ד. איזו שנה היתה, איזו שנה באה. כלתה שנה וקללותיה, מתחילה שנה שלא בטוח שמביאה ברכות. ובכל זאת, לא בא לי בפתח שנה חדשה לכתוב על המצב, על הכאב, על החקיקה, על ההתפוררות. חשוב לי דווקא היום להתרכז בטוב, ויש הרבה טוב מסביב.

איך אני יודע? כי בימים האחרונים של השנה זכיתי להיות בכמה וכמה אירועי השקת כוסית לשנה החדשה, ותודה למתנדבים בקהילה. הזמינו אותי להנחות או להופיע יחד עם חברי דוד ד'אור, שעימו יש לי מופע חדש.

והנה אני עומד על במות בכל מיני מקומות במדינה ומולי אולם מלא של אנשים שבוחרים ביומיום שלהם לתרום לקהילה, למרות מצב הרוח הירוד. כל מיני מתנדבים בסיירות הורים, בליווי קשישים, בהאכלת רעבים, בתמיכה בנפגעים, בעזרה למתקשים, בפעילות עם מוגבלים, ועוד ועוד.

אנשים רגילים, לא הייתי מביט אחריהם ברחוב, ופתאום הם עולים לבמה לקבל את התעודה שלהם, ומתברר שהם ערים בלילות, מוותרים על בילויים, מקדישים זמן ומשאבים כדי לעזור לאחרים שאינם בני משפחתם. והנה הגבר או הגברת הרגילים למראה, שבסטורי הייתי מדפדף אותם הלאה, מתגלים כצדיקים מקומיים, כנחשונים בני עמינדב לפני המחנה, כמגדלורים של חסד באפלת הימים הנוראים האלה.

החברה הישראלית עברה למצב קורבן על מלא. כל אחד חושב שהוא הקורבן של הזולת, כל קבוצה מחטטת בפצעיה כדי להציג עצמה כקורבנית, ולכן מותר לה להתנהג באופן פוגעני כלפי הגוף שנקרא עם ישראל. בעיניי, ופה אתם יכולים לחלוק עלי, הכל מתחיל בתודעת הקורבן של אחד, בנימין נתניהו, ששנים על שנים מתנהג, הוא ורעייתו, כפוגע, אך מבקש הגנה כנפגע. דפוס אישיות כזה, שאותי מצער עד מאוד, כי לצד הרעיוני הבסיסי של נתניהו אני מתחבר במאה אחוז. והבעיה באישיות קורבנית בעלת השפעה מאגית על ההמונים, שהיא מחלחלת ומדביקה, עד שהגענו למצב שבו כולם קורבנות של משהו.

תודעה של קורבן היא תודעה קטנה. היא גורמת הרגשה פנימית קשה, והיא כאילו מאפשרת להתנער מאחריות כלפי הכלל כי אכלו לי, שתו לי. והתרופה לדרך המחשבה הזאת היא התנדבות. וכל מי ששם בצד את הסיפור הקשה שלו, את מה שנמנע ממנו או מהוריו, והולך או הולכת לעשות מעשים טובים למען הזולת, קוטע את שרשרת ההתקרבנות ופותח בשרשרת חדשה, של עשייה, ותודה על הקיום, ונתינה.

בפתח השנה החדשה כדאי לקבל החלטה טובה - לעזוב את החדשות ולהתנדב למשהו טוב. לא יודע אם זה יתקן את המדינה, אבל את הלב ודאי שכן. שנה טובה.

שוטר

זאת היתה השנה של המשטרה. מי לא קרע בבשרה, מי לא התעלל בה, ועוד טען שהיא המתעללת. איזה פרחח חסר תועלת הושם בראשה. איזו תקלה. ואני חושב בראש השנה על השוטר במג"ב, שצריך לספוג בגופו את כל התחלואים שנוצרו השנה. נגיד שהוא קצין במג"ב בירושלים. הוא גאה במדים שהוא לובש, גאה בשוטרים שתחתיו. בבקרים הוא בעיר העתיקה, שומר על אזרחים ומוודא שלא ידקרו אותם. מדי פעם אותם אזרחים עוברים לידו, אומרים לו שהוא נאצי וממשיכים בדרכם, כאילו לא שברו לו קצת את הלב.

בצהריים הוא משתלט על הפרות סדר. גם הם אזרחים. אזרחים עם רצח בעיניים, שמאחלים לו למות. מהם לא נשבר לו הלב, הם אויבים לכל דבר. אבל משהו בליבו קצת נצבט מזה שהם בכלל אזרחים במדינה שנשבע לשמור עליה.

בערב הוא ב"הפגנות". לא משנה של איזה צד. גם ככה אף אחד לא שואל אותו מה הדעה שלו. אישה מבוגרת ניגשת אליו ואומרת לו שאם היתה ליד הבית ויכלה להביא אקונומיקה, היתה שופכת אותה עליו. אומרת וממשיכה "להפגין", כאילו לא שברה לו קצת את הלב. הבן שלה יורק עליו ובורח.

בארוחת שישי הוא כמעט נרדם ליד השולחן. ב־36 שעות הוא ישן רק ארבע. קצת חסר תיאבון ומאוד עייף. הוא לא אומר את זה, אבל הלב שלו שבור. הוא אוכל קצת, נותן חיבוק קטן לאמא ולאבא, ויוצא למשמרת של שישי בלילה.

הוא קצין במג"ב, נשבע לשמור על כל האזרחים. על אלה שקוראים לו נאצי, על אלה שזורקים עליו אבנים, על אלה שיורקים עליו. רק עליו אף אחד לא שומר. על הלב שלו לא שומרים. רק מחפשים לתפוס אותו בשנייה של איבוד עשתונות, ברגע שהוא עושה תנועה שניתן לבודד אותה בתוכנת עריכה על הטלפון ולהוציא אותו מניאק.

אני קורא מעל במה מכובדת זאת לאנשי המחאה: תהיו בני אדם, תכריזו שפעם בחודש אתם לא מפגינים במוצ"ש כדי לאפשר לשוטרים לנוח עם המשפחה. זה צעד שיגיע ללבבות הציבור יותר משלטים בגודל של בלומפילד.

החברה בישראל חיה בזכות העצבים המתוחים עד הקצה של השוטרים וחיילי מג"ב. כל קבוצה רוצה למתוח אותם עוד קצת, חושבת שאם הם יהיו אלה שקורעים אותם, ייצא להם מזה משהו. איזו כפיות טובה, איזה קוצר ראייה. השוטרים והשוטרות עושים טעויות, חלקן חמורות, אבל הם הגיבורים האמיתיים של השנה הרעה הזאת. תחשבו עליהם ליד שולחן החג, הם בטח יהיו ברחוב.

טנטון

פתאום התחיל צפצוף באוזניי. צפצוף קבוע, כל היום וכל הלילה. קוראים לזה טנטון, תופעה מוכרת ומבאסת. לאבא שלי עליו השלום היה את זה שנים, וזה חרפן לו את המוח בגדול. הטנטון הזה עשה אותי לגמרי מטונטן. תארו לכם צליל כמו של הצפצוף שהיה פעם בתום שידורי הטלוויזיה, בתדר גבוה יותר, כל הזמן באוזניים שלכם, ואין כפתור לכבות את המטרד.

התחלתי לחפש מה לעשות. אחרי כמה התייעצויות שלא העלו שום דבר, מצאתי שיש מרפאת טנטון. הלכתי. שילמתי. השמיעו לי באוזניים כל מיני צפצופים, בתדרים שונים. ברגע מסוים פתאום שמעתי את הצפצוף המוכר מהאוזניים שלי פנימה. יש לו שם. 8,000 הרץ. זה לא סתם דמיון, זה צליל עם הרץ. אני ונפתלי אימבר.

מה עכשיו? המומחה הסביר לי שהטנטון מגיע ממקורות רבים, אבל כשהוא בא מהאוזן הפנימית, כמו אצלי, הסיבה היא ששערות מיקרוסקופיות בתוך האוזן, שתפקידן להפוך את הצלילים לאותות חשמליים, מתו. לכל תדר יש השערות שלו, ואצלי השערות של התדר הגבוה הלכו לעולם שכולו שקט והשאירו אותי עם רישומן. מה עושים. הו, יש מה לעשות.

בעידן האפליקציות יש מזור לכל בעיה בטלפון. הורדתי בתשלום צנוע יישומון ששמו TINNITUSMASKER, שבו מגוון טנטונים בכל מיני תדרים. כיוונתי לתדר שלי, שמתי את האוזניות ושמעתי מבחוץ את מה שיש לי מבפנים. עם זה אני אמור לעשות מדיטציה פעמיים ביום: לשבת בשקט, לנשום, להאזין לצליל המטריד כמה דקות. וזה פלא. כשאני מוריד את האוזניות הצליל הפנימי נעלם, וזה מחזיק כמה שעות עד שהוא מתגנב בחזרה. הדיבור הוא שעם הזמן הטנטון ייעלם לגמרי. אבל גם אם לא, האפשרות לשלוט בו ולהעלימו במחי מדיטציה קצרה היא בשורה גדולה עבורי.

וגם אתם, קהל המטונטנים, יכולים להתקין את היישומון הזה. ואולי אפילו בלי ללכת למומחה, למצוא בעצמכם את הטנטון שלכם ולהתחיל למדוט עליו. והלוואי שיהיה גם יישומון שמטפל בכל הרעש בראש שעושות החדשות, והרשתות, והכנסת, וההפגנות. ונוכל לשבת כמה דקות כל יום עם רעשים באוזניות, ואחר כך שום דבר לא יפריע לנו כל היום. רק צריך להחליף את הנו"ן במ"ם, מאפליקציה נגד טנטון לאפליקציה נגד טמטום, וזה עובד. בהצלחה לכולנו.

שנה טובה לכולכם. והלוואי שבשנה הבאה עלינו לטובה נירגע ונשוב לשנוא זה את זה רק קצת. כמו פעם.

avrigilad@gmail.com